מי שעוקב אחר ההפגנות כנגד ישראל בגרמניה, מכיר זה מכבר את דמותה של האישה האחת הבולטת במעיל צבעוני מאוד, לפעמים אדום, לרוב צהוב, לפעמים בידה גם זר פרחים, גם הוא צהוב. יש פעמים שהיא אוחזת בדגל ישראל, וכן, בעיקר, גם בדף נייר אחד מקלסר, ועליו אחד מכמה מסרים שהיא מניפה מול ההמון המתלהם. כשחוטפים לה אחד, היא מיד שולפת אחד אחר.
היא עצמה עומדת כך בשתיקתה הרועמת. הפגנות היחיד שלה מכוונות להנכיח ולהדגיש את מה שהיא מכנה "קול השפיות".
השפויה הזו היא קרולינה פרייסלר, שאינה יהודייה. היא עומדת כך פעם אחר פעם, לבדה, בלב ההפגנות האנטי-ישראליות הסוערות, מוקפת מאות מפגינים, שלרוב צועקים-צורחים מולה וכנגדה. היא סופגת יריקות ותקיפות פיזיות באופן קבוע, והיא וארבעת ילדיה זקוקים כעת להגנה משטרתית. למרות איומי מוות יומיומיים, לוחמת אמיצה בודדה זו מסרבת להירתע או לסגת. בעיתונות כינו אותה "המפגינה האמיצה ביותר בגרמניה".
היא ממשיכה להתייצב בהפגנות התוקפניות נגד ישראל, הפגנות פרו-פלסטיניות ופרו-חמאס תוך שהיא מעבירה את המסר שלה, ושכדי להביע אותו היא זקוקה סביבה לשוטרים. בהפגנות בברלין היא מותקפת פיזית באופן קבוע ונזקקת להגנתם אפילו כדי להיחלץ מהמקום. קרה כבר שנפצעה והובהלה לטיפול רפואי בבית חולים. עבור פרייסלר זו כבר שגרה: "הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא איך לצאת משם בשלום".
השלטים הם אולי הביטוי המזוקק ביותר של תפיסת העולם שלה: משפט אחד, חד ולא מתנצל, שמשרטט קו מוסרי ברור בתוך מרחב ציבורי רווי סיסמאות. "חמאס הוא טרור", "אונס אינו התנגדות", "די לאנטישמיות" - כולם מנוסחים באנגלית, קצרים ונטולי הקשר, במכוון, כדי שלא יוכלו להתמסמס בפרשנות. בעיניה, