הממשלה מצאה אשם בכשלון המדיני - רמז: זה ממש לא זה העומד בראשה

הסברה. זו הבעיה שלנו. אנחנו עושים הכל נכון, חוץ מלהסביר. כי אם הייתה הסברה, הכל היה נראה הרבה יותר טוב, הציבור היה מבין את גדולתו של נתניהו, את הישגיה המופלאים של הממשלה, את גודל השעה והנס.

לא רק הסברה בבית, גם בחוץ: העולם כולו היה מבין את צדקתנו וגדולתנו, ומנהיגים זרים היו עוזבים הכל ומתפקדים לליכוד. עמנואל מקרון היה רץ בפריימריז מטעם מחוז צפון, וארדואן היה לוקח את מחוז דן. אילו רק השכלנו להסביר את עצמנו כמו שצריך, להנגיש את כל הניסים והנפלאות שחוללנו באיראן, בלבנון ואיפה לא, לייצא את צדקת הדרך בדרך מקורית ויעילה, השמיים היו הגבול. זו הבעיה שלנו, פשוט לא מבינים אותנו. מדובר באי־הבנה.

זה היה, בשפתי שלי, סיכום של ישיבת הקבינט שהתקיימה ביום רביעי השבוע, לציון (זמני?) הפרק האחרון בסדרת האריות, שנמצא בשלבי סיום.

זה לא ייאמן, אבל אמיתי: השרים היו מאוחדים בדעתם שהישגי המלחמה פנטסטיים. "עשינו היסטוריה", אמרו כמה מהם, הצביעו על שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארה"ב (זה נכון), על הניצחונות האלוהיים, על ההישגים הצבאיים (מדהימים בכל קנה מידה), על זה שאף אחד לא יכול עלינו, ושעמדנו בכל המשימות ופגענו בכל המטרות.

כשזה הגיע לפרטים, הם קצת נתקעו. ידוע שהשטן מקפלן נמצא בפרטים הקטנים. ובכן, האורניום המועשר עוד באיראן. זה נכון. גם לא ברור אם ייצא ממנה. והמשטר, אז המשטר עוד לא קרס. אבל הוא עוד יקרוס (יש מצב). אין לנו כרגע תאריך. הפרויקט הבליסטי חי, קיים ומשתגר לעברנו ולכל שאר העברים עוד מעט חודשיים רצוף. הפרוקסיז, גם הם יורים ובועטים. מחיזבאללה ועד החות'ים.

ויש בונוס: איראן הפכה לבעלים הרשמי של מצר הורמוז, וטובים הסיכויים שבחלוף המלחמה היא תוכל לגבות שם דמי מעבר, מה שיהפוך את הכלכלה האיראנית למשגשגת והאייתוללות, כלומר אלה שנותרו שם, ישחו בכסף. הם ישתמשו בו, כמובן, לרכישת תרופות, חינוך לשלום ולהפצת הציונות במפרץ. אוי, שכחנו את חיזבאללה. לא, הוא לא פורק מנשקו. וגם לא איבד את יכולות השיגור והלחימה שלו (אם כי הן הוקטנו משמעותית).

לא הייתי מתעקש אלמלא היו אלה מטרות המלחמה שהממשלה הזו התוותה: חיסול הגרעין, חיסול הפרויקט הבליסטי, הפלת המשטר, הפסקת מימון הפרוקסיז. הרברבת והפטפטת והאופוריה והזחיחות של השבוע הראשון במלחמה התירו את חרצובות לשונם של שוכני הקבינט, רובם לא שירת כלל או שירת שירות סמלי. מי שהתווה את הקצב והרים את הרף היה, כמובן, נתניהו עצמו. בהתעלם מהעובדה שהוא כבר בישר על אותו ניצחון אלוהי בסבב הקודם, ביוני בשנה שעברה. גם שם הסרנו את האיום "לדורי דורות" והסגנו את חיזבאללה לתקופת האבן, עד שזו חזרה ונפלה לנו על הראש, ועוד רבות יסופר וידובר וימוגר וכל השאר - אלא שאז חלפו להם כמה חודשים והכל התחיל מההתחלה.

