נתניהו הוא המתפכח הגדול ביותר במזרח התיכון

אנשים שעובדים עם ראש הממשלה בשנתיים וחצי האחרונות אומרים שהוא המתפכח הגדול ביותר במזרח התיכון. מאז השבעה באוקטובר, כך הם מעידים, נתניהו התפכח. שינה המון דברים. את האנשים שמקיפים אותו, את המשקל שנותן לעצות שמקבל, את דרכי הפעולה שלו, את ריכוזיות העבודה ואפילו את אורח חייו ותזונתו - ההליכות והספורט אמנם נפגעו, אבל הירקות חזרו לתפריט ובגדול.

כך לדוגמא, כאחד הלקחים הבולטים מהשבעה באוקטובר נתניהו לא מקבל אוטומטית את עמדות זרועות הביטחון. כשהוא עמד מול שבעה אלופים ורמטכ"ל לקראת התקיפה הראשונה באיראן במסגרת עם כלביא הוא שמע מהם מספר תרחישים אפשריים ושלח אותם הביתה לחשיבה נוספת ולחזור עם תרחישים נוספים. במקרים אחרים, ולא כפי שהיה נהוג עד היום, הוא דורש לשמוע לא רק את דעת הרמטכ"ל אלא גם קצינים זוטרים יותר. את היחסים מול ארה"ב הוא לא משאיר בידי שגרירים, משרד החוץ או השר בעצמו. זה אצלו, אמנם ביחד עם דרמר אבל אצלו.

אפשר להתווכח אם כל מטרות המלחמה באיראן הושגו, אם המלחמה תביא שקט לשנים ארוכות או לשנים קצרות אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שארכי-רוצחים כמו הניה, נסראללה, חמינאי, סינוואר ועוד חוסלו, צבא סוריה שנבנה במשך עשרות שנים הושמד בשבועיים, חיזבאללה מוכה, ואיראן שאיימה לחסל את ישראל מתהדרת בהישרדות. מדינת ישראל שהייתה ילד הכאפות של הסביבה, שחששה להזיז אוהל בצפון הפכה בעזרת ברית חשובה עם האח הגדול מאמריקה לבריון השכונתי.

השינוי הזה קרה כי מדינת ישראל השתנתה. התפכחה. לפני ששינינו את המזרח התיכון שינינו את עצמנו. בנימין נתניהו מנאום בר אילן הפך לסמוטריץ' מקדומים. השעות הארוכות שהשניים בילו ביחד במלחמה האחרונה וההשפעות של סמוטריץ' הם נושא לטור אחר, אבל אפשר לסמן אותו כאחד הגורמים למשיכת הספינה של הממשלה לכיוון שבה נמצאת היום.

המלחמה באיראן והמערכה בצפון לא הסתיימו בניצחון סופי, אבל הן כבר שינו את כללי המשחק. השאלה עכשיו איננה אם ישראל חזקה, אלא אם תדע לתרגם את העוצמה הצבאית להישג מדיני ארוך טווח.

במשך שנים בלטו בהנהגה הישראלית מילים כמו "הכלה", "ניהול סכסוך", "תגובות מדודות". התרגלנו לחשוב שהמקסימום שאפשר להשיג במזרח התיכון הוא עוד סבב, עוד הסדרה, עוד תיווך, עוד דחייה של המלחמה הבאה. ואז הגיעו החודשים האחרונים, והוכיחו שאפשר גם אחרת.

בחסות קיצוני הטוויטר ותקופת בחירות שמחייבת את האופוזיציה להתנגח בממשלה דף המסרים על אי השגת הכרעה מלחמה ואפילו הפסד מנהלים את השיח. אבל בממשלה ובקבינט הרוחות שונות לחלוטין, אין תחושה של התקפלות, אלא בדיוק להפך: יש הבנה שישראל הצליחה לייצר שינוי עומק, גם מול איראן וגם מול חיזבאללה. לא מושלם, לא סופי, לא משיחי - אבל שינוי עומק.

מי שמציג את תמונת המצב במלחמה מול איראן כאילו "ישבנו 40 יום במקלטים סתם" כי המשטר בטהרן עדיין עומד על רגליו, פשוט משקר לציבור. במשך שנים איראן הוצגה כאן ובמערב כמפלצת שאי אפשר לגעת בה. מעצמה אזורית שאסור להתגרות בה, מערכת שאם רק תותקף תצית את כל המזרח התיכון. ואז באה המציאות - וישראל, בגיבוי אמריקני, פירקה את מיתוס החסינות האיראני.

