ידידות אמיצה: בית הכנסת הסודי שפעל מתחת לאף של הנאצים - בתוך כנסייה

השואה בנורבגיה הייתה קשה מאוד ביחס לגודל הקהילה הקטנה: מתוך כ-1,100 שנותרו במדינה ולא ברחו ממנה, נרצחו כ-770, בעיקר באושוויץ. בנורבגיה לא הייתה כמעט קהילה יהודית עד אמצע המאה ה־19 בשל איסור מפורש על יהודים להיכנס למדינה, ומה שכן נוצר מ-1851 - נפגע קשות בשואה ולא ממש התאושש. עד היום מדובר באחת הקהילות היהודיות הקטנות ביותר באירופה.

שיעור הפגיעה בשואה היה גבוה, בשל שיתוף הפעולה של הממשלה בראשות הבוגד וידקון קוויזלינג, "הפיהרר הנורבגי". לצד זאת, בהשוואה למדינות כבושות אחרות במערב אירופה, גם שיעור ההצלה היה משמעותי: כ־1,000 יהודים הצליחו קודם לכן להימלט מהגזירות לשבדיה הסמוכה, בסיוע אזרחים ומחתרת. 68 נורבגים הוכרזו על ידי "יד ושם" חסידי אומות העולם. על רקע זה ראוי לציון גם סיפור על קשר מיוחד, יוצא דופן, בין כומר אחד בעיר הצפונית טרונדהיים ורב הקהילה היהודית, בין קהילת הכנסייה המתודיסטית המקומית, וקהילת בית הכנסת האורתודוקסי.

הגרמנים פלשו לנורבגיה באפריל 1940 והרשויות המקומיות, כולל משטרה, סייעו במעצר וגירוש יהודים. בטרונדהיים, שלחופי הפיורד הנושא אותו שם, הם הקימו בסיס ימי לצוללות ובסמוך, להיטלר היו תכניות מגלומניות: הם תכננו שם בסיס ימי קדמי של גרמניה הנאצית. שנה אחרי הפלישה הם חשקו בבית הכנסת היפהפה, ששוכן במבנה שהיה תחנת הרכבת הראשונה של העיר, מפאר את מרכז העיר גם היום ומתהדר בחזיתו בכיתוב המרשים "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", כינוי מקובל לבתי כנסת בגולה. את "מקדש המעט" הזה הנאצים החרימו, והפכו אותו למגורי חיילים ואורוות הסוסים שלהם. המבנה ספג נזקים כבדים: ספסלים נזרקו דרך החלונות, וחלונות הויטראז' המעוטרים במגיני דוד נותצו והוחלפו בצלבי קרס. בנברשות בית הכנסת המהודרות השתמשו הנאצים כמטרות לאימוני ירי. המקווה, ששימש את הקהילה במרתף המבנה, הושבת.

הגרמנים שהשתלטו על בית הכנסת גם אסרו על יהודים להתכנס בפומבי או בפרטיות, אפילו לטקסים דתיים. אבל אז הכומר המתודיסטי איינר אנקר נילסן סייע לידידו הוותיק, הרב אברהם ישראל יעקובסון, ותחת הכיבוש והנוכחות המאיימת של חיילי גסטאפו ברחובות, הוא איפשר ליהודי העיר להשתמש בחלל קטן וסודי בכנסיה. היהודים היו מגיעים אחד אחד, ועולים לתפילה בבית הכנסת הסודי שלהם בעליית הגג, המשמשת היום לפגישות הצופים המתודיסטים. הם גם קיימו בה טקסי בר מצווה. מהחלונות העגולים הם יכולים היו להשקיף מטה ולראות אם מתקרבת סכנה, והכנסייה גם סידרה להם דרך מילוט לבניין הסמוך דרך פתח קטן בין שני הבניינים. ברור שאם הגרמנים היו מגלים את הסידור, כל המעורבים היו עומדים בפני גירוש. זה לא הרתיע את הכומר ושותפיו לסוד, וזו הייתה רק אחת מהמחוות האמיצות שלהם לקהילה היהודית בעיר.