בואו נחזור לישיבת הקבינט, כי מחדל ההסברה זה לא צחוק. אז נכון, אין מערך הסברה לאומי. אמור להיות, אבל אין. יש שם כמה אנשים טובים ומסורים, אבל אין להם מנהל ואין להם תוכנית ואין אסטרטגיה. הכל שממה. שר החוץ עוסק בעיקר בלהטריל מדינאים בעולם כדי לנסות להתחבב מחדש על חברי המרכז, שאוהבים טרולים. משרד הסברה? היה אמור להיות, אבל ההיא עם המדפסת כבר איננה וגם משרד אין. גם מטה לביטחון לאומי אין באמת. כלומר יש, אבל הראש כבר עזב (הנגבי), כולם ממלאי מקום, כמו בכל מקום. בלי ראש, בלי תוכנית, בלי מתווה, בלי מחשבה, בלי אסטרטגיה. אבל נתניהו, מה עם נתניהו? הרי הוא המסביר הטוב בתבל, לא?

כן, אבל הוא לבד, ובינתיים הוא הפך לרדיואקטיבי בעולם. אולי חוץ מהונגריה. הוא חייב דחוף מישהו שיסביר אותו. בקצב הזה, בקרוב גם באמריקה הוא יהיה פרסונה נון גראטה. והלשכה שלו, נגיד את זה בעדינות, גם היא זקוקה להסברה, כי עוד לא נולד זה שיכול להסביר את מה שקורה, קרה ועוד יקרה בקן הצרעות והקוקיות הזה. בין עדי המדינה, לחשודים, למורשעים, לסוכנים החשאיים ולכל היתר, שכחנו שהנשק הסודי, הסוכן הקטארי MB (מוחמד בן) אוריך, בכלל לא עובד בלשכה! מה לו ולזה? הוא בכלל עובד בליכוד. וגם שם לא חסר מה להסביר.

אז מה עושים מול השממה הזו, מול האפסות, החידלון, החובבנות והרשלנות? מחפשים אשם. מביטים אנה ואנה סביב שולחן הקבינט, ומגלים. זוכרים את ארכימדס? המדען שנכנס לאמבט מלא, המים שנשפכו החוצה בכניסתו גרמו לו להבין לפתע את עקרון הציפה ואת הנוסחה ש"על גוף השקוע בנוזל פועל כוח עילוי ששווה למשקלו של הנוזל שאותו גוף דחה". באותו רגע הוא הכריז "אאוריקה, אאוריקה!", כלומר מצאתי, מצאתי. זה עזר לו לפתור את תעלומת כתרו של המלך, האם אכן זויף והוכנס בו גם כסף, או שמדובר באמת בזהב טהור.

ובכן, גם אצלנו יש מחלוקת על המלך וכתרו. ובקבינט, מה שהמלך, כלומר נתניהו ראה פתאום מולו, זה רמטכ"ל בשם אייל זמיר וראש אמ"ן בשם שלומי בינדר. צה"ל, צה"ל שלנו. ובכן, צה"ל הואשם במחדל ההסברה. בשביל זה יש לנו את צה"ל. "אני לא מבין את זה", רעם נתניהו, וקולו הלך והתחזק, "למה הצבא לא מסוגל להסביר את זה, למה לא יודעים להציג שקפים פשוטים? יש הישגים פנטסטיים, למה אי אפשר להנגיש אותם לציבור, מה זה צריך להיות? למה אתם לא מראים שקפים שהציבור יכול להבין, איזה מין התנהלות זאת?".

ככל הידוע לי, הקצינים לא הגיבו. הם אכן אשמים. הם הציגו לקבינט באותה ישיבה שקפים מסובכים. כאלה שיש בהם הרבה נתונים, הרבה צבעים, פונט קטן. שקפים רציניים. ולא מנוקדים! אבל צריך להסביר שאנשים יבינו. אז שוב הצבא מפשל. כמו ב־7 באוקטובר. וראש הממשלה גוער בקול רם ודורש הסברים. כלומר הסברה.

והשר אלי כהן, שקיבל מינוי חירום כזנבו של הנביא, משווה ומעלה: "תראו את קרוליין לוויט, הדוברת של דונלד טראמפ, איזה עבודה היא נותנת, איך היא עובדת, איך היא משכנעת, איזה יופי". כן כן, כהן רוצה שגם אצלנו תהיה אחת כזו ואז הכל ייפתר, ואחד השרים מזכיר שוב ש"אין משרד הסברה", ונתניהו ממשיך ומסביר לצבא איך צריך לעשות את זה נכון, וההתלהמות בחדר הולכת וגואה על הראש של הקצינים האומללים, שלא עונים.

