הלקח שלמדו השבוע בישראל: איך אומרים "מהפך" בהונגרית?

בניגוד לשמועות על מותה, יש בישראל אופוזיציה. יש אופוזיציה אידיאולוגית שאולי פרשה, בצל המלחמה, ממחאה ברחובות - אבל לא נעלמה. לכל היותר עברה למצב נינוח יותר, לשיחות הסלון ולפרלמנטים בבתי הקפה.

בניגוד לשמועות על מותה, יש גם אופוזיציה פוליטית. מוכה ומתוסכלת מחוסר האונים שלה לתקוע טריז ב"בלוק" המיואשים (כלומר, חברי כנסת שאין להם קיום אלא לאורו) של נתניהו, אבל קיימת בוועדות הכנסת ובקרבות מאסף שמנסים ואף מצליחים לעיתים לבלום חקיקה איומה ונוראה.

בניגוד למה שרואים מבחוץ, האופוזיציה הישראלית למדה לדבר הונגרית. לא רק מפני שליו"ר האופוזיציה יש קשר משפחתי לעדת יוצאי הונגריה, אלא מפני שלא רק הקואליציה קיימה יחסים הדוקים עם המערכת הפוליטית שהזדעזעה השבוע עד ליסוד. גם באופוזיציה למדו שיעור חשוב.

בעצם, המילה "למדו" עלולה להטעות: הם ידעו מראש מה עליהם לעשות. כלומר, מלפיד עד איזנקוט, מבנט ועד ליברמן מגולן ועד ים סוף, יודעים בדיוק איך ייגמר הסיפור, הם פשוט מנסים לכתוב בעצמם את הפרק הלפני אחרון שלו.

תכף נידרש עוד קצת לדימוי הסתום-משהו הזה, אבל קודם כל מבט קצר על מה שהתחולל בראשית השבוע בהונגריה. בגדול מדובר בחילופי שלטון בתוך הימין - ויש שיאמרו אפילו בתוך הימין הקיצוני.

למעשה מדובר במהפך שלטוני חשוב במדינה שראש ממשלתה כינה "דמוקרטיה לא ליברלית" (אין דבר כזה באמת), אבל נמצאה על ציר התדרדרות מבהיל לכיוון דיקטטורה.

מה שקרה הוא שדור צעיר, ימני ואפילו לאומני יותר מהוריו (אם זה מזכיר לכם מדינה חמה יותר, זה לא מקרי), הבין שאפשר לשמר קו שמרני בנושאים מסוימים ובמקביל לרסן התנהלות מופקרת ומושחתת של ממשלה שאיבדה כל קוד מוסרי.

לא רק הדור הצעיר הבין זאת, אלא גם מפלגות האופוזיציה הישנה, זאת שפעם הייתה "אלטרנטיבה" לפני שהפסידה לא רק את המאבק על השלטון אלא גם את הקרב על הרחוב.

כוחה הנחלש עדיין במותניה, אבל אפילו היא (שגם ממנה תבעו להציג אלטרנטיבה ברורה יותר, כמו שדורשים בשולי שרידי השמאל הישראלי שעוד לא הפנים את התמורות שחלו בדעת הקהל) כבר הבינה שכדי שמועמד ימין אלטרנטיבי יזכה, מוכרח להיות לו גיבוי רחב ככל האפשר.

גם במרכז ובשמאל הישראלי יש רבים שמסתייגים מנפתלי בנט: דתי לאומי שפעם היה ה"סמוטריץ'" של המחנה, נאמן למפעל ההתנחלות גם אם לא ייאבק על כל מאחז, שמרן ובעל השקפה כלכלית רחוקה מאוד מסוציאליזם, בלשון המעטה.

אם תרצו, הוא בדיוק ההפך ממה שמצביעי יאיר גולן חולמים עליו בלילה, רק שבחירות אינן חלום לילה אלא הכלי הפרגמטי ביותר לעיצוב סדר יום נכון מעט יותר. משום כך, ה"דמוקרטים" לא ירוצו עם "בנט 2026", אבל הם כן יתמכו בו לראשות הממשלה, רק כי הוא בעיניהם האופציה הגרועה פחות מהמשך שלטונו של נתניהו.

