סגירת המעגל של ג'וש וחנה: חיים שלמים שנולדו מזיוף גורלי

ערב יום השואה 2026 בקרקוב. האוויר בעיר הפולנית ספוג תמיד בזיכרונות כבדים, אך בחדר שבו התכנסה משלחת העיתונאים לקראת מצעד החיים, התרחש רגע שחרג מגבולות הסיקור העיתונאי הרגיל והפך לפיסה חיה של היסטוריה.

ג'וש ארונסון, כתב "מעריב", ישב מול חנה יכין, שורדת שואה נמרצת שהגיעה לספר את סיפורה. לכאורה, עוד ראיון בלוח זמנים צפוף. למעשה, זה היה מפגש שהוכן בשמיים, שמונים שנה קודם לכן, בביתו של זייפן מסמכים נועז באמסטרדם.

ככל שהשיחה התקדמה, החלו חלקי הפאזל להינעל זה בזה בעוצמה שגרמה לנוכחים בחדר להחסיר פעימה. כשחנה החלה לתאר את פועלו של אביה, יאן ואן הולסט, עיניו של ג'וש הצטעפו. "סבא שלי היה גם באמסטרדם", הוא אמר לה בקול רועד, "הוא קיבל מסמכים מאבא שלך. זה מה שהציל אותו, את אבא שלו ואת אח שלו. בזכות המשפחה שלך, חנה, אני כאן היום. האיש הזה הוא אבא שלך".

חנה הקשיבה לפרטים המדויקים - איך סבו של ג'וש, שהיה חזן, נמלט עם משפחתו לשוויץ כשהם מתחזים לזמרי אופרה בזכות אותם ניירות מזויפים - וחייכה בגאווה של בת. היא החלה לתאר את האומץ הבלתי נתפס של אביה, יאן, שעבד כעוזר למנהל העבודות הציבוריות באמסטלפיין. יאן, שהיה נשוי לפולה הורוביץ, אישה יהודייה, הבין מוקדם מאוד שהמלחמה נגד הנאצים לא תוכרע רק בכוח, אלא בתחכום ובתעוזה.

הוא הצליח להציל את אשתו ושלוש בנותיו, בהן חנה, על ידי זיוף מסמכים שהוכיחו כי פולה אינה יהודייה. משם, הדרך לסייע לאחרים הייתה קצרה. "אבא שלי מצא את הרעיון לעשות תעודות, אבל עם הוכחות", סיפרה חנה לג'וש. היא תיארה כיצד אביה ניצל את האובססיה הנאצית לתורת הגזע: יחד עם חבר אנתרופולוג הולנדי, הם החלו למדוד פנים, מצחים ואפים של יהודים. בחישובים "מדעיים" כביכול, הם חתמו על מסמכים המוכיחים כי לפי המידות הפיזיולוגיות, האנשים הללו פשוט אינם יכולים להיות יהודים.

יאן ואן הולסט לא הסתפק בזיוף; הוא היה שחקן בנשמתו. פעמיים או שלוש בשבוע היה עולה על אופניו ורוכב עד למפקדה הראשית בהאג. הוא היה נכנס למשרדי הגרמנים בחיוך רחב, מצדיע ב"הייל היטלר" כדי להסיר חשד, ומגיש להם "הוכחות" על אנשים שנעצרו בטעות למרות שאינם יהודים. "הוא אמר להם: 'תודה רבה לכם על מה שאתם עושים, שאתם מוציאים את היהודים מהולנד, אבל יש לי פה בן אדם שהוא לא יהודי, למה אתם שולחים אותו? אתם לא רוצחים'", שחזרה חנה. עם קוניאק וסיגריות בכיסיו, יאן הפעיל את הקסם האישי שלו על חיילים צעירים שרק רצו להעביר את השירות בשקט, וחילץ עוד ועוד נפשות מציפורני הגסטפו.

הסיפור של משפחת ואן הולסט הגיע לשיאו הדרמטי בינואר 1945. יאן כבר הסתיר בביתו שורה של יהודים, ביניהם לו רומפ, חיים אילתה, ורה כהן הקטנה ובני משפחת וולף. הוא בנה עבורם פתח בקיר כפול בעליית הגג.

ב-29 בינואר פשטו הנאצים על הבית בזמן שחנה ואחותה היו שם. המתח היה בשיאו, אך המחבוא לא התגלה. באותו לילה, יאן וחברי מחתרת הבריחו את המסתתרים למקום בטוח יותר.

כדי להטעות את הנאצים בהמשך, יאן בנה מקום מסתור נוסף, גלוי יותר, שבו נהג להחביא שוקולד, אלכוהול ואת המסמכים המזויפים. הוא השקיע את כל מרצו וכספו האישי בחלוקת מזון ליהודים שלא יכלו לצאת ממחבואם, פועל ללא לאות עד לשחרור.

עבור ג'וש ארונסון, המפגש הזה לא היה רק סגירת מעגל היסטורית, אלא רגע של בהירות אישית עמוקה. ג'וש, העיתונאי הבריטי-ישראלי הראשון על הרצף האוטיסטי, נושא עמו משא כבד של זיכרון. הוא מתגורר סמוך לאתר הפיגוע ביום כיפור במנצ'סטר, ואיבד את בן דודו, אלי שלענגר ז"ל, בפיגוע בבונדי.

"המפגש עם חנה הוא הרבה מעבר למפגש חברתי - זוהי סגירת מעגל שמרטיטה את הלב", אמר ג'וש לאחר המפגש המרגש. "סבי, שהיה אדם דגול, נהיה חזן באמסטרדם אחרי המלחמה וכיהן בתפקיד 80 שנה. הוא נפטר לפני שש שנים בגיל 100, ובכל שנה הייתי מגיע לשמוע אותו ולשמוע את סיפוריו. הוא בנה את מי שאני היום".

ג'וש רואה בחיבור המחודש הזה צוואה חיה מסבו. "למרות הכאב והשכול, עלינו להמשיך לפעול ברוח של 'תיקון עולם'. כפי שהדורות לפנינו הקימו עולמות מתוך הריסות, חובתנו להמשיך לבנות בדרכי נועם ולהפיץ אור של אנושיות דווקא במקומות בהם ניסו לכבותו".

כששני הנכדים של המלחמה ההיא - הבת של המציל והנכד של הניצול - ישבו זה מול זו בקרקוב, שמונים ואחת שנים אחרי הפשיטה ההיא על הבית באמסטרדם, היה ברור שהניצחון האמיתי אינו רק בהישרדות, אלא ביכולת לספר את הסיפור ולהמשיך את המורשת. חנה, שהתרגשה מהמפגש הבלתי צפוי, סיכמה זאת בפשטות: "בכל פעם קורה משהו אחר. המפגש הזה מראה שיש אנשים טובים שהביאו אותנו לחיים האלה".