אני לא יודע לחדור לחדרי ליבם של זמיר וקציניו. אולי הם טעו בהציגם את ההישגים הבאמת פנטסטיים שלהם בפני שרי הקבינט המתוסכלים. מה שחמור זה שלא היה בחדר צדיק אחד, אפילו לא אחד, שירים יד ויגיד: רבותיי, מה אתם מקשקשים? ממתי צה"ל עובד בהסברה? צה"ל עובד בלחימה. הצבא צריך לבצע את פקודות הממשלה ולהרוג את אויבי ישראל. נדמה לי שבזה צה"ל די מצטיין לאחרונה. מי שצריך לתכנן את כל זה ברמה המדינית ולהסביר את זה לציבור בארץ ובעולם, זו הממשלה.

אבל כמו בכל הדברים האחרים שדורשים חשיבה, תכנון, אסטרטגיה או תבונה, הממשלה לא מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת, אבל כן מסוגלת בעיצומה של מלחמה קשה כל כך להעביר לעצמה עוד 7 מיליארד שקל, שחסרים עכשיו למילואימניקים, לתושבי הצפון, למיגון, לבתי החולים, לשיקום, לחינוך ולהצלת העסקים הקורסים.

אז אווירת הניצחון ההיסטורי בקבינט לא הייתה שלמה. כמה מהנוכחים דיווחו אחר כך על תחושת חמיצות, שלא לומר דכדוך קל וטורדני, כי אף אחד לא מבין את גודל הניצחון והכל בגלל ההסברה הארורה הזו, והתחושה הכללית הייתה שהדרך שבה הסתיימה המלחמה, ללא השגת אף אחת ממטרותיה, כשגם חיזבאללה עוד חי ויורה ושלא נדבר על חמאס בעזה, ירחיקו את הימין מהשלטון בבחירות הקרובות.

ליתר ביטחון הגיע ביום שישי אריה דרעי, מי שהצליח להשתלט, כמעט בלי קרב, על לא מעט עמדות מפתח ברבנויות ערים ומועצות חילוניות בשבועות האחרונים, כדי להצביע על עוד אשם: המוסד. כן כן, המוסד. הם היו אמורים להביא להפלת המשטר באיראן, אמר דרעי לעמית סגל ב"ישראל היום", והם לא הביאו. זה תמיד הם. זה תמיד מישהו אחר. ועכשיו, אם הם כן היו מביאים את הסחורה ומפילים את המשטר באיראן, מי היה לוקח על זה קרדיט? ניחשתם נכון: דרעי עצמו, ובראש ובראשונה זה שהוא מקנן בפרוותו: נתניהו. ראשונים לכל קופון, נמלטים בזמן אסון.

ובתוך כל אווירת הנכאים הזו, שממנה משתקף אסון פוטנציאלי בבחירות הקרובות, נבקע האור: בשיחת מסדרון אגבית בשולי ישיבת הקבינט, שבה השתתפו כמה שרים וכמה מקורבים, השתנה מצב הרוח.
"בשבוע הבא, ביום רביעי", אמר אחד הנוכחים, "יש את בג"ץ בן גביר". השתרר שקט. העיניים הכבויות התעוררו, וחלק מהן החל לנצוץ. הדיון בהרכב מורחב בבג"ץ בעתירה שדורשת את פיטוריו של השר לביטחון לאומי, בגין הפרותיו החוזרות ונשנות של סעיפי מסמך ניגוד העניינים שעליו חתם מול היועצת המשפטית לממשלה.

באותה שיחה העלו הנוכחים תקווה שהדיון הזה, ואולי גם פסילת בן גביר בעקבותיו (אם אכן ייפסל), יסייעו לקואליציה להפוך את סדר היום הציבורי מחמיצות סיום המלחמה וחוק ההשתמטות, לקמפיין החביב על מכונת הרעל וסייעניה בממשלה: קמפיין המשילות, הדיפ סטייט, הפקידים שהשתלטו על העניינים והיועמ"שית שמנהלת את העניינים. לבן גביר, אמר לי אחר כך אחד הנוכחים, פסילה שווה בין 2 ל־4 מנדטים. אבל הוא לוקח את המנדטים מהליכוד.

