הים נראה שקט יותר הבוקר (שלישי), אבל על קו החוף בנתניה הדריכות נמשכת. זהו היום החמישי למבצע החיפושים אחר אבי שפיגל, בן 18 מירושלים, שנעדר מאז יום שישי בחוף צאנז בנתניה. כוחות זק"א, משטרת ישראל ולהבה ממשיכים לפעול סביב השעון, בניסיון לאתר כל סימן שיביא לקצה חוט.
צוותי זק"א, בהם היחידה למשימות מיוחדות, יחידת הצוללים ויחידת הג'יפים, פועלים בשטח לאורך כל שעות היממה. במהלך הלילה נסרקה רצועת החוף, ועם אור ראשון הוגברו המאמצים באמצעות רחפנים וכלים ייעודיים. דובי ויסנשטרן, מנכ"ל זק"א, שהגיע מקרוב לעקוב אחר הפעילות, מסר: "אנו נמצאים בעיצומו של היום החמישי למבצע מורכב ומתמשך, כאשר הכוחות מתוגברים ופועלים במספר גזרות במקביל. תנאי הים הנוכחיים מאפשרים לנו להעמיק את החיפושים גם בעומק ובאזורים מורכבים יותר. אנו ממשיכים לפעול בנחישות ובזהירות, במטרה לאתר את הנעדר ולהביא בשורה למשפחה בהקדם האפשרי".
חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות בזק"א, הוסיף: "העבודה מתבצעת תוך חלוקת גזרות ברורה בין כלל הכוחות, מה שמאפשר מיצוי מקסימלי של היכולות המבצעיות. אנו מתמקדים כעת גם בסריקות עומק ובאזורים סלעיים, לצד הפעלת רחפנים ואמצעים מתקדמים, ולא נעצור עד לאיתור הנעדר".
"זה היה אמור להיות סוף שבוע רגוע"
אבל מאחורי המאמץ המבצעי מתנהל מאבק אחר, אישי וכואב בהרבה. משפחת שפיגל, שהגיעה מירושלים לסוף שבוע בנתניה, מצאה את עצמה בתוך סיוט מתמשך. "שכרנו דירה, ירדנו לחוף כמו כל משפחה, זה היה אמור להיות סוף שבוע רגוע", מספר חייקל שפיגל, אחיהם של דובי ואבי, בשיחה עם וואלה. "ואז פתאום, בצהריים, קיבלתי את ההודעה שדובי באמצע החייאה ואבי בחיפושים. מאז עברו חמישה ימים, ואני לא מצליח לעכל את זה".
לדבריו, רגעי האימה החלו ללא כל התרעה מוקדמת. "ההורים היו למעלה בגינה מעל החוף, ודובי ואבי ירדו עם עוד אח לים. שלושתם נכנסו למים, אבל אחד מהם יצא אחרי דקה. ואז, משום מקום, התחילה הדרמה. אנשים סיפרו שראו את דובי צף במים. אופנוען הוציא אותו לחוף והתחיל לבצע בו החייאה".
באותם רגעים, כך הוא מתאר בשיחה עם וואלה, איש לא הבין מיד שיש נעדר נוסף. "תוך כדי ניסינו לצעוק שיש עוד אחד בפנים, שאבי עדיין במים, שיחפשו אותו. אחינו בן ה-15 רץ לקרוא להורים, אבל עד שהם ירדו לקח זמן. זמן יקר. בזמן ההחייאה המונים התאספו סביב דובי, זה היה חוף עמוס, בלי מציל, וכולנו היינו בהיסטריה".
בין בית החולים לחיפושים בחוף
מאז אותו רגע, דובי שפיגל, בן 21, מאושפז במצב אנוש. בני המשפחה נמצאים סביב מיטתו, מתפללים, שרים, מחכים לכל סימן של תנועה. "אנחנו מחכים שיזיז אצבע, עין, משהו קטן. כל דבר שייתן תקווה", אומר חייקל. "אבל במקביל, יש את אבי. אי אפשר להתנתק מזה לרגע".
המתח הזה קורע את המשפחה מבפנים. "אבא שלי אומר לנו כל הזמן 'אני לא יודע איפה לשים את הלב. להיות ליד הבן שבטיפול נמרץ או לחשוב על הילד שנעדר'. זה בלתי אפשרי. אמא כל הזמן אומרת לנו לא לחשוב שהייתה טעות, שהכל כתוב מלמעלה, אבל זה לא מקל על הכאב".
לדבריו, שני האחים היו שחיינים טובים ומנוסים. "הם ידעו לשחות מצוין. דובי גבר חזק, היינו שוחים יחד באזורים רדודים. הם אף פעם לא לקחו סיכונים. זה מה שהכי קשה להבין".
בימים האחרונים המשפחה נעה ללא הפסקה בין החוף לבית החולים. "אנחנו שם כל הזמן. בית חולים, חוף, שוב בית חולים. אמא שלי לא יכלה להישאר על החוף, היא פשוט ברחה משם ובכתה בלי הפסקה. אנחנו כל הזמן מבקשים מהכוחות ומתחננים - תנסו עוד, תמשיכו לחפש, אל תעצרו".
המשפחה קוראת לעזרה
הזמן שחולף רק מעמיק את תחושת חוסר האונים. "עברו חמישה ימים. זה לא נורמלי. אם יש אפשרות להביא עוד כוחות, מסוקים, לא לגיחות קצרות אלא חיפושים רציניים, שיעשו את זה. אנחנו שומעים מסוק ואומרים לעצמנו אולי עכשיו תגיע בשורה טובה, אבל זה לא קורה".
גם עבורו, עצם המחשבה לחזור לחוף הפכה כמעט בלתי אפשרית. "אבא שלי אומר לי אולי תלך לחפש. אין לי לב. מה אני אגיד לו אם לא אמצא כלום? איך אני אחזור אליו בלי תשובה?".
ובתוך כל זה, הוא מנסה להיאחז גם באמונה. "ביום הראשון שאלו אותי מה אפשר לעשות, ואמרתי - להתפלל. אולי זה מה שנדרש מאיתנו עכשיו. שכל אחד יתחזק מהמקום שלו, עוד קצת".
אבל לצד התפילה, יש גם קריאה ברורה לעזרה. "אנחנו עושים רונדלים בלי סוף. אם יש מישהו שחושב שהוא יכול לעשות יותר, שיסתכל לעצמו בעיניים ויעזור לנו למצוא את אבי. אני מתחנן, זה הזמן".
ברגע אחד, כשהוא מנסה לדמיין את אחיו, הוא נשבר. "חשבתי אולי אני אעמוד על החוף ואצעק 'אבי, אבי'. אבל לא הייתי מסוגל. התחלתי לצעוק, ואז פשוט עצרתי ופרצתי בבכי כי פשוט אין כלום".