הכומר נילסן יחד עם אנדריאס אונלנד, שכיהן כראש הקהילה בכנסיה שלו, גם סייעו להחביא את נכסי הקהילה היהודית שהוברחו ברגע האחרון מבית הכנסת והוסלקו בתוך עליית הגג של הכנסייה המתודיסטית. השניים זחלו שם על ארבע דרך פתח צר, כדי להניח במקום מבטחים את הפריטים יקרי הערך בהם ספרי התורה, תפילין, הפרוכת הנושאת את סמל הקהילה ועוד.

"ואז הגיע היום הנורא שבו החל הציד אחר היהודים", תיעד הכומר איינר אנקר נילסן בזיכרונותיו, "הם נתפסו באכזריות ונשלחו למחנות ריכוז בגרמניה. גורלם ידוע וחרוט לנצח בתודעתנו. הזדהינו איתם עמוקות, אך היה כה מעט שיכולנו לעשות. חוסר האונים שלנו היה בלתי נסבל".

באוקטובר 1942 עצרו הגרמנים את כלל הגברים היהודים מגיל 15 ומעלה והם נשלחו בסופו של דבר למחנות. את הנשים והילדים ריכזו לשתי דירות של יהודים. אחת מהם של משפחת הילדה סיסי קליין בת ה-13, שנחטפה מבית הספר על ידי שוטרים נורבגים, נרצחה והפכה לסמל. אחר כך שלחו גם אותן באונייה לפולין. כולן נרצחו או מתו.

ב-1943, מכל הקהילה המפוארת של טרונדהיים שמנתה כ-330, נותרו מאחור רק שלוש נשים קשישות וחולות - פאני ברמן, שרה יעקובסון ודבורה קליין, שהיו מאושפזות אותה עת על ערש דווי בבית חולים מקומי. הגרמנים, אולי בשל רצון לשמור על מראית עין או מתוך הנחה שהנשים ימותו בקרוב ממילא, הותירו אותן שם.

רב הקהילה אברהם ישראל יעקובסון, לא היה יכול לסבול את המחשבה שלא יחלקו לשלוש היהודיות כבוד אחרון, על פי דתן. יעקובסון, רב מוהל ושוחט שנולד בכלל בטבריה, היגר למזרח אירופה, נדד לטרונדהיים והתיישב בה. אבל הוא היה באופן תכוף בנסיעות, בין היתר כדי להסדיר את יבוא הבשר הכשר לטרונדהיים, אחרי ששחיטה כשרה נאסרה בנורבגיה עוד ב-1929. למזלו, גם ביום שנכנסו הנאצים לעיר, הוא אכן היה בדיוק בשבדיה וקיבל רמז בטלפון שהוא ברשימת המבוקשים הצפויים למעצר. הוא נותר בשבדיה הנייטרלית וביקש אז מחווה נוספת מידידו הוותיק, הכומר נילסן, ורקח עמו תוכנית חשאית ומסוכנת שתבטיח לשלוש קבורה יהודית. הרב הבריח לנורבגיה מעטפה סודית שהוצפנה בחנות מקומית, ובה הוראות מדויקות: היכן למצוא את המפתחות לשער בית העלמין היהודי וכיצד לערוך קבורה יהודית כהלכתה. בית החולים קיבל מסר חשאי לפנות לכומר אם מי מהנשים תלך לעולמה.

ואכן, כאשר שרה יעקובסון נפטרה ב-7 במרץ 1943, הכומר נילסן לא היסס ולא אכזב. הוא פעל לפי ההוראות המדויקות שקיבל מהרב.

"המשימה שלי כ'רבי מחליף' הייתה לטפל בנשים הקשישות שאושפזו בבית החולים ולהבטיח שהן יזכו לקבורה מכובדת", תיעד אחר כך הכומר איינר אנקר נילסן, "קיבלתי מידע מפורט כיצד צריכה להיראות הקבורה: ארון מלבני ללא מסמרים, לא צבוע, מכוסה בבד שחור, ללא פרחים. המנוחה הייתה אמורה להיות עטופה בתכריכים לפי ההלכה היהודית. בתחושות משונות קראתי מתוך הריטואל שלנו: 'אני התחייה והחיים; המאמין בי, אף אם ימות - יחיה'. הקהל הקטן היה נרגש עמוקות".

