מצרי הורמוז והסדק הישן: האם הברית האטלנטית תטבע במפרץ?

בוקר אחד במרץ 2026 התעוררו שווקי האנרגיה באירופה לעוד כותרת שעד לא מזמן נשמעה כאזעקת תרגיל בלבד: איראן ממשיכה לחסום בפועל את מצרי הורמוז, ועשרות מכליות נפט ממתינות מחוץ לנתיב השיט הרגיש בעולם. מחירי הנפט מזנקים, ממשלות באירופה מכנסות ישיבות חירום, ובוושינגטון נשמע שוב אותו מסר מוכר: "אם אירופה רוצה ביטחון אנרגטי - שתתייצב לצידנו גם צבאית".

עשרים ושלוש שנים אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק, מצרי הורמוז הופכים לזירת מבחן חדשה ליחסים בין אירופה לארצות הברית. פעם נוספת, וושינגטון ובריסל מתווכחות על אותן שאלות יסוד: מהו איום, איך נכון להגיב לו, ובעיקר - מתי שימוש בכוח צבאי הוא לגיטימי.

כדי להבין את משבר הורמוז הנוכחי, צריך לחזור ל־1949. אז קמה נאט"ו כברית הגנה שמבטיחה שלתקיפה על חברה אחת ייחשב כתקיפה על כולן, והפכה את ארצות הברית לשותף הביטחוני הבלתי-מעורער של מערב אירופה בתקופת המלחמה הקרה. ההתחייבות האמריקאית לספק מטרייה ביטחונית נתפסה כערובה לביטחון היבשת.

עם סיום המלחמה הקרה, הברית התרחבה מזרחה, אבל גם יצאה "מחוץ לאזור": מאפגניסטן ועד לוב, נאט"ו הפכה לכלי לניהול משברים גלובליים. בפועל, ארצות הברית נשאה ברוב נטל הכוח הצבאי- האוויר, המודיעין, הלוגיסטיקה - ואילו רבות מהמדינות האירופיות התמקדו בגיבוי פוליטי ולגיטימציה בינלאומית.

המודל הזה עבד כל עוד התפיסות האסטרטגיות נשארו קרובות. אבל תחילת המאה ה־21 הביאה סדר יום ביטחוני חדש - טרור בינלאומי, "מדינות סוררות" ונשק להשמדה המונית - והפערים בין וושינגטון לבריסל החלו לצוף. הפלישה לעיראק ב־2003 הייתה הרגע שבו הסדק הפך לקרע גלוי. היום, במשבר הורמוז, אותו קרע מאיים להיפתח שוב, על רקע ויכוח אם להשתמש בנאט"ו כדי לכפות בכוח פתיחה של המצר.

ה־11 בספטמבר 2001 היה רגע מכונן עבור ארצות הברית, שראתה בו לא רק מתקפת טרור אלא ערעור על הסדר העולמי שבנתה מאז 1945. בתגובה, גובשה בוושינגטון דוקטרינת ביטחון חדשה שהדגישה איום מצד טרור גלובלי, "מדינות סוררות" ונשק להשמדה המונית, והכירה באפשרות של פעולה צבאית מונעת וחד־צדדית.

במקביל, אירופה ניסתה לעצב לראשונה תפיסה ביטחונית משותפת משלה. במסמך האסטרטגיה שפורסם ב־2003, האיחוד מתאר עולם תלוי־הדדית שבו איומים הם לא רק צבאיים אלא גם עוני, קריסת מדינות, פשע מאורגן והגירה. האסטרטגיה האירופית מדגישה "תרבות של מניעה": דיפלומטיה, סיוע כלכלי, בניית מוסדות, ושימוש בכוח רק כמוצא אחרון, ורצוי עם גיבוי ברור של המשפט הבינלאומי.

כאשר ארצות הברית יצאה לעיראק כמעט לבד, ללא מנדט מובהק של מועצת הביטחון וללא תמיכה רחבה באירופה, ההבדלים האלה הפכו למשבר פוליטי. בוושינגטון ראו בכך הפגנת אחריות גלובלית; בבירות אירופה רבות ראו בכך הרפתקה מסוכנת שמערערת את הסדר הבינלאומי.