העניין הוא שהאירוע הזה, חסר התקדים, יכול לעזור לנתניהו לקחת כמה ממאוכזביו בחזרה הביתה. זה לדרבן את מצביעי הימין המאוכזבים לחזור. מתנת חינם של היועמ"שית. ומישהו מהחבורה הזו סיפר לי שיום אחד, במהלך המלחמה, כשירדו יחד במעלית, שאל אחד השרים את היועמ"שית גלי בהרב מיארה אם היא כבר שלחה לבן גביר חשבונית. השאלה נשאלה בהלצה, כמובן, אבל לא באמת הצחיקה.

קטונתי מלהביע דעה נחרצת בסוגיה. איתמר בן גביר הוא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית. מה שהוא מעולל למשטרה, בניגוד לחוק ולמסמך עליו חתם, לא עולל אף אחד לאף משטרה. הוא מתנהל בתוך הארגון הרגיש הזה כקרנף בחנות פורצלנים, והנזקים שהוא ממיט על הארגון ועל החברה הישראלית עלולים להתברר כבלתי הפיכים. מצד שני, הדחת שר מכהן שאין נגדו כתב אישום על ידי בג"ץ, עלולה להחזיר את הצבע ללחיי הקואליציה ולהוות תמריץ הצבעה לחלקים בימין שמעשיות הפייק על ה"דיפ סטייט" שטפו את מוחם בהצלחה. "זה יכול להיות אירוע שיעלה את אחוז ההצבעה בימין", אמר לי אחד מחתני השמחה הזו. ולכן השאלה הנשאלת היא אם הדחת בן גביר היא לא רק צודקת, אלא גם חכמה בעיתוי הנוכחי. לא אענה עליה כאן, מסיבה פשוטה: אין לי תשובה ברורה.

ובעניין המלחמה: בואו ניזכר במלחמת לבנון השנייה. איזה פיאסקו. לאחר ימים ראשונים של אופוריה, המלחמה הזו קברה את אהוד אולמרט והפכה למנוע הצמיחה שהחזיר גרוטאה פוליטית בשם בנימין נתניהו לחיים חדשים. מלחמה שנראתה רע מאוד, אבל בדיעבד, בניתוח לאחור, היא הייתה אחת המוצלחות בתולדותינו. היא העניקה הרתעה ישראלית משמעותית ולא מעט שקט לצפון, הרתעה שנשחקה בתקופת נתניהו עד דק עד שהתפוגגה לחלוטין.

המלחמה מול איראן (וחיזבאללה), בדיוק הפוך. היא פוטוגנית, היא עמוסת הישגים צבאיים מסמרי שיער, היא נראית מצוין. מבחינה צבאית, זה ניצחון סוחף, מהדהד, לא פחות מהניצחון בששת הימים. במשך עשורים בנינו את המיתוס על המפלצת האיראנית הבלתי מנוצחת, התמנון רב־הזרועות, המעצמה השיעית שאסור להיקלע איתה לסמטה חשוכה. ובכן, נקלענו. ביציאה מהסמטה הזו, איראן הוכתה מכות רצח מהסוג שלא הוכתה מעולם. הפגיעות שספגה איראן חסרות תקדים. צבאית, זה פשוט לא היה כוחות. מה גם שבסבב השני הבאנו את אחינו הגדול, הבריון השכונתי, כדי לפרק את היריבה לגורמים.

בנקודות הזכות אפשר לציין את העליונות המוחלטת שישראל הפגינה, בכל התחומים, על איראן ושלוחותיה. היכולת הבלתי נתפסת ושומטת הלסתות של חיל האוויר, המודיעין המדויק והבלתי נתפס, הדיוק, העוצמה, היכולות לתזמר את כל זה למכונה צבאית משומנת ומתוקתקת כמותה לא נראתה כאן מזמן, או אפילו אף פעם.

אלא שבסוף כל זה ייגמר. אולי זה כבר נגמר ואם לא, זה ייגמר בסבב הפסקת האש הבא. השאלה היא איזו איראן תצא מהאירוע ואיזו ישראל תצא ממנו. התשובה לא ברורה. כי אם אכן האיראנים הולכים לקבל רישיון לגבות מס מכל אונייה שעוברת בהורמוז, אנחנו בצרות. אם הם ייפטרו מהסנקציות ויקבלו מכרה זהב בדמות שליטה על המצר, אנחנו עוד נתגעגע לעלי חמנאי. שלא לדבר על השכנות המיידיות של איראן, איחוד האמירויות וכל אלה. הם צריכים להיות מודאגים, אנחנו צריכים להיות מודאגים, המלחמה הזו עלולה ליצור מעצמה כלכלית אזורית חדשה, שהיא גם שיעית וגם קיצונית וגם אלימה וגם שוחרת נקם וגם ממשיכה לתכנן בעקשנות את חיסולנו.

