המלחמה נגד איראן הוכיחה לנו כציבור: בישראל הזו, השקר הוא שיטת ניהול

זה כנראה הדבר הצפוי ביותר במדינה ישראל תחת שלטון נתניהו ושותפיו. שוב מכרו לנו "ניצחון מוחלט". שוב דיברו על הכרעה, על השמדה, על שינוי היסטורי, על מזרח תיכון חדש. אבל אחרי כארבעים ימי מלחמה מול איראן, מה שנותר הוא לא ניצחון מוחלט, ונכון לעכשיו אפילו לא ניצחון, אלא הפסקת אש שברירית, שנולדה לא מתוך קריסת האויב אלא מתוך מיצוי, שחיקה, פחד מהסלמה נוספת והבנה שגם למעצמות יש גבול.

המשטר בטהרן לא התמוטט, לא קרס, לא נעלם מן העולם. הוא עדיין שם, מדבר, מאיים, מתמקח, ומנהל שיח על תנאי הסיום. וזה ההבדל בין קמפיין לבין המציאות שמסרבת להתיישר איתו: בקמפיין אנחנו תוקפים גלים-גלים, משמידים, מנצחים בגדול, בענק. במציאות - קוצים, דרדרים. ושקרים.

גם בסוגיית הגרעין, כל הסיסמאות הגדולות התגלו, איזה פלא, כסיסמאות. לפי סוכנות האנרגיה האטומית, ערב פתיחת המלחמה היו בידי איראן 440 קילוגרם של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז - כמות שמספיקה תיאורטית לעשר פצצות אטום. והנה הסתיימה המלחמה והתברר שהאורניום הארור גם הוא מסרב להתיישר עם הנרטיב וההכרזות, ועודנו שם, באיראן.

והטילים, מה איתם? ובכן, על פי ההדלפות הצה"ליות והדיווחים של "גורמים" שונים, הצלחנו להשמיד 90 אחוז מהמשגרים ו150 אחוז מהטילים, וראו זה פלא - המלחמה מסתיימת כשעל פי הערכת מודיעין אמריקנית אפשר לאשר בוודאות השמדה של רק כשליש ממערך הטילים האיראני; עוד כשליש שכנראה נפגע (וניתן לשיקום), ומלאי משמעותי עדיין בידיהם, מחכה לסבב הבא. גם טילים, מתברר, לא נכנעים למילים ולהצהרות.

אזרחי ישראל נכנסו למלחמה הזו עם תמיכה היסטורית, גורפת - קואליציה ואופוזיציה כאחד. הם הסכימו לשבת בממ"דים, לספוג טילים, לעצור את החיים, ובלבד שההצהרות הבומבסטיות שסיפקו נתניהו ושותפיו יתממשו ויספקו לנו תקופת שקט. מה יצא לנו מזה? הרוגים, פצועים, נזק במיליארדים.

כמו תמיד אצל נתניהו, מי שמשלמים את המחיר הם האזרחים שהופקרו פעמיים: פעם אחת כשהבטיחו להם ביטחון, ופעם שנייה כשהבטיחו להם שהכול כבר בסדר. תושבי הצפון הם הדוגמה המחרידה ביותר - אנשים שחלקם נעקרו מבתיהם כבר באוקטובר 2023 כי הממשלה שלהם כשלה כישלון מחריד; חלקם איכשהו חזרו כדי לשקם ועכשיו חוטפים טילים בלי הפוגה מאותו חיזבאללה ש"הוכרע" על פי ההצהרות.

ממש ערב המלחמה, יצא לאור ספרי "האמת על השקר", שמתאר איך הפוליטיקה הישראלית הפכה למנגנון משומן של הנדסת תודעה, ספינים ושקרים. תהליך שהגיע לשיאו תחת המאסטר, גדול הנוכלים של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה, סוחר הרהיטים המשומשים ב.נתניהו. למרבה הצער, המלחמה הזו מתנהלת כמעט אחד לאחד על פי התיאורים בספר - נוכלים, מופרעים ומופקרים שמשחררים הצהרות חסרות בסיס, מדליפים מידע שפוגע בידידותנו הטובות, מפזרים ספינים בלי הפסקה ומציפים את האזרחים המותשים גם כך.

בישראל הזו, השקר אינו תקלה ואפילו לא הגזמה לצורך מסיבת עיתונאים. השקר הוא שיטת ניהול. יוצרים מציאות מדומיינת במילים, ואחר כך דורשים מן הציבור להתיישר אליה. אומרים "הכרעה" ומצפים שנתעלם מההריסות. אומרים "ניצחון" ודורשים שנתעלם מהתבוסות.

אבל אבוי, המציאות המחורבנת מסרבת לשתף פעולה. שוב ושוב ושוב, היא לא מתנהלת על פי ההכרזות. לא מרכינה את ראשה בפני השקרים. לא מכוונת את עצמה על פי הספינים. היא פשוט, ובכן - מציאות. ובמציאות, אי אפשר לנהל מדינה בשקרים. כלומר אפשר, אבל תראו לאן הגענו - בדיוק לאן שהלכנו, כמאמר דב אלפון.

אין פלא, אפוא, שלממשלה שחיה על שקרים, הבטחות ללא כיסוי והצהרות בומבסטיות, אין באמת מה למכור לציבור מלבד הבטחה למלחמה הבאה. כי מלחמות קל להבטיח, אבל בעולם של שקרים קצת קשה לסיים בהסדר מדיני וכשמתבררת המכה, אין מנוס מהבטחה למלחמה הבאה שהיא-היא - כמו מהמר כפייתי - תביא את המכה.

התפיסה שמתגבשת כאן בימים הללו, "המלחמה הנצחית", מסוכנת בעיניי יותר מכל סבב נקודתי. מדינה רצינית לא יכולה לחיות לנצח על חרב, על צווי 8, על בתי ספר סגורים, על פליטים פנימיים, על מיליארדים שנזרקים לפח, ועל אזרחים שחיים בחרדה.

לכן, אציע כאן לראש הממשלה לעמוד פעם אחת, אחת בלבד, מול הציבור, ולומר את האמת: אני ראש ממשלה מחורבן, שהקים ממשלת ביעותים מחורבנת, שכשלה באופן הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת והובילה את ישראל לכישלון הגדול ביותר בתולדותיה, ואפילו הצליחה לא לנצל את הזדמנות הפז שנקרתה בידיה לשנות את המזרח התיכון, ובמקום זאת בחרה להיכשל שוב ושוב ושוב.

אני, בנימין נתניהו בן-ציון, שקרן בן שקרן כפי שכינה אותי שותפי הבכיר לממשלה, הולך הביתה לשקר קצת לנכדים ונותן למישהו אחר לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי ולא יישאר כאן כלום.

ולנו, האזרחים, אזכיר שבקרוב מאוד יהיו כאן בחירות - יש לקוות שהוגנות - ובהן יש לנו אפשרות להחזיר את ישראל לשפה של אמת, שאיתה יחל התיקון.