יום הזיכרון לשואה ולגבורה, או כפי שהתקבע בשיח העממי "יום השואה" הוא יום שמפתה למתוח בו קווים היסטוריים בין עבר להווה. בין אם אתם נמנים על מי ש"מזהים תהליכים" ובין אם אתם חושבים שהמוסלמים הקיצוניים הם הנאצים החדשים.
אני משתדל שלא לעשות כן: בעיני חלק מהזוועה שבשואה היא העובדה שקשה עד בלתי אפשרי להפיק ממנה לקח, לא כל שכן ליישם אותו. יש מי שהתחזק באמונתו כתוצאה ממנה ויש מי שהפך אתאיסט, יש מי שסבור שהלקח העיקרי הוא שעלינו להיות חזקים בכל מחיר ויש מי שמפיק ממנה לקחים אנושיים-אוניברסליים.
אני לא מתיימר לשפוט, בין אלו לאלו, ודאי שלא להכריע ובכל זאת, יש כמה תנאים סביבתיים שאפשר להשוות אליהם את המתחולל בדורנו, מבלי להוזיל את זכר השואה כאירוע חריג וחד פעמי בדברי ימי האדם.
שני התנאים הם אקטיבי ופסיבי. האקטיביים הם מי שרוצים להשמיד אותנו. נכון שיש הבדל תהומי ברמה המחשבתית ממי שרוצה להשמיד יהודים מטעמי גזע למי שרוצה להשמיד יהודים מטעמים לאומיים או אף דתיים. רק שזה בתיאוריה. במציאות - רצח הוא רצח.
הפאסיביים הם מי שמאפשרים לזוועה להתחולל. לא שותפים פעילים לפשע אבל שותפים מתוך ישיבה על הגדר, משיכה בכתפיים והפניית המבט למקום אחר. כך נהגו רבות ממדינות העולם הנאור (או לפחות שנחשב לכזה) במהלך מלחמת העולם השנייה.
את הרצון של מאן דהו להשמיד אותנו, אפשר לרסן אך לא למנוע. לרסן - למשל בכוח הזרוע, כפי שאנו עושים במהלך 80 השנים האחרונות. למנוע? כאן כשלנו - ולא בגללנו (בוודאי שלא רק בגללנו) אלא בגללם, בגלל האויב הערבי.
מספרד ועד הרווארד
לא ניכנס עתה לדיון על הכיבוש ומשמעויותיו, אלא רק נקבע שגם מי שרוצה לסיימו כמעט בכל מחיר, משלה את עצמו ואת האחרים אם הוא חושב שבכך נקהה את שנאת היהודים של האויב. כמו ששמענו וראינו ב-7 באוקטובר, בעיני המרצחים כולנו מתנחלים, ואין זה משנה כלל אם מדובר במתנחלי תל רומידה או במתנחלי שייח מוניס.
לעומת הצד האקטיבי שבו אנו יכולים לפגוע בעיקר בכוח הזרוע, הרי שאת הצד הפסיבי חובה עלינו לנסות ולהעביר תדיר לצד שלנו.
רק היום טען ראש ממשלת ספרד שהמדינה היחידה שמפרה בעקביות את החוק הבינלאומי היא ישראל. אפשר לצעוק שהוא אנטישמי עד מחר, אבל גם אם יש כאן (לכל הפחות) מוסר כפול, הרי שבסופו של דבר מדינה חשובה ביבשת אירופה, עם עשרות מיליוני אזרחים, מפנה לנו עורף.
אפשר לצקצק בלשון ולומר - לא בלי מידה של צדק - שהאסלאם כובש את אירופה, שמנהיגי בריטניה וצרפת (למשל) מגבשים את מדיניות החוץ שלהם על פי מדיניות הפנים שמבקשת למנוע מהומות מבית (של מהגרים ערבים, שגם כך מחוללים מהומות מעת לעת בלי קשר לישראל).
אפשר גם לקונן על בגידת האקדמיה בצפון אמריקה, שבתמורה לתקציבים ממקורות מפוקפקים (מישהו אמר קטאר?) מגנה את ה"אפרטהייד" הציוני, אבל לא את הרצחנות הערבית (וכשהעובדות לא מתיישבות עם התזה, פשוט כופרים בהן: רצח לא היה ואונס לא קרה).
רק שכל הנהי הזה, אפילו בהנחה שהוא מוצדק, לא מקדם אפילו במילימטר את מעמדה של ישראל. אפשר כמובן לחזור על מנטרות לפיהן "לא משנה מה יגידו הגויים אלא מה יעשו היהודים" - ולהעמיק עוד יותר את האצבע בעיני העולם ואפשר פשוט להודות שיש לנו בעיה שמתפתחת לכדי איום קיומי על ישראל: מוחשי פחות מאיראן גרעינית, אבל לא פחות מסוכן.