נכון, סכנה הגרעין נדחתה, אבל לא חלפה. אם אני אייתוללה, או איש משמרות המהפכה, אני יודע שרק פצצת גרעין תאפשר למשטר לשרוד ואני שוכח את כל הקווים האדומים והמגבלות והפתוות שמנעו ממני עד עכשיו לחתור לגרעין בכל הכוח, כולל רכישת פצצה או שתיים מקוריאה הצפונית (או פקיסטן). אם זה קורה, הסיפור נגמר.

ועוד לא דיברנו על הפרויקט הבליסטי ועל חיזבאללה ועל חמאס ועל כל זה. כי הטבלה אינה משקרת: כל מה שקשור למעשה הצבאי עצמו, מקבל ציון גבוה מאוד, אולי מקסימלי. כל מה שקשור למעשה המדיני, לאסטרטגיית היציאה, להסכמים שיבואו אחרי המלחמה וליום שאחרי, מקבל ציון נכשל. ממשלה שלא מסוגלת לתכנן לימודים או תחבורה או תעופה כשהיא יודעת שהולכת לפרוץ מלחמה מהסוג הזה, ממשלה שלא מסוגלת לנהל שום דבר חוץ מאשר את הביזה של עצמה, בטח לא תתכנן מראש מטרות הגיוניות למלחמה ודרך מתוחכמת ויצירתית להשגתן. ולכן זה נגמר, כמעט תמיד, איך שזה נגמר בעזה.

שנתיים של מלחמה, מאות הרוגים, 1,200 נרצחים, ובסוף חמאס אותו חמאס, עזה אותה עזה, בתוספת קטאר וטורקיה. ואיראן, אחרי כל הטררם והפגיעות וההשמדות והסיכולים, בסוף ההישג המשמעותי ביותר של המלחמה נכון לעכשיו הוא פתיחת מצר שהיה פתוח גם לפניה.

האם אפשר היה לתכנן את זה אחרת? כן, כמובן. בלי למכור לטראמפ את האגדות על הפלת המשטר ודיכוי השיגורים, בלי לסמן הישגים בלתי אפשריים, בצניעות, תוך סיכום שפועלים בכל הכוח ביחד, מפסיקים ביחד וממשיכים את המצור, הסנקציות והקזת הדם האיטית עד נפילת המשטר. הסכנה במצב הנוכחי היא שאיראן תצא ממנו בלי סנקציות, עם הרבה מאוד כסף ורישיון להרוג. ע"ע רצועת עזה. הכל מתחיל ונגמר באסטרטגיה, במנהיגות שחושבת על המדינה ולא על עצמה.

ויש עוד משהו, והוא גדול אפילו יותר מהסיפור האיראני. אני מדבר על הסיפור האמריקאי. על הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, שהיא הנכס הביטחוני, המדיני והכלכלי הכי גדול של מדינת היהודים, בסדר גודל מכל שאר הנכסים.

העובדה שאמריקה איתנו ידועה לאזור ולעולם כולו ומשחקת תפקיד ראשי במעמדנו. בתוך זה, ישראל קידשה במשך עשרות שנים את עקרון התמיכה הדו־מפלגתית. אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה שלהם, והם תומכים בנו בלי קשר לפוליטיקה. זה מבוסס על ערכים משותפים, על היותנו דמוקרטיה אמיתית, על קרבה אידיאולוגית, תרבותית ורעיונית - וכל זה הפך את ישראל לנושאת המטוסים האמריקאית הכי גדולה בעולם.

העובדה הזו היא ההרתעה החזקה ביותר שיש לנו מול אויבינו, והיא שילמה את עצמה פעמיים בשנתיים וחצי האחרונות: בפעם הראשונה כשהנשיא ג'ו ביידן הגיע לכאן ימים ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר, כשישראל התנדנדה על בלימה, ואמר את ה־Don't המפורסם שלו, שגובה בשתי נושאות מטוסים עם קבוצות תקיפה אימתניות, ורכבת אווירית אינסופית של תחמושת וציוד צבאי (ממנה הוקפא משלוח אחד בלבד, מה שהפך בפי מכונת הרעל ל"אמברגו"). הפעם השנייה הייתה עם טראמפ, שהשתתף בתקיפה האחרונה של עם כלביא והצטרף כשותף בכיר ואימתני לשאגת הארי.