כך צעד לו הכומר ברחובות העיר בראש תהלוכת אבל קטנה, הקריא פסוקי תהילים ותפילה, ואף שנאלץ להשתמש בטקסטים נוצריים, הוא עשה זאת בתחושה עמוקה של שליחות עבור העם היהודי. "ראיתי את הגרמנים עוצרים כדי להתרשם ממה שקורה, אך הם לא מצאו דבר חשוד והמשיכו הלאה".

הסיכון היה עצום. נילסן ידע שפעולותיו עלולות להוביל למעצרו ואף להוצאתו להורג, תוך סיכון ביטחון משפחתו וקהילתו. ביומניו שהשאיר נחשף שהוא הכין מראש תשובה למקרה שייעצר וייחקר על ידי הגסטפו. הוא תכנן לומר לנאצים שהוא בסך הכול "עוזר לגרמנים להיפטר מהיהודים מהעולם הזה, אליו הם לא שייכים" - מניפולציה נועזת שנועדה להסוות את מעשה החסד ההרואי שלו. שישה שבועות לאחר מכן, נילסן קבר באותה דרך חשאית גם את פאני ברמן. השלישית, דבורה קליין שרדה ונפטרה ב-1950.

לאחר המלחמה, חזרו לעיר טרונדהיים ארבעה מהגברים ששרדו את אושוויץ. מתי מעט ניצולי הקהילה היהודית מצאו שבזכות פעולתו החשאית של הכומר, חפצי הקודש נשמרו במצב מצוין לאורך כל שנות המלחמה, והוחזרו לניצולי הקהילה המופתעים עם שובם לעיר. הם לא שכחו את הכומר שסייע להם בתפילה בסתר, בקבורה ובמאמצי ההצלה והשימור של המורשת היהודית בעיר. כאות תודה, הם הציעו לו לבחור פריט מאוסף הכסף של אחד מחברי הקהילה; הכומר הצנוע בחר רק בכלי כסף קטן לסוכר.

בתו, המתגוררת היום בשבדיה, שומרת עליו עדיין בחזקתה. היא שלחה צילום שלו לנכדו של הרב אברהם ישראל יעקובסון, צמח (סת') יעקובסון בן ה-81 שגדל בשבדיה, עלה לישראל ומתגורר בירושלים, והוא מתפרסם כאן לראשונה.

הרב עצמו לא שב להוביל את הקהילה החרבה. אברהם ישראל יעקובסון נותר אחרי המלחמה בשבדיה ושימש כדמות רבנית רב-תחומית (רב, מוהל ושוחט) בארבע קהילות קטנות בסקנדינביה, עד שקיבל מינוי פורמלי כרב בסטוקהולם. נכדו צמח יעקובסון שהיה אז ילד, זוכר אותו לאחר השואה עסוק מאוד בסיוע לכעשרת אלפים פליטים שהגיעו לשבדיה, בטיפול בעלייה ובעזרה סוציאלית ורפואית. את ארכיונו, הכולל כ-12,000 מסמכים, הוא תרם ליד ושם.

הספר "יהדות סקנדינביה 1911-1955", פרי מחקרו של צמח יעקובסון ושיצא באנגלית, מגולל את סיפורו המרתק של סבו, יליד ארץ ישראל שהפך למנהיג רוחני עבור הקהילות היהודיות המבודדות בצפון אירופה. זו לא רק ביוגרפיה. דרך התיעוד הארכיוני המעמיק, הוא משחזר עולם יהודי שלם שנאבק לשרוד בשוליה הצפוניים של אירופה. דרך מסלול חייו של הסבא יעקובסון - נפרשת התמונה המורכבת של הקהילה הקטנה שנאלצה להתמודד עם מודרניזציה, התבוללות ולבסוף גם עם טלטלת השואה. הספר חושף את החיים היהודיים התוססים בטרונדהיים של לפני השואה, ומתעד ברגישות את הטרגדיה של גירוש יהודי נורבגיה לאושוויץ במהלך המלחמה. בלב היצירה עומד הסיפור יוצא הדופן של שותפות הגורל והגבורה האנושית, המוקיר את פועלו של הכומר המקומי שסיכן את חייו ואף הציטוטים מתוך זיכרונותיו של הכומר וההתכתבות עם הסבא הרב יעקובסון.