זיכרון גורלי
בכל יום זיכרון לשואה אנחנו סופרים תקריות אנטישמיות, מפוצצים כותרות כמו "20 נרצחים על רקע אנטישמי, שיא של כך וכך שנים", אבל אין מטופש מזה:
אם בשנת 2025 נרצחו בעולם 20 יהודים על שום יהדותם, מתוכם 15 בפיגוע הירי הנוראי בבונדיי-ביץ'. הרי שהמשמעות היחידה של הנתון הזה היא שגם בשנת שיא באירועים אנטישמיים, נרצחו חמישה יהודים ברחבי אירופה, ארה"ב, אסיה ואפריקה.
גם נרצח אחד הוא אחד יותר מדי, אבל זו דוגמה טובה לאיך הרצון להפציץ בכותרת מעלים את המשמעות האמיתית של הידיעה. חוץ מזה - המקום הראשון במספר הנרצחים בשל היותם יהודים שמור (בפעם עצום) לישראל.
ישראל חווה נסיגה אדירה במעמדה בקרב צעירים בארה"ב. כבר אמרנו - מדובר באיום קיומי, לא פחות. חזרת הדמוקרטים לשלטון בעוד פחות משלוש שנים עלולה להיות דווקאית לישראל, אבל גם אם הרפובליקנים ישמרו על הבית הלבן, גם בקרבם חלה נסיגה מדאיגה בתמיכה בישראל, בעיקר בקרב הדור הצעיר.
האסלאם הקיצוני הוא האיום הגדול ביותר על השלום העולמי, אבל בניסיון נואל להשכין סולחה (או לפחות הודנא) בינו לבין המערב, עלולה ישראל לשלם את המחיר. אריאל שרון המנוח כבר קלט זאת לפני שנות דור: "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה" הבהיר לג'ורג' בוש הבן - ורמז רמז עבה להסכם מינכן.
אריות בטוויטר
כן, היו שנים שבהן ידענו להציב גבולות גם בפני דרישות של ידידינו הטובים ביותר. למה יכולנו לעשות כן? הן אפילו אז היה ביטחון ישראל תלוי לחלוטין בתמיכה אמריקנית, אבל אז היה לנו מרחב תמרון, היו לנו חברים באירופה, היו לנו קשרים מעולים עם המפלגה הדמוקרטית ועם גורמים רבים במפלגה הדמוקרטית, קשרים שאפשרו לראש ממשלת ישראל להגיד לנשיא ארה"ב "עד כאן".
מקובל להציג את ישראל הנכונה לפשרה (לפחות ברמת ההצהרה) ואפילו לוויתורים למען שלום (ולמען הסר ספק: כרגע אין עם מי ועל מה לדבר) כחלשה, כפחות עומדת על שלה, אבל לפעמים זה בדיוק הפוך: דווקא העמדה השקולה קונה לנו תומכים בעולם שמאפשרים לנו לא להיות תלויים לגמרי בגחמותיו של נשיא אמריקני שברצותו יפתח את שערי הגיהינום על ראשי האיראנים וברצותו יסיר מהן את הסנקציות.
לעומת זאת, דווקא העמדה הניצית, הלא מתפשרת והלא חכמה, שעולבת למשל בגרמנים (ידידי ישראל הגדולים ביותר באירופה), כפי שעשה שר האוצר היום, רק מכה את אחת הידיים הבודדות שעוד מושטות אלינו לשלום.
ממשלת ימין על מלא דחקה את ישראל לבידוד מדיני מזהיר והפכה אותנו לבת חסות מוחלטת של איש מבוגר מאוד ולא מאוד יציב, שבכל מקרה יכהן בתפקידו הרם רק ל-33 החודשים הבאים.
אם תרצו, יש כאן מרוץ נגד הזמן, ממש כמו עם הגרעין האיראני: יש לנו פחות משלוש שנים לנטרל פצצת זמן שעומדת להתפוצץ כמעט בוודאות. לא כל גורם בינלאומי אפשר לשכנע ובוודאי שלא צריך לעשות זאת בכל מחיר, אבל בהחלט הגיע הזמן להתיידד, שיהיו לנו כמה חברים בעולם הזה, לפני שהבריון השכונתי עוזב את ה(מזרח)תיכון ולא יהיה עוד מי שיגן עלינו בהפסקות...