אדה אסתר קלינמן, בת 92, הייתה אמורה החודש להתכונן לצעוד במצעד החיים באושוויץ, לצד אלפי צעירים וניצולים, במטרה להשמיע את סיפורה ולהעבירו הלאה. במקום זאת, היא מצאה את עצמה שוב ושוב יורדת למקלט בתל אביב. "זה מחזיר אותי לילדות שלי במלחמה", אמרה בריאיון לוואלה, והוסיפה: "אנחנו הדור האחרון, ואחרינו כבר לא יהיה מי שיספר".
נכון לתחילת השבוע, חיים בישראל 109,286 שורדי שואה, פליטי שואה, נפגעי התנכלות אנטישמית במלחמת העולם השנייה ונכי המלחמה בנאצים, כך על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד ראש הממשלה. כ-34% מאלו שהוכרו על ידי הרשות מאז הקמתה בשנות ה-50 מוגדרים בני הדור האחרון.
"זה לא פשוט, אנחנו כבר מבוגרים, ועל כולנו זה משפיע לרעה. זה מחזיר אותי הישר למלחמת העולם השנייה - לטילים, לפצצות ולקולות הנפץ", שיחזרה. "יש תחושה שהמדינה שכחה אותנו, האנשים המבוגרים, אלה שהקימו את המדינה. בחיים שלי, בחלומות הכי רעים, לא חשבתי שאגיע שוב למצב כזה", הוסיפה בכאב.
"אזעקות, מקלטים, בתים שנהרסים, אנשים שנהרגים - זה בדיוק מה שראיתי כילדה. ההשפעה עליי קשה. קיבלתי תגובות קשות בגוף ואני סובלת יותר. זה מזכיר לי את הכול. אז אולי הייתי ילדה ולא כל כך הבנתי, וכעת אני מבינה יותר - וזה קשה מאוד. הזמן הקצר לרדת למקלט יחד עם השכנים מלחיץ מאוד, גם מבחינה נפשית ולא רק גופנית. אנחנו כבר מבוגרים", סיפרה על הקושי בעקבות המלחמה עם איראן.
אדה, במקור מקרקוב, הייתה בת 10 בלבד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. ילדה בפולין שנאלצה להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת של רדיפות, פחד קיומי ומאבק יומיומי לשרוד. "בזמן המלחמה הסתתרנו במקומות רבים. ישנו ברפתות אצל הגויים וסבלנו מלכלוך ומכינים", סיפרה. "השגנו תעודות מזויפות ועברנו להתגורר באחד הכפרים הסמוכים. סיפרנו לבת המשפחה שאבי קצין בצבא הפולני. לילה אחד הלשינו עלינו - אני זוכרת את זה עד היום. המשטרה הגיעה וחקרה את אמא שלי. אני זוכרת את אור הפנסים שכיוונו לעינינו. לאחר חקירה ארוכה השוטרים עזבו, אבל אחד מהם, שלא האמין לסיפור של אמא, הבטיח לחזור לחקירה נוספת. אותו שוטר, גודבה שמו, נודע כצייד יהודים, ואמא חששה ממנו מאוד. לימים התברר לנו שהפרטיזנים חיסלו אותו - אם לא, כנראה שלא היינו שורדים".
"ניצלתי עם אבא, אמא ואחותי. זה משהו שכמעט לא קיים. בפולין זה נדיר מאוד", היא אומרת. "יש כאלה שניצלו ברוסיה, אבל בפולין - משפחה שלמה? כמעט שאין דבר כזה. לדעתי זה לא היה רק מזל. זה היה גם יוזמה, אינטליגנציה, לדעת לצאת ממצבים בלתי אפשריים. לפעמים אני שואלת את עצמי איך בכלל הצלחנו לשרוד".
אחרי המלחמה, אדה נשארה בפולין עוד כמה שנים עד שעלתה לישראל ב-1950. כאן, כמו רבים מבני דורה, ניסתה להתחיל מחדש: היא למדה עברית, הצטרפה למסגרות חינוכיות בעלות אידיאולוגיה ציונית, חיה בקיבוץ ובהמשך הקימה משפחה. "התחתנתי עם פלמ"חניק", היא סיפרה. "יש לנו שלושה ילדים, נכדים ונינים". החיים, לפחות כלפי חוץ, חזרו למסלולם - מדינה נבנתה, משפחות צמחו והעבר נדחק לאחור. אך המלחמה האחרונה, ובכלל השנתיים וחצי האחרונות, טרפו את הקלפים. עבור רבים בישראל זו מציאות קשה.