למה נדרשנו לדימוי של הפרק הלפני-אחרון בסיפור של האופוזיציה בישראל? כיוון שהסוף ידוע מראש: גם איזנקוט, גם לפיד, גם ליברמן (שטקטית אולי ירוץ בנפרד) ואפילו שחקן משנה כמו בני גנץ, יתאחדו לבסוף סביב מועמדותו של נפתלי בנט. זה כבר ברור להם.

מה מונע מאיחוד כזה לקרום עור וגידים כבר עכשיו? שתי סיבות עיקריות: הראשונה והקלה יותר להסבר: ניסיון לשפר מיקום בתוך הגוש. רק לצורך הדוגמה: איזנקוט שמתאחד עם בנט כשלראשון יש בסקרים 11 מנדטים ולשני 23, הוא חלש לעומת אותו איזנקוט ממש, שמתאחד עם בנט כשיש לו בסקרים 15 מנדטים מול 19 של בנט.

זה נכון שבעתיים לגבי יאיר לפיד שחייב להתחזק בסקרים כדי להיות משפיע אמיתי על הרכב הרשימה הסופית של הגוש (במילים בוטות יותר: לשבץ במקומות ריאליים כמה שיותר מאנשי מפלגתו).

הניסיון לשפר מיקום מוביל אולי לא לירי בתוך הנגמ"ש, אבל לבטח לקרב מרפקים הגון באשר לשאלה מי יעמוד בתא הלוחמים מקדימה, ליד המאג.

ויש עוד סיבה: הרגע הכי מבטיח ברשימה חדשה הוא רגע הצגתה. מאותה שנייה והלאה היא הופכת מטרה נייחת עבור מכונת הרעל. נכון שזו מיצתה את רוב הארס שלה במשך שנתיים וחצי של הגנה על ראש ממשלה האוחז בקרנות המזבח, אבל אפשר שפגיעתה עדיין רעה.

אם להשתמש בדימוי החביב על חברי, מתחום הכדורגל: מי שמצפה לניצחון של 1-0 קטן, מוטב שיבקיע בתוספת הזמן ולא במחצית הראשונה. זה מורט עצבים, זה מכריח אותך להאזין לביקורת נוקבת ש"אין אופוזיציה", אבל טקטית זה הדבר הנכון לעשותו.

בהונגריה לא רק שהבינו את כל זה, אלא גם יישמו בהצלחה. גם בישראל זה עשוי להיות דומה: לא המפגינים נגד המלחמה ואפילו לא הקפלניסטים הם שיפילו ראש ממשלה שמכהן כבר נצח.

מי שיפילו אותו יהיו מי שמאמינים שיש להפסיק את משפטו, אולי אפילו שהתיקים נגדו תפורים, אבל שהשלמונים לחרדים הופכים אותו למושחת.

מי שיפילו את נתניהו הם מי ששואפים לניצחון מוחלט, אבל בזים לממשלה שמקדמת ביד אחת הארכת שירות לחיילים וביד השנייה חוק השתמטות.

מי שיפילו את נתניהו יהיו מי שתומכים בחלקים נרחבים של הרפורמה המשפטית, אבל נגעלים משלמה קרעי וטלי גוטליב.

מי שיפילו את נתניהו הם מי שיש להם ביקורת על "אחים לנשק" בעת ההפגנות נגד המהפכה המשפטית, אבל גם מי שראו אותם מתגייסים ונלחמים בקו הראשון - בין אם במדים ובין אם במיזמים אזרחיים, ומסרבים לקרוא להם "בוגדים".

מי שיפיל את נתניהו הם מצביעים צעירים שהיו יכולים להיות תומכיו, אבל מבינים שהוא איבד את זה לגמרי. שהוא אולי ברוך כישרונות, אבל הוא שיעבד את כולם למטרה אחת: הישרדות. לא הישרדות של מדינת ישראל כי אם רק שלו ושל משפחתו הטובלת במנעמי השלטון.

זה הלקח ההונגרי שאפשר ללמוד מהשבוע האחרון: לא רק שמהפך שלטוני יכול להתקיים אפילו במדינת "סף דיקטטורית", שבה כבר נפלו מערכים חשובים של ביטחון פנים ומערכות המשפט והתקשורת מצויות תחת מתקפה רבתי.

אלא שהיחידים שיכולים להוציא את המהפך הזה אל הפועל אינם מי שתמיד היו באופוזיציה, אלא להפך: תומכי ימין ביטחוניסטי ואפילו מסורתי, שמאסו בשלטון נתניהו.