הפגיעה איננה נקודתית. היא מערכתית. הפגיעה היא בפיקוד, בהנהגה, במערכי הייצור, בתשתיות צבאיות, בחלקים מהתשתית האזרחית, במורל, בדימוי, ובמעמד האזורי. איראן של אחרי המערכה הזו היא לא איראן שלפניה. גם אם לא כל החומר המועשר הוצא, גם אם לא כל יעד הושג, וגם אם עוד צפויים סבבים נוספים - המשטר שם חבול, חשוף, ובעיקר: מובן פתאום כבן-פגיעה.

עוד מוקדם לדעת מה ילד המשא ומתן עם ממשלת לבנון, אבל כבר ברור שהעתיד בצפון חושף את הוויכוח האמיתי, העמוק יותר, שילווה את ישראל גם ביום שאחרי: האם די בהישגים צבאיים, או שישראל צריכה לגבות גם מחיר טריטוריאלי ומדיני קבוע מאויביה?

יש מי שסבורים שהישג נמדד במספר המחבלים שחוסלו, במפקדות שנהרסו, במשגרים שהושמדו. זה חשוב. מאוד חשוב. אבל במזרח התיכון לא תמיד זה מה ששובר אויב. מי שלא אכפת לו לספוג אלפי הרוגים, לפעמים נשבר דווקא כשנלקח ממנו שטח, כשנמנעת ממנו שליטה, כשמובהר לו שהמחיר על תוקפנות הוא לא רק כאב זמני - אלא הפסד קבוע.

זו תזה קשה, שנויה במחלוקת, אבל אי אפשר לפטור אותה כגחמה. במזרח התיכון, גבולות ברי הגנה אינם מותרות. הם תנאי קיום. אם ישראל תצא שוב מכל מקום שאליו נכנסה בלי לייצר מציאות חדשה, היא תזמין את הסבב הבא. אם, לעומת זאת, תתעקש על מרחבי ביטחון, על קווי שליטה נוחים יותר, על אכיפה אגרסיבית ומתמשכת - היא תתחיל לכתוב שפה חדשה באזור.

המלחמה הזו הוכיחה, מעל הכול, דבר אחד: לפני שישראל שינתה את המזרח התיכון, היא שינתה את עצמה. זו כבר אינה ישראל המפוחדת, המתנצלת, המגיבה באיחור, המתחננת ללגיטימציה אחרי כל פעולה. זו ישראל שמבינה שכדי לשרוד באזור הזה היא צריכה להיות חזקה, יוזמת, התקפית - וכן, גם קצת בריון שכונתי. לא כי זו אידיאולוגיה יפה, אלא כי זו השפה היחידה שהאזור הזה מבין.

מי שנכח בקבינט בטוח שבעוד שבועיים הלחימה תחזור, האיראנים לא יכולים להסכים. הסבירות לסיבוב נוסף בהחלט קיימת. גם בצפון, אף אחד לא באמת מאמין שחיזבאללה יהפוך בן לילה לתנועת שלום סקנדינבית. המערכה רחוקה מסיום.

אבל גם אם הסבב הבא עוד יבוא, נקודת הפתיחה שלו כבר אחרת. האויבים של ישראל כבר אינם מדברים על השמדתה. במקרה הטוב מבחינתם, הם מדברים על הישרדות. זה לא פרט סמנטי. זה שינוי היסטורי.
השאיפה המקסימלית שלהם הייתה פעם לנצח. היום היא לשרוד, מוכים וחבולים, וללקק את הפצעים.
וזו אולי התמצית של הרגע הזה: ישראל עדיין לא סיימה את המלאכה, אבל היא כבר שברה את הקונספציה. לא של 7 באוקטובר בלבד, אלא של דור שלם. הקונספציה שאמרה שאסור להכריע, שאסור לקחת יוזמה, שאסור לשנות את המפה, שאסור להפחיד את מי שרוצה להשמיד אותנו.

אחרי איראן ואחרי הצפון, דבר אחד כבר ברור: מי שימשיך לתקוף את ישראל, צריך לדעת שלא יקבל עוד סבב - אלא מציאות חדשה.