לצד ההתמודדות האישית, אדה היא פעילה בעמותת "עמך" ומרצה בפני תלמידים, קבוצות ונוער שמגיעים לשמוע עדויות בעמותה. "אני אומרת להם, תדעו לכם, אחרינו כבר לא יהיו ניצולי שואה שיספרו. מה שנגיד עכשיו - זה מה שיישאר. זה הזיכרון שיימשך לדורות", סיפרה.
האפשרות להשתתף במצעד החיים הייתה עבורה המשך ישיר של אותה שליחות - לא רק מסע אישי, אלא שליחות לאומית והיסטורית. "כל הזדמנות כזו לספר היא חשובה. אני מרגישה שזו החמצה כי לך תדע מה יהיה בשנה הבאה והאם עוד אהיה כאן. למה אני מדברת? כי אחרינו כבר אף אחד לא ידבר".
"הסתתרנו בקרון רכבת נטוש בתוך מפעל טיהור שפכים עירוני"
בין זיכרונות של ילד קטן שנאלץ להסתתר חודשים ארוכים, לבין כאב עמוק על מצבה של המדינה כיום, נפרש סיפור חייו של ברוך רביד, בן 91 מרחובות, ניצול שואה מברטיסלבה, בירת סלובקיה.
ברוך נולד למשפחה שאותה הוא מגדיר "אורתודוקסית-לייט". לדבריו, לא הייתה הקפדה מחמירה במיוחד, אך המשפחה שמרה על מסורת והלכה לבית הכנסת. כשפרצה המלחמה הוא היה ילד קטן. אחת האירועים הראשונים שנחקקו בזכרונו הוא המעבר לגטו. שם נדחסו בני המשפחה לדירה של קרובי משפחה בתנאי צפיפות קשים. "אני מניח שהיינו שמונה או עשרה אנשים בדירה קטנה", סיפר. "הייתי אז בן שש".
השהות שם נמשכה זמן קצר יחסית, כחודשיים לדבריו, עד שהמשפחה קיבלה צו פינוי. אביו עבר לעבוד בבית חרושת לנעליים, ככל הנראה בתקווה שהעבודה תספק לו הגנה כלשהי. אלא שהתקווה הזו לא החזיקה מעמד: כבר במרץ 1942 נלקח האב במשלוח הראשון למחנה הריכוז מיידנק, ושם נספה.
מכאן ואילך השתנו חייו של ברוך מן הקצה אל הקצה. הוא נותר עם אמו וסבתו, ושלושתם החלו לעבור ממקום למקום בניסיון לשרוד. "הסתתרנו בכל מיני מקומות", סיפר. "בהתחלה בקרון רכבת נטוש בתוך מפעל טיהור שפכים עירוני, אחר כך בכפרים ובמקומות שונים. היינו פליטים, בהחלט".
היו מקומות שבהם קהילות יהודיות מקומיות עוד הצליחו להמשיך להתקיים באופן חלקי, והן סייעו להם. בחלק מהזמן הוא למעשה חי לבדו בין משפחות שונות. "אני זוכר שכל יום הלכתי לאכול ארוחת צהריים אצל משפחה אחרת, וגם לישון אצל משפחה אחרת", סיפר. לעיתים יכול היה להופיע כילד יהודי, ולעיתים נאלץ להסתיר את זהותו.
אחד הזיכרונות החזקים ביותר שנצרבו בו דווקא אינו קשור לרעב או לפחד, אלא לדג המחמד הקטן שהיה לו בילדות. רגע לפני המעבר לגטו, נאלצו בני המשפחה להיפרד מכל מה שהיה שייך לחייהם הקודמים, וכך גם מהדג.
