שמונים שנה חלפו מאז נדמו קולות המגפיים על האדמה הקפואה, ואתמול עמד נפתלי פירסט שוב באותה נקודה גורלית. שורד השואה, שהיה משוכנע במשך עשורים כי מחנה הריכוז בודי הסמוך לאושוויץ-בירקנאו נמחה מעל פני האדמה בהפצצות המלחמה, הגיע למקום וגילה בתדהמה כי הצריפים שמהם הוצא לצעדת המוות בשנת 1944 עדיין עומדים על תילם.
עבור פירסט, שהגיע לביקור המטלטל רגע לפני שיצעד מחר במצעד החיים ה-38, מדובר באיתור ראשון של נקודת ההתחלה המדויקת של מסע האימה הפרטי שלו מאז תום המלחמה.
הוא נזכר בשרשרת הניסים שהותירה אותו בחיים. פירסט לא הוחזק באושוויץ עצמו אלא בבירקנאו, אותו מחנה איום שבו התבצעה ההשמדה בתאי הגזים, ושם הצליח לחמוק מהסלקציה האכזרית של מנגלה. לדבריו, הגעתו עם בני משפחתו לרמפה בבירקנאו בנובמבר 1944 הייתה הרגע שאפשר לו לשרוד, בעוד יקיריו נרצחו במחנות המוות טרבלינקה, אושוויץ וסוביבור. "אני לא יודע למה אני כאן והם אינם", הוא משתף בכאב על האובדן האישי הכבד, "ורבים מהשורדים כלל לא מסוגלים או לא מצליחים לספר את סיפורם".
התחושות המלוות אותו לקראת המצעד מחר מורכבות מתמיד. אם בדרך כלל הביקורים כאן מעוררים בו רגשות מעורבים, הרי שהפעם, לצד שורדים נוספים, הוא מרגיש התרוממות רוח וסיפוק עמוק. פירסט מדגיש את תחושת השליחות המנחה אותו: "אני מרגיש שאני סוחב על כתפיי אלפים שנרצחו כאן ולא יכולים לספר את הסיפור שלהם. אי אפשר לראות את דמותם - אבל הסיפור שלהם נמצא כאן".
לצד הזיכרון המקדש, פירסט אינו מהסס למתוח ביקורת נוקבת על היחס לשורדי השואה בישראל כיום. הוא מזכיר כי המדינה קמה גם בזכות הנרצחים שקולם נדם, אך מביע פליאה וכאב על כך שלא תמיד זוכרים אותם כראוי, ועל המציאות שבה שורדי שואה חיים בעוני ובמחסור.
עם זאת, פניו נשואות להמשך ההנצחה: ב-9 בנובמבר, יום הזיכרון ליהדות סלובקיה, הוא צפוי לחנוך אנדרטה שיזם במחנה סרד שבסלובקיה - המקום ממנו גורש בילדותו, ובכך לסגור מעגל נוסף של זיכרון והנצחה.