החדשות מהונגריה הצליחו לרגע לחדור את החומה הבצורה של הציניות המקומית. צעירים יצאו בהמוניהם להצביע והפילו את ויקטור אורבן, שליט ששלט בהונגריה ברציפות 16 שנה ונראה היה בלתי ניתן להזזה. מי שסחף אותם לניצחון לא היה מנהיג שמאל, אלא דווקא פטר מגיאר - איש ימין שצמח בתוך המערכת עצמה והבטיח דבר אחד מובהק: להילחם בשחיתות וביוקר המחייה. זהו הפרט החשוב מכולם. זה לא היה ניצחון אידיאולוגי של השמאל על הימין, אלא התקוממות של ציבור שנשבר מהשיטה; צעירים שהצביעו מתוך תסכול מצטבר על יוקר המחיה, קיפאון כלכלי, ובעיקר - התחושה שהמדינה מנוהלת כרשת של מקורבים במקום כמערכת ציבורית.
לנוכח אירועים אלו, עולה מיד השאלה הישראלית המתבקשת: האם גם כאן זה יכול לקרות? התשובה המקובלת היא לא. הדעה הרווחת גורסת שצעירי ישראל אינם כוח פוליטי מהפכני. הם נוטים לימין, שמרנים יותר, ואינם מחפשים לפרק את הסדר הקיים. במילים אחרות, אומרים לנו, אין כאן "דור מרד".
אולם, זוהי קריאה שטחית של המציאות. כשמסתכלים על הנתונים הרשמיים, כפי שעולה מתוך השנתון הסטטיסטי "צעירים בישראל 2025" של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל ורשות הצעירים, מתגלה תמונה חדה וקודרת הרבה יותר. רק 28.1% מהצעירים נותנים אמון בממשלה, ורק 23.8% מאמינים בכנסת. במקביל, שורר שפל קיצוני שבו רק 9.4% מצעירי ישראל סבורים שיש להם יכולת להשפיע על המדיניות. זה אינו ניכור פוליטי רגיל, אלא קריסה מוחלטת של אמון וייאוש עמוק.
ובכל זאת, הצעירים אינם מתנתקים. להפך. נתוני מכון ברוקדייל מראים כי לאחר פרוץ המלחמה, המעורבות הציבורית והאזרחית שלהם דווקא זינקה.
כלומר, זהו אינו דור אדיש. זהו דור שנשאר במשחק, אבל פשוט הפסיק להאמין לכללים. המגמה הזו משתקפת גם בקלפי: על פי נתוני הסקר החברתי האירופי (ESS) , המעובדים באדיבות ד"ר אירית אדלר ממכון ב. י. כהן באוניברסיטת תל אביב, שיעור ההצבעה של הצעירים (בני 18-35) צנח מ-80.5% ב-2015 ל-60.2% ב-2022 אך עדיין היה גבוה יחסית לצעירים אחרים באירופה.
כאן נכנס לתמונה הנתון שמערער את תקוות האופוזיציה למהפכה קלאסית: צעירי ישראל אינם זזים שמאלה. הם ממקמים את עצמם באופן עקבי סביב ציון 6 מתוך 10(בנטייה ימינה) על סקאלת ימין-שמאל ונוטים בבירור להצביע למפלגות גוש הקואליציה. יתרה מכך, מדובר במבנה ערכי עמוק. נתוני ה-ESS מראים שחלק משמעותי מהצעירים בישראל מסכים מפורשות עם הקביעה ש"מה שהמדינה הכי צריכה זו נאמנות למנהיגיה" , ורואה בצייתנות וכבוד לסמכות ערכים מרכזיים שיש להנחיל לילדים. המסקנה ברורה: זהו דור שלא מחפש לפרק את הסמכות, אלא נואש להאמין בה.
וכאן בדיוק טמון ההסבר למה שהתרחש בהונגריה, ולסיבה שזה רלוונטי כל כך לישראל. גם הצעירים ההונגרים לא הפכו לליברלים או יצאו לרחובות בשם זכויות אדם מופשטות. גם הם נטועים עמוק בימין האידיאולוגי. מגיאר, שצמח במפלגתו של אורבן, הוא מנהיג שמרן יחסית שדיבר בשפה של לאומיות וסדר. אולם, הוא סימן גבול אחד ברור וקשיח: שחיתות. זהו הרגע הקריטי שבו מתחולל שינוי פוליטי בקרב קהל ימני-סמכותני - לא מרד נגד עצם קיומה של סמכות, אלא אובדן אמון טוטאלי בסמכות ספציפית.
כששחיתות הופכת לשיטה - כשהמדינה מתנהלת דרך מקורבים, כשהמוסדות נשחקים והכוח מתרכז בידי מעגל מצומצם - גם מי שמאמין אידיאולוגית במנהיגות חזקה מתחיל לשאול שאלות. גם בישראל, קולות רבים מצביעים על תהליכים דומים של החלשת שומרי סף, פוליטיזציה של מינויים והעברת תקציבים למקורבים ועוד בזמן מלחמה. אך הנתון הקריטי הוא תחושת האזרחים שנמאס להם. ולפי מדדי האמון המרוסקים של צעירי ישראל, התחושה הזו כבר כאן.
לכן, השאלה איננה האם צעירי ישראל "ימניים מדי" מכדי לחולל שינוי. השאלה היא האם תופיע הנהגה שתשכיל לדבר בשפה שלהם. לא שפה של שמאל מול ימין, ולא רטוריקה של מחאה ומהפכה ליברלית, אלא שפה בסיסית ופשוטה הרבה יותר: שפת ההוגנות. משום שגם דור שחונך להאמין בסמכות, אינו מוכן לקבל סמכות מושחתת. וגם דור שמצביע ימין, יודע לזהות היטב מתי הכללים נשברים. בסופו של יום, זה אינו סיפור על אידיאולוגית ימין או שמאל; זהו סיפור על אמון בשלטון ואמונה של הצעירים בעתיד הוגן יותר וביכולת שלהם פשוט לחיות ולהתפרנס בכבוד אנושי בסיסי, במיוחד במקום בו הם נדרשים להיות בשר תותחים של ממשלה מושחתת.
כותבת המאמר היא דקנית בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו.