הכל התחיל ביום סגרירי בתחילת דצמבר 1990. תושב מקומי שעסק בחיפוש אחר שרף יקר ערך המשמש לייצור בשמים וקטורת, מצא את עצמו לכוד בלב סערה טרופית אלימה בווייטנאם. בעודו מפלס דרך בצמחייה העבותה בחיפוש אחר מחסה, הוא נתקל בפתח פעור באדמה.
כשניגש אל הפתח, הוא נעצר בבעתה. מתוך המערה עלו ענני ערפל כבדים ואוויר קר שנשף החוצה בעוצמה. הוא לא העז להיכנס פנימה והמשיך בדרכו, אך המראה הזה נצרב בזיכרונו. כשניסה לחזור לשם כעבור שנים, גילה שהג'ונגל הבלתי עביר תעתע בו - המערה פשוט נעלמה.
המצוד שנמשך כמעט שני עשורים
השנים חלפו, והמטייל המשיך בחייו עד שבשנת 2007 יצר קשר עם משלחת חוקרים בריטית שהגיעה לאזור. הוא סיפר להם על הפתח המסתורי, והם יצאו יחד למסע חיפושים. למרות הניסיון הרב של החוקרים והציוד המודרני, הג'ונגל במחוז קואנג בינה הכניע אותם. הצמחייה הסבוכה, הצוקים התלולים ומזג האוויר הבוגדני הסתירו את הפתח פעם נוספת.
הוא לא ויתר. בשנת 2008 יצא למסע סולו נואש, כשהוא מסתמך על זיכרון חושי ואינסטינקטים של שנים ביער. הפעם זה עבד. הוא מצא את הפתח, סימן את הנקודה וחזר להזעיק את המשלחת. ב-2009 העולם גילה מה באמת הסתתר שם - מערה עצומה בנפח של כ-38.4 מיליון מטרים מעוקבים.
עולם פנימי שבו מטוסים יכולים לטוס
מדובר במערה עצומה כל כך, שגדולה פי 5 מהמערה שהחזיקה בתואר "הגדולה בעולם" עד אז. המערה, הידועה כיום בשם "האנג סון דונג", כוללת מעברים באורך של תשעה קילומטרים ובחלקם רוחב של כמעט 200 מטרים. כדי לסבר את האוזן, המעברים הללו גדולים מספיק כדי שמטוס בואינג 747 יוכל לטוס בתוכם מבלי שקצות כנפיו ייגעו בקירות.
המערה המרהיבה היא תוצר של שחיקת מים בתהליך שנמשך בין שניים לחמישה מיליוני שנים. נהר תת קרקעי שזורם דרך הסלע המיס את הגיר ויצר חללי ענק, שחלקם מוארים באור שמש טבעי החודר דרך בולענים שנפערו בתקרה. בתוך העולם החבוי הזה נמצא גם הזקיף הגבוה ביותר בעולם, עמוד סלע בגובה 70 מטרים שזכה לשם "תקווה וחזון".
נהר עצום ומינים חדשים של בעלי חיים
הנהר התת קרקעי שבה נותר בגדר תעלומה כיוון שאף חוקר עדיין לא הגיע לקצהו. הנהר זה הוא שיצר את הסביבה והמערכת האקולוגית הייחודית של המערה. סון דונג מאכלסת שבעה מינים חדשים של דגים, עכבישים, עקרבים, שרימפס, כיני עץ ופלנקטון. בעלי חיים ייחודיים אלו לבנים לחלוטין וחסרי עיניים, כתוצאה אבולוציונית של חיים בחושך מוחלט.
למרות התגלית המרעישה, מומחים מעריכים שרק כשליש משטח הפארק הלאומי שבו היא נמצאת נחקר עד היום. המשמעות היא שבין הצוקים והצמחייה של דרום מזרח אסיה, ייתכן שעדיין מחכות מערות גדולות אפילו יותר, שרק מחכות לאדם הבא שיאבד את דרכו בסערה.