מאז, השאלה למה בדיוק התפוצץ האמון בין שתי גדות האוקיינוס לא הפסיקה להעסיק פוליטיקאים, דיפלומטים ומומחי ביטחון. וגם במשבר הורמוז היא חוזרת דרך שלושה צירים מרכזיים: כוח, פוליטיקה פנימית וזהות.

הציר הראשון הוא הציר של הכוח. מי שיש לו כוח צבאי גדול - נוטה גם להשתמש בו יותר. במאה ה־19, כשהמעצמות האירופיות היו חזקות, הן לא היססו להפעיל כוח ברחבי העולם; היום, אחרי שתי מלחמות עולם ועשורים של קיצוץ בתקציבי ביטחון, המצב הפוך: ארצות הברית היא זו שמחזיקה ביכולת הצבאית הדומיננטית, ואירופה הרבה יותר מוגבלת.

לכן, מבחינת וושינגטון, טבעי שדווקא היא תוביל את המאבק בטרור, בנשק בלתי־קונבנציונלי ובאיומים על נתיבי השיט, ומכאן גם הציפייה מבעלות הברית באירופה לעמוד לצידה. אירופה, לעומת זאת, מרגישה פעמים רבות שהיא נגררת למבצעים צבאיים שנולדו בוושינגטון, ומעדיפה להשקיע בכוחות שיטור, סיוע אזרחי או משימות שמירת שלום.

במשבר הורמוז זה מתחדד מאוד. מבחינת ארצות הברית, חסימת נתיב שיט שדרכו זורם חלק ניכר מהנפט העולמי היא מצב שלא ניתן להשלים איתו, ומבחן למעמדה כמעצמה מובילה. מבחינת מדינות אירופה רבות, מבצע צבאי לשבירת החסימה נראה כמו סיכון עצום: הסלמה צבאית מול איראן, פגיעה בזרימת הנפט ליבשת עצמה וחשש מגל פליטים ומשבר הומניטרי חדש.

כשאחת מחזיקה בשרירים הצבאיים והשנייה סופרת כל טנק וכל יורו, נולד ויכוח מר בין שותפות על השאלה מי נושא בנטל - ומי מנצל את מי.

הציר השני הוא הציר הפוליטי. גם אם מנהיגים באירופה ובארצות הברית מסכימים ביניהם בחדר סגור, הם עדיין צריכים לתת דין וחשבון לבוחרים בבית - וזו נקודת החולשה של טראמפ במשבר הזה.
סקרים שפורסמו בשבועות האחרונים מראים שרוב האמריקאים מתנגדים למעורבות צבאית עמוקה באיראן, ורבים אינם מרוצים מהדרך שבה הנשיא מנהל את המשבר. אפילו בקרב רפובליקנים, התמיכה יחסית גבוהה באיומים ותקיפות מרחוק, אך נמוכה בהרבה כשמדובר במלחמה ממושכת או בשליחת כוחות קרקע.

למרות זאת, טראמפ דוחף את בעלות הברית האירופיות לבחור צד, ומנסה למסגר את מאבק הורמוז כמבחן נאמנות לנאט"ו ולמנהיגות האמריקאית. הוא מזהיר שאם אירופה "תמשיך ליהנות מביטחון בחינם" ולא תשלח ספינות וחיילים, ארצות הברית תשקול מחדש את מחויבותה לברית.

באירופה, התמונה הפוכה כמעט לחלוטין. מנהיגים שומעים היטב את העייפות הציבורית ממלחמות, את הזעם על משברי האנרגיה ואת החשש ממחיר כלכלי נוסף על רקע המלחמה באיראן. עבורם, כל חייל שישלחו למבצע סביב הורמוז עלול לעלות להם ביוקר בקלפי, ולכן הם מדברים על דיפלומטיה, פיקוח בינלאומי ומבצעים מצומצמים - בעוד טראמפ מדבר על "מבחן" שבו אירופה חייבת להתייצב לצידו.

הציר השלישי הוא ציר הזהות. איך כל צד רואה את עצמו, ואיזה שימוש בכוח הוא בכלל מסוגל להצדיק בפני עצמו ובפני העולם.