לוחות זיכרון על קירות הכנסייה המתודיסטית בטרונדהיים מספרים את סיפור הקשר המיוחד בין הרב לכומר, עדות נצחית לכך שגם בחשיכה הגדולה ביותר, תמיד נמצאו אלו שהיו מוכנים לסכן הכל למען צלם האנוש.

גם היום הקהילה היהודית נותרה קטנה, ונותרה מיוחדת. בין היתר על רקע מיקומה הגאוגרפי וכ-1,500 יהודים בלבד חיים בכל נורבגיה. בית הכנסת של טרונדהיים שהוקם במבנה תחנת רכבת ישנה, הוא הצפוני ביותר באירופה. כ-450 ק"מ בלבד מהחוג הארקטי, בחורפים הארוכים הימים קצרים מאוד ובקיץ הימים נמשכים 20-21 שעות וגם בלילה לא לגמרי מחשיך. בשל כך, בטרונדהיים, הקהילה היהודית הקטנה של כ-200 יהודים מכ-50 משפחות עושה את השבת באופן מאוד מיוחד, כנראה ייחודי בעולם כולו. הרב הראשון של הקהילה, הרב שמואל ברנדהנדלר, ראה את הבעיה ולפני כ-120 שנה הוא החליט על כניסת שבת תמיד ביום שישי ב-17:30 ויציאת שבת תמיד בשבת ב-18:30. זה אומר שהשבת נמשכת בדיוק 25 שעות, בכל עונה - גם בקיץ כשיש 20 שעות אור והשמש כמעט לא שוקעת, וגם בחורף כשיש רק 4-5 שעות אור. המנהג הזה נשאר עד היום, אושר על ידי רבנים אורתודוקסיים רבים, והקהילה גאה בו מאוד.

עם זאת, הקהילה עצמה הוכחדה כמעט כליל ויהודי טרונדהיים ספגו את המכה הקשה ביותר מבין הקהילות במדינות הנורדיות בתקופת השואה. למעלה ממחציתם נרצחו. השאר הספיקו להימלט. מתוך מי שנותרו בעיר ולא ברחו, נרצחו 96%.

בשנה שעברה חגגו בטרונדהיים 100 שנה לבית הכנסת בשלושה ימי אירועים מיוחדים. מלך נורבגיה וראש הממשלה היו אורחי הכבוד.

"לקח לנו יותר מ-50 שנה אחרי המלחמה להתאושש", אומר יון ארנה מואן, ראש הקהילה בטרונדהיים של היום המכהן גם כסגן יו"ר המועצה הלאומית לקהילות יהודיות בנורבגיה. הוא נותר אופטימי, אבל הניתוח שלו מעציב ומעורר דאגה. "למרבה הצער, לנורבגיה היסטוריה ארוכה של אנטישמיות", הוא מציין ומזכיר: "נורבגיה ודנמרק היו באיחוד במשך למעלה מ-400 שנה עד 1814. בשנה ההיא, נאלצנו להיפרד. בעוד שחיים יהודיים נאסרו לחלוטין מנורבגיה בחוקה החדשה, יהודים בדנמרק קיבלו זכויות אזרחות מלאות באותה שנה. מנקודת מבט חיצונית, ההבדל בין שתי המדינות השכנות הללו, שלעיתים מוזכרות כ'מדינות תאומות', בלתי ניתן להבנה וניתן להסביר אותו רק בעמדות אנטישמיות בחברה באותה תקופה. ראינו דפוסים דומים במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד שדנמרק הצליחה להציל כמעט את כל האוכלוסייה היהודית שלה מהשמדה, חלק גדול מהיהודים בנורבגיה גורשו ונרצחו. גם היום עדיין רואים עמדות אנטישמיות ברורות בחברה הנורבגית, ולצערנו, חלק מזה קשור לאנטי-ציונות".