במהלך המלחמה היו גם תקופות ממושכות שבהן הסתתר עם אמו במחבוא זעיר, בגודל של כמטר על שניים וחצי מטרים בלבד. חודשים ארוכים עברו עליהם כך. "לא היה מה לעשות - טיפסנו על הקירות, ולא היו קירות", הסביר. במשך כל אותם חודשים, הקשר הכמעט יחיד עם העולם החיצון היה עם נערה מקומית, שהייתה מגיעה מדי ערב עם סל מזון לרפת ומעבירה להם אוכל דרך פתח נסתר. היא גם הייתה מפנה את דלי הצרכים. "זה היה למעשה המגע היחיד עם מישהו מבחוץ", סיפר.
"אנחנו צריכים לעבור שינוי פנימי גדול מאוד כדי שתהיה תקווה"
כשהמלחמה הסתיימה הוא עדיין היה ילד, אפילו לא בן 10. הוא הספיק ללמוד תקופה קצרה בבית ספר יהודי, השלים מעט מן הלימודים שנקטעו ובהמשך הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". התנועה, לדבריו, הפכה לעולם שלם. "זה לא כמו בארץ, שהולכים פעם או פעמיים בשבוע לפעולה", סיפר. "זה היה כל החיים שלנו".
בשנת 1949 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער, עם קבוצה של כ-200 ילדים, והגיע לכפר מסריק. אמו הגיעה כשנה מאוחר יותר, אך הוא נשאר בקיבוץ. את הקליטה בארץ הוא זוכר כמהירה וטובה יחסית, בעיקר משום שהגיע במסגרת קבוצתית עם בני נוער שהכיר עוד קודם. "למדתי מהר את השפה, את המנהגים ואת האווירה של הארץ", אמר. "זה מאוד עזר שהייתי בתוך חברה".
בהמשך למד הנדסת מכונות בטכניון, שירת כמהנדס במסגרת העתודה האקדמית, ועבד גם ברפאל, בחברת החשמל ובתדיראן. לאחר פרישתו המוקדמת מהתעשייה פנה לעולם אחר לגמרי: לימודים אקדמיים בתולדות האמנות, מחקר בתחום האדריכלות של תל אביב ושל רחובות, וכתיבה של ארבעה ספרי עיון.
לצד כל אלה, ברוך הוא גם איש משפחה. הוא אב לשלוש בנות - דפנה, ענבל ויעל שנפטרה לפני שמונה שנים מסרטן. יש לו שמונה נכדים, שני נינים ונינה נוספת שעומדת להיוולד בקרוב. "זה האושר", הוא אומר בפשטות. אשתו נפטרה לפני כשנה וחצי.
לאחר שהיה נראה כי רביד לא ישתתף במצעד החיים, ברגע האחרון הוא כן יטוס לצד בתו. "אני מתרגש מאוד, זה מאוד חשוב עבורי ועבור משפחתי". אני יוצא למסע יחד עם עשרה שורדי שואה במתכונת מצומצמת נוכח המצב, לייצג את שורדי השואה", אמר.
כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מביט לאחור על חייו, כאדם שהיה חלק מדור שבנה את המדינה ועבד בגופים שנחשבים מעמודי התווך שלה, הוא השיב בלי היסוס: "אני מרגיש צער וכאב. אנחנו עומדים במלחמות לא רע, אנחנו לא יודעים לעמוד בחיים הפנימיים שלנו". מבחינתו, הסכנה הגדולה יותר היא ההידרדרות מבפנים. "אני לא יודע אם שוכחים", אמר כשנשאל אם יש תחושה שהדור הנוכחי שוכח את המחיר ששילם דורו, "אבל בצורה פעילה מדרדרים את המדינה בתחומים רבים מאוד. זה מצב מאוד מדאיג".
גם בימים אלה, כשאזעקות והתרעות הפכו שוב לחלק מהשגרה, הוא ממשיך להתנהל בזהירות ובצלילות. הוא מספר שהוא גר בקומה שנייה, וכשיש התרעה מוקדמת הוא מתארגן בנחת יחסית ויורד למקלט בלי להסתכן. "אני מאוד מודע לזה", אמר. "אני עושה את זה בזהירות, אבל אני לא דואג לי. אנחנו צריכים לדאוג שיהיה המשך לאותה מדינה שהשתתפתי בבנייתה, ושאני עכשיו רואה בכאב שהיא מדרדרת - לתקן את הדרכים, כדי שהסבל והמאמץ לא יהיו לשווא. אנחנו צריכים לעבור שינוי פנימי גדול מאוד כדי שתהיה תקווה".