היחסים עם אמריקה אמורים להיות האתרוג שלנו. אסור לגעת, אסור לקלקל, אסור לזעזע, אסור לסכן. צריך להתייחס לזה כאל קודש הקודשים. בדיוק הפוך מההתנהגות של הפרא אדם נתניהו בשנים האחרונות. ועכשיו, כל זה בסכנה ממשית. בסקר PEW טרי בארה"ב מתפרסמים נתונים מטלטלים, מדירי שינה, על מצבנו בקרב האלקטורט האמריקאי: לראשונה אי פעם, 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, רק 37% מהם מחזיקים בדעה חיובית. בתקופת ממשלת בנט־לפיד המצב היה 55% דעה חיובית ו־41% שלילית. הסלידה מישראל בולטת בקרב הדמוקרטים, אבל קיימת וצומחת גם בקרב הרפובליקנים. בשתי המפלגות, רוב המצביעים מתחת לגיל 50 נגדנו. המספרים האלה קשים לעיכול. אנחנו בעצם מתחלפים עם הפלסטינים. בקצב הזה נהפוך למוקצים מחמת מיאוס.

אי אפשר לפטור את נתניהו וממשלתו מהאחריות הישירה. זה החל בבוטות שבה בעט נתניהו בעיקרון המקודש של אי־התערבות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית ושמירה בכל מחיר על התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. הוא התערב בבוטות למען מיט רומני, בבחירות נגד ברק אובמה, ואחר כך תקע לאובמה סכין בגב באותו נאום בקונגרס, התעלם מכל האזהרות על כך שהוא עוקר את שורשי התמיכה של הדמוקרטים בישראל, ונחר בבוז. הוא מבין באמריקה יותר מאיתנו.

ובכן, עכשיו הסופה שזרע מתרגשת על ראשנו. יותר ויותר כלי תקשורת ומובילי דעת קהל אמריקאים תולים בנתניהו את האשמה בגרירתו של טראמפ למלחמה, שנתפסת בעיני רוב הציבור האמריקאי כמלחמת שולל מיותרת. אם זה אכן ייגמר בפיאסקו (צריך להתפלל שלא), לא ייקח הרבה זמן עד שישראל תהפוך לשעיר לעזאזל של ציבורים נרחבים בארה"ב, וחלק ניכר מהמפה הפוליטית.

נתניהו ישאיר מאחוריו עיי חורבות. הפיכתה של ישראל ל"עוד מדינה" בסדרה ואובדן מעמד בעלת הברית המועדפת עלול להיות האסון הגדול ביותר שניחת עלינו מאז קום המדינה. צריך לעשות הכל כדי למנוע את זה. אסור לשכוח שבסוף, הברית הזו מושתתת באמת על ערכים משותפים. כשהם מציצים לכאן ורואים את בן גביר ובצלאל סמוטריץ', את ההשתוללות ביו"ש, את הכרסום השיטתי בדמוקרטיה, את הפיכתנו לפרחח אזורי והצפצוף הארוך שלנו על כל המוסכמות המערביות המקובלות - הם מסיקים מסקנות.

יהודי אמריקה הגיעו כבר מזמן למסקנות הללו, אחרי שנתניהו והקואליציה שלו יורקים עליהם בכל פעם מחדש (מתווה הכותל, הגיור וכו'). עד היום, היהודים היו מכריחים את עצמם להאמין שזה גשם. אבל דור השואה כבר לא כאן, גם דור הביניים בדרך החוצה, הדור הצעיר מביט בנו ומקבל בחילה. בצדק או שלא בצדק. המשענת הגדולה והחשובה ביותר שלנו בדרך להישבר. תודה, ביבי.

צריך לקוות שהסחף הזה ייבלם. הבעיה היא שנתניהו לא לומד לקח. הוא מחדלן סדרתי. בשנת 2001 הוא נסע לקונגרס האמריקאי וישב שם מול המחוקקים כדי לשכנע אותם שאמריקה חייבת לפלוש לעיראק ולהפיל את המשטר של סדאם חוסיין. הקטע כולו מצולם וקיים ברשת. זו הייתה אמריקה של אחרי פיגועי 11 בספטמבר ואחרי הפלישה לאפגניסטן, אבל האמריקאים חיפשו מטרות נוספות להוציא עליהן את הזעם. נתניהו בא להם טוב. הוא הסביר, בבריטון סמכותי ומשכנע, שאם המשטר הסוני של סדאם ייפול, זה יקרין עוצמה אמריקאית לכל עבר ויביא לריסונו או נפילתו גם של המשטר השיעי באיראן.

