יתכן שהיום רק איתי הרמן - "הצ'ייסר"- ידע לענות היכן חתמו ישראל ולבנון על הסדר מדיני ביניהן לפני 43 שנים. הנה התשובה - קרית שמונה בישראל וח'לדה שבלבנון היו הישובים שבהן חתמו נציגי שתי המדינות על הסכם מדיני ביניהן, שאף הוגדר בתחילה כ"הסכם שלום". שאלה קשה יותר - באיזה עיר נחתמה יום לפני כן טיוטת ההסכם? תופתעו לגלות שזה קרה בנתניה. הערב, כשנציגי ישראל ולבנון יפגשו בוושינגטון לשיחות מדיניות, מעניין להיזכר בהסכם שאליו הגיעו שתי המדינות לפני 43 שנים.
כשנה קודם, ביוני 1982, נכנסה ישראל ללבנון במה שכונה בתחילה מבצע "שלום הגליל". המטרה המוצהרת היתה השמדת תשתיות אש"ף, אירגון הטירור שהחל להתבסס ב-1969 בגבולה הצפוני של ישראל. המלחמה הובילה למצור על ביירות ולגירוש כוחות אש"ף והצבא הסורי מהעיר. הקמת כוח רב-לאומי (אמריקני-צרפתי-איטלקי) שפיקח על יציאת המחבלים מביירות באוגוסט 1982 ויצר תחושה של אפשרות להסדר מדיני רחב יותר. חודש אחר כך התנקשו הסורים בנשיא לבנון בשיר ג'ומייל שהיה בעל ברית של ישראל. יומיים אחרי הרצח יצאו הפלנגות הנוצריות למסע נקמה וטבחו בפלסטינים שהתגוררו ברובעים סברה ושתילה שבביירות.
ההסכם המלא
על אף הספקנות שיש אפשרות להגיע להסדר, בלחץ הממשל האמריקאי, בראשות הנשיא רונלד רייגן, החלו שתי המדינות לנהל מגעים מדיניים. מסעות הדילוגים של פיליפ חביב, השליח האמריקאי, סימלו את המאמץ לקרב בין שתי המדינות. אלא שברקע פעל כוח שהיה נחוש לחבל בכל הסדר; המשטר הסורי, בראשות חאפז אל אסד, היה מעורב בכל הנעשה בלבנון וראה באפשרות להסדר ישראלי-לבנוני איום משמעותי על השפעתו בארץ הארזים ופעל לחבל באפשרות לגיבוש הסכם. לאמין ג'ומייל, שהחליף את אחיו על כס נשיא לבנון, היה ברור שגורלו עלול להיות כגורל אחיו. הוא היה נתון ללחצים סוריים כבדים ונטה להדגיש את שילובה של לבנון בעולם הערבי ולא כבת ברית של ישראל.
חביב לא ויתר ובדצמבר 1982 נפתחו בין שתי המדינות שיחות בקריית-שמונה ובח'אלדה שבלבנון בסיועה ותיווכה של ארצות הברית. המשא ומתן היה קשה ומסובך, אולם לבסוף הניבו השיחות את "הסכם 17 במאי", על שם היום שבו נחתם. מעניין היום להיזכר שהמבנה שבו נחתם ההסכם בקרית שמונה שימש אז כמתנ"ס המוכר בשם "בית אדלשטיין". שנה קודם הרסה רקטת קטיושה שנורתה מלבנון את האולם שבו נחתם ההסכם. אגב, מזה 27 שנים שעיריית קרית שמונה פועלת ב"אופן זמני" בבית אדלשטיין אחרי שבניין העיריה נפגע מפגיעת רקטות, בארוע שבו נהרגו שמעון אלימלך וטוני זאנה. ערב חתימת ההסכם ההתרגשות בקרית שמונה היתה גדולה ובעיר ביקשו לשוות למעמד אופי חגיגי. התכנון היה שראש העיריה ורבני העיר יקדמו את המשלחות בדבש וחלב. הלבנונים ביקשו להוריד פרופיל ובעיר הסתפקו בקומץ ילדים שאחזו בלונים צבעוניים ושרו "הבאנו שלום עליכם". בתוך האולם הרימו כוסות עם יין ישראלי תוסס או מיץ הדר.
ההסכם כלל מריכיבים ביטחונים ומדיניים. מיסדו בו הסדרי ביטחון עם לבנון באזור שמדרום לנהר האוואלי, אשר הוגדר כ"אזור ביטחון" שבו יעשה מאמץ מיוחד למניעת טרור, על ידי שתי חטיבות של צבא לבנון. הסדרי ביטחון אלו אמורים היו לאפשר את נסיגת צה"ל מלבנון ואת יציאת צבא סוריה וכחות מזויינים של אש"ף. החלק המדינילא כלל את המושגים "שלום" או "הכרה" נכללו התחייבות לכיבוד הריבונות, העצמאות והגבולות; הכרזה משותפת על תום מצב המלחמה; התחייבות לאיסור ולמניעת טרור הסתה ושורה של סידורים לקראת נירמול היחסים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים בין שתי המדינות. אלא שהסורים היו נחושים לפגוע בהסדר וסירבו בתוקף להסיג את כוחותיהם, ובכך סינדלו את ישראל וגרמה לה להישאר בלבנון ללא יכולת לממש את חלקה בהסכם, מבלי להפקיר את השטח לשליטה סורית.
במקביל סוריה הקימה וחימשה קואליציה של כוחות לבנוניים שהתנגדו להסכם והביאה לאיחוד פלגים מוסלמיים ודרוזיים כדי להחליש את שילטון הנשיא אמין גו'מייל ולדרוש את ביטול ההסכם. בפברואר 1984 הובילו המיליציות הפרו-סוריות התקוממות מזויינת, השתלטו על מערב ביירות והביאו להתפרקות צבא לבנון ולהחלשת אחיזתו של גו'מייל בשלטון. האמריקאים ומדינות המערב שהציבו כוח רב לאומי בלבנון, הוציאו את חייליהם וכשהוא מבודד ונטול כוח הודיע ג'ומייל ב-5 במרץ 1984 על ביטול ההסכם עם ישראל.