ארצות הברית עדיין נוטה לראות את עצמה כמדינה שהעולם מצפה ממנה "לעשות את העבודה המלוכלכת": להפעיל כוח כאשר אחרים מעדיפים להישאר מאחור. גם אחרי כישלונות וכאבים, התפיסה שלפיה יש לה תפקיד מיוחד בשמירה על הסדר העולמי עדיין חזקה בשיח הפוליטי בוושינגטון.

אירופה, לעומת זאת, בנתה לעצמה זהות אחרת - יבשת שהצליחה להפוך שדה קרב היסטורי למרחב שבו מלחמה בין מדינות כמעט בלתי־נתפסת, ולכן היא זהירה הרבה יותר מול שימוש בכוח צבאי, במיוחד מחוץ ליבשת. מכאן גם החשדנות שלה כלפי רעיונות כמו "מלחמת מנע" והדגש על משפט בינלאומי, מוסדות רב־לאומיים ושיקום אזרחי אחרי סכסוכים.

במצרי הורמוז הפער הזה צף מחדש. בבירות אירופה רבות, מבצע צבאי אגרסיבי נגד איראן כדי לפתוח את המצר נתפס כסיכון ללגיטימציה הבינלאומית של המערב ולדימוי של אירופה כמי שמעדיפה פתרונות מדיניים. בוושינגטון, לעומת זאת, השאלה היא כיצד אפשר לדבר על "סדר בינלאומי" אם נתיב שיט מרכזי נשאר חסום בכוח.

גם תפיסת הברית עצמה שונה. ארצות הברית רואה בבריתות כלי - חשובות כל עוד הן משרתות את האינטרס הלאומי; אירופה, אחרי עשרות שנים של בניית מוסדות משותפים, רואה בהן כמעט משפחה פוליטית. לכן, כאשר טראמפ מאיים "לבדוק מחדש" את המחויבות לנאט"ו אם האירופים לא יסייעו בהורמוז, זה נחווה באירופה לא רק כאיום ביטחוני, אלא כפגיעה בזהות המשותפת.

המשבר במצרי הורמוז הוא לא בהכרח "הסוף של נאט"ו", אבל הוא כן מבחן משמעותי לעתיד הברית. הוא מפגיש במקום אחד שלושה קווים שנחשפו כבר בעיראק: פערי כוח, פערי פוליטיקה פנימית ותרבויות ביטחון שונות.

אפשר לדמיין כמה דרכים שבהן הסיפור הזה יתפתח. אחת מהן היא פשרה: כוח ימי משותף, בפיקוד ותנאים מוגבלים, שישלב נוכחות צבאית ברורה עם מאמץ דיפלומטי למנוע הסלמה מול איראן. תרחיש כזה יחייב ויתורים משני הצדדים - האמריקאים יוותרו על חלק מן החד־צדדיות, האירופים יוותרו על חלק מן הזהירות.

תרחיש אחר הוא שהשסע רק יעמיק. חלק מן המדינות יצטרפו באופן מלא למהלכים אמריקאיים, אחרות יישארו בצד. הברית תמשיך להתקיים, אבל האמון ההדדי יישחק, וכל משבר עתידי - מרוסיה ועד סין - יהיה קשה יותר לניהול.

יש גם תרחיש קיצון: אם איומים על נסיגה אמריקאית מחלקים מרכזיים במחויבות לביטחון אירופה יהפכו למציאות, היבשת תיאלץ להאיץ ניסיונות לבנות יכולת צבאית עצמאית, תהליך שכבר נמצא על השולחן בשיח האירופי. במקרה כזה, המשבר במצרי הורמוז ייזכר לא רק כמחלוקת נקודתית על נפט ונתיבי שיט, אלא כרגע שבו הסתיימה תקופה של עליונות הברית האטלנטית כפי שהכרנו אותה.

כך או כך, מצרי הורמוז מזכירים לאירופה ולאמריקה שברית צבאית אינה רק עניין של טנקים ומטוסים. היא נשענת גם על שפה משותפת לגבי מהו איום, איך מגיבים לו, ומהם הקווים האדומים הערכיים שכל צד אינו מוכן לחצות. סביב המים הצרים הללו במפרץ, השאלות האלה מונחות עכשיו על שולחן הדיונים - גם בבריסל וגם בוושינגטון.

הכותבת היא חברת החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה, במרכז הרב תחומי בירושלים