"יוזף מנגלה תפס אותי ביד וזרק אותי לצד השני"
שרלוט רות, בת 96, ניצולת שואה שעלתה לפני חודשיים לישראל מארצות הברית ומתגוררת בנתניה, שחזרה את הרגע המחריד במחנה אושוויץ. היא הייתה אז נערה צעירה בת 14, שנולדה בצ'כוסלובקיה, ועמדה עם משפחתה על הרציף במחנה. מנגלה, הידוע לשמצה, ביצע את הסלקציה הגורלית במחנה - ימינה או שמאלה, בין חיים למוות.
"ניסיתי ללכת אחרי ההורים שלי, ואז הוא בא אחריי, תפס אותי ביד וזרק אותי לצד השני. זה היה הפעם האחרונה שראיתי את ההורים שלי - הבנתי שאין לי אף אחד יותר". יותר משמונה עשורים אחרי אותו רגע, שרלוט נמצאת כעת בישראל כאזרחית מן המניין, לאחר שהחליטה לעלות רגע לפני מבצע "שאגת הארי". "אני חיה רק פעם אחת", אמרה.
שרלוט שרדה בזכות כישורי התפירה שלה במחנה, ובסיום המלחמה נאלצה לשרוד גם צעדת מוות. עד היום היא זוכרת את המראות ואת הקושי הרב שחוותה. "אי אפשר לשכוח את מה שראינו שם, זה פשוט לא יוצא מהראש גם לאחר כל כך הרבה שנים. הכאב הוא בלתי נסבל, והסבל לא יתואר", שחזרה.
העלייה לארץ לא הייתה רגע אחד של החלטה, אלא תהליך. במשך שנים הייתה מגיעה לביקורים ממושכים, שוהה כאן חודשים ומוקפת במשפחה שכבר השתקעה בישראל. ואז הגיע הרגע שבו השאלה חזרה שוב ושוב: אם הלב כאן - למה לא לעבור לכאן באמת? רות עלתה בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA.
"חצי מהמשפחה שלי כאן. מלחמה או לא מלחמה, כל עוד אני יכולה - אני רוצה להיות פה. אני לא מפחדת. כאן יש מי שמגן עליי", אמרה. בביתה החדש יש ממ"ד, סמוך לחדר השינה. "כשאני רואה חיילים כאן, אני לא מפחדת. אלה החיילים שלי. הם שומרים עליי".
עבור מי שחוותה את המדים הנאציים כאיום קיומי, מדובר בהיפוך מוחלט של המציאות. אותם סמלים של כוח הפכו כאן לסמל של הגנה. ובכל זאת, יש פחד אחד שהיא לא מצליחה לנטרל: אחד מניניה משרת כעת בלחימה בלבנון. "זה מפחיד", תיארה.
לדבריה, "היום יש לי חמישה דורות. זה הניצחון האמיתי". אחד מבני המשפחה אף אמר לה: אם אותו רגע בסלקציה היה נגמר אחרת - כל זה לא היה קיים: לא הילדים, לא הנכדים, לא הנינים. כאן מחבקים אותי כשמסתכלים על המספר". אחד ההבדלים החדים ביותר שהיא מזהה בין חייה בארצות הברית לבין חייה בישראל נוגע ליחס לניצולי השואה. "כאן, כשמישהו רואה את המספר על היד שלי, הוא בא לחבק אותי", היא אומרת. "שם זה לא קורה".
שרלוט מודעת לכך שהיא חלק מדור הולך ונעלם. מספר הניצולים הולך ופוחת, והעולם מתרחק עוד ועוד מהשנים ההן. "ככל שמתרחקים מהשואה, הזיכרון דוהה", אמרה. "יש פחות אנשים שיכולים לספר מה באמת קרה. יש חשש אמיתי משכחה, אבל אני מאמינה שכאן בישראל יזכרו".