ואכן, לא תמיד פשוט להיות יהודי בנורבגיה. שחיטה כשרה אסורה בנורבגיה מאז 1929. את הבשר הכשר מביאים משבדיה, אחרי שגם שם נאלצו היהודים לעשות ויתורים והתאמות כדי להפיס את דעתם של ארגונים שונים המתנגדים לשחיטה הכשרה מטעמים של התאכזרות. להבדיל, גם טקסי ברית מילה בנורבגיה כפופים לתקנות מחמירות. הם יכולים להתבצע רק במתקן רפואי כמו בית חולים ורק בפיקוח רופא. מילא. אלא שהרופאים בנורבגיה מתנגדים לפרוצדורה ולצורך כך יש לזמן רופא יהודי. ד"ר הנרייטה קאהן היא רופאה נורבגית כזו המעורבת עמוקות בחיי הקהילה היהודית בעיר ומשמשת גם כיו"ר דירקטוריון המוזיאון היהודי המקומי. ב-20 השנה האחרונה היא גם זו שניצבת לצד המוהל כדי לאפשר לקיים את טקס ברית המילה כהלכתו. לצורך זה היא גם נוסעת מפעם לפעם לאוסלו ועד היום השתתפה כבר בעשרות בריתות. כבמדינות אירופה רבות היום, יהודים בנורבגיה נזהרים מלחבוש כיפה בפומבי, או להסתובב עם שרשרת ועליה מגן דוד או אותיות ח"י. גם היא אומרת, "חברי הקהילה נוהגים כיהודים בבית, אבל כנורבגים ברחוב".

"נורבגיה טרם השלימה חשבון נפש מלא עם פשעי השואה וניכרת בה נטייה להסברים המצמצמים את האחריות, ואף רמיזות עקיפות המטילות אשם בקורבנות", קובע און אלפלג, ישראלי לשעבר, המתגורר בנורבגיה כבר 40 שנה ופעיל במאבק באנטישמיות, "על רקע זה, לא פעם משולבות השוואות לנאצים במסגרת הביקורת על ישראל. נורבגיה היא אחת המדינות האחרונות באירופה שעדיין אינן מכירות בחמאס ובחיזבאללה כארגוני טרור. לצערי, קיימים ביטויים של אנטישמיות בחלקים מהתקשורת, ובפרט בטלוויזיה הממלכתית. כבר ראינו תוכניות סאטירה שכללו תכנים אנטישמיים, ולעיתים אף בדיחות בעלות אופי נאצי כגון אזכורים של המשרפות באושוויץ בהקשר הומוריסטי".

טרונדהיים עלתה לכותרות בשנה האחרונה לאחר שכמה צעירים נעצרו סמוך לבית הכנסת בעיר בחשד להתנהגות מאיימת וחשד למניע אנטישמי. לפי הדיווחים, המשטרה המקומית פתחה בחקירה, אך המקרה לא התפתח לכתב אישום חמור, ובסופו של דבר הסתיים בטיפול נקודתי - בין היתר בשל קושי להוכיח כוונה פלילית מובהקת. בעבר נרשמו במקום השלכת בקבוק תבערה, אירועי ונדליזם, כתובות נאצה והטרדות סביב בית הכנסת, והוגברה האבטחה סביבו בעקבות התרעות. הקהילה הקטנה מתנהלת בשנים האחרונות תחת מודעות ביטחונית גבוהה, על רקע עלייה כללית בדיווחים על אנטישמיות בנורבגיה - לעיתים במסווה של ביקורת פוליטית, ולעיתים כאירועים ישירים נגד מוסדות יהודיים. האבטחה והנוכחות המשטרתית בפתח בית הכנסת הן חרב פיפיות. לא כולם אוהבים לצעוד עם הילדים לקבלת שבת באופן כזה.

"כמנהיג, אני חווה את הקשר עם הרשויות הנורבגיות כפתוח, ישר ובמובנים רבים - טוב בהרבה מאיך שלעיתים מקבלים את הרושם בתקשורת הישראלית", אומר ראש הקהילה, יון ארנה מואן, "הבעיה היא ההיסוס להתמודד עם נושאים, שלעיתים קרובות אנו חווים גם מהרשויות. הם נוטים להימנע מהתייחסות לאנטישמיות כאשר מתרחשים אירועים ספציפיים ומעדיפים להתייחס לאנטישמיות ברמה כללית. זה מדאיג וללא ספק מהווה בעיה עבורנו".