האמריקאים קנו את זה, פלשו לעיראק ונקברו בתוך ביצה טובענית שעלתה טריליונים, קברה אלפי לוחמים והניבה אפס תוצאות. כולם מתגעגעים היום לסדאם חוסיין. הם לא שכחו לו את זה. הפלישה לעיראק הייתה אסונית גם בראייתנו. זו הייתה הסיבה שאף נשיא אמריקאי אחריה לא הסכים לשמוע על פעולה באיראן. כי לשם שינוי, פעולה באיראן הייתה אכן נחוצה, אכן חיונית, אכן קיומית, אבל האנרגיה האמריקאית הוקזה כבר בעיראק. ולכן אחרי ג'ורג' בוש הגיע אובמה, ואחרי אובמה טראמפ לקדנציה אחת, ואחריו ביידן לקדנציה אחת, ואף אחד מהם לא הסכים לצאת להרפתקה נוספת.

נתניהו, ועל זה מגיע לו קרדיט, הצליח לגייס את טראמפ בכהונתו השנייה. אלא שבמקום לעשות את זה בזהירות, בשקיפות, בצניעות ובלי יוהרה ויומרות, הוא עשה את זה בדרכו הרגילה. עכשיו זה מתחיל לחמוק מאיתנו, וצריך לעשות הכל ולהתפלל שזה ייבלם. כי יש דברים שחשובים אפילו יותר מהידיעה שיש לנו ראש ממשלה לא אחראי, לא כשיר ובניגוד עניינים.

חזרתי משבוע ימים בתאילנד. חופשה שתוכננה מראש ויצאה לפועל בדרך נס. שבוע ימים בלי אזעקות, עם הרבה שמש, מחשבות וחוויות. תאילנד בפסח עמוסת ישראלים. בפסח הזה, הרבה פחות. הטיסות בוטלו, החופשות נדחו, אבל תאילנד נשארה תאילנד. במשך השבוע הזה נתקלתי, פה ושם, בישראלים. רובם לא היו בחופשה בתאילנד, אלא גרים בתאילנד. עולים חדשים בממלכת סיאם. כלומר, יורדים.
התפתחו שיחות מעניינות. חבר'ה צעירים, מלח הארץ, רובם שירתו בתפקידים קרביים, צעירים שאמורים לתכנן עכשיו את חייהם במדינת ישראל, לתרום לכלכלתה, להקים בה את משפחתם, מוצאים את עצמם באיי תאילנד. כלומר מחפשים את עצמם.

שאלתי אותם מה הם מחפשים שם. אמרו לי קצת שקט. שאלתי אותם לכמה זמן. אמרו, לא יודעים. שאלתי למה. אמרו כי בארץ אין אופק, אין עתיד, מיואשים מהמצב. רואים מה קורה, איך הדמוקרטיה נוזלת בין האצבעות, איך בן גביר וסמוטריץ' והחרדים והגיוס והמיסים והאטימות של הממשלה והאלימות ברחובות, ורשימה ארוכה מאוד שאתם מכירים בעל פה.

וכל זה מספיק לכם כדי לגדל את הילדים שלכם כנתיניו של מלך תאילנד? אתם באמת רוצים שהנכדים שלכם ידברו תאילנדית? אתם באמת חושבים שהעובדה שישראל נשלטת כרגע בידי קואליציה של מיעוטים קיצוניים, חלקם פוסט־ציוניים, מספיקה כדי שהדור השלישי להקמת המדינה פשוט יקום ויוותר עליה? על הנס האנושי הגדול ביותר אי פעם? על המדינה היחידה שבה היהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם?

סיפרתי להם שאני מת על תאילנד. באמת. בגלגול הבא אני רוצה להיוולד באחד האיים, תחת עץ קוקוס, ולהתנדנד על ערסל עד הגיעי לגבורות. אבל בינתיים, אנחנו כאן. בארץ ישראל. קיבלנו הזדמנות שלישית, כנראה אחרונה. עם עתיק שקם מהאפר, החיה שפה מאובנת והקים מדינה לתפארת. כן, אמרתי להם, העובדה שראש הממשלה הוא נתניהו, שר האוצר סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי בן גביר, לא משמחת ואפילו מאתגרת, אבל היא לא יכולה לבטל מה שהושג כאן, היא לא יכולה לעמעם את ההבטחה האדירה שמגולמת במדינה הזו, היא לא יכולה להשכיח את ההקרבה העצומה של ההורים שלי, של ההורים שלכם, שעזבו הכל ונאספו מכל רחבי העולם כדי להשתתף בבריאת הפלא הזה.

ההבדל ביני לביניכם, אמרתי להם, זה שאני שייך לדור שלא רואה במדינת ישראל עובדה מוגמרת. קיומה, בעינינו, אינו מובן מאליו. והוא באמת לא מובן מאליו. אם כל אחד שמרגיש קצת לא נוכח יקום ויעזוב, המדינה הזו תיכחד, או לפחות תהפוך להיות משהו אחר לגמרי ממה שהייתה, ממה שהתכוונו מקימיה, חולמיה, אבותיה המייסדים.

איזה אופק יש לכם כאן, בתאילנד, או ביוון, או בפורטוגל, שאלתי אותם. מה עם קצת כבוד עצמי? מה עם הדאגה המקננת תמיד בליבו של כל יהודי, מתי הפריץ יתחלף, מתי יגיע איזה אנטישמי, או אסלאמיסט, או סתם דיקטטור, שיחליט שהיהודים לא מתאימים לו עכשיו? תסתכלו סביב, אמרתי להם, יש כאן גם לא מעט מסגדים, ויש כאן לא מעט אינטרסים ותככים, כמו בכל מקום, אבל ההבדל אחד: כאן זה לא שלנו. כאן אנחנו אורחים. היינו אורחים 2,000 שנה. זה עלה לנו בחיים רבים, זה כמעט הביא להכחדתנו.
יש עכשיו הזדמנות שלישית ואחרונה. בנינו מפעל מפואר, חסר תקדים, עשיר ומעשיר וכביר ורב־הישגים. עכשיו הוא נקלע לקשיים. צריך להתגבר עליהם. אסור לוותר עליו. צריך להישיר מבט למציאות ולהגיד דבר פשוט: אנחנו נלחמים על המדינה הזו. לא נוותר עליה. היא עדיין המקום הנפלא בעולם והמקום הטוב ביותר להיות בו יהודי. בגלוי, בראש מורם, בגאווה. ההורים שלנו שייכים לדור שהקים את הפלא הזה. אתם רוצים להיות הדור שהפסיד אותו?

רשימת הסיבות שכל ביביסט יודע לדקלם בעל פה גם אם מעירים אותו באמצע הלילה, מככב משפט: טוב, אולי ביבי פישל קצת, אבל מי יבוא במקומו? מי יכול להחליף אותו?

התשובה פשוטה: כל מי שיבוא, יהיה טוב יותר. קשה לי לתאר אדם רשלן עד כדי כך שיוכל להביא לכאן את כל האסונות הקשים ביותר שספג עמנו מאז השואה, כמעט לבדו, בכוחות עצמו. אסון הכרמל, האסון במירון, 7 באוקטובר ועכשיו הפיאסקו המסתמן בתוצאות המלחמה בכל החזיתות.

תעשו תרגיל פשוט: תעצמו עיניים ותשאלו את עצמכם מי מבין מנהיגי העבר של הימין היה מצביע היום עבור נתניהו? מנחם בגין? אפילו לא בצחוק. תשאלו את בנו, או את נכדו. יצחק שמיר? זה שהצמיד לנתניהו את הכינוי "מלאך חבלה"? שמיר היה מעדיף פתק לבן, או אפילו את הספר הלבן. אריאל שרון? הוא ראה בנתניהו גוש של אופורטוניזם רוטט מעורב בפאניקה מובנית. זאב ז'בוטינסקי? הוא היה תולה את נתניהו על קיר ברזל ומקריא לו את עקרונות הרביזיוניזם ובראשם עליונות המשפט. לעניות דעתי גם דוד לוי לא היה מצביע עבור נתניהו, ולדעתי גם לא הצביע עבורו בחייו (זו דעתי בלבד).

אם נעבור למנהיגים אחרים, אז יצחק רבין, וכאן אני אומר משהו מרחיק לכת, היה מעדיף אפילו את שמעון פרס על נתניהו, ולהפך. שלא לדבר על דוד בן־גוריון. הוא היה מעדיף עליו אפילו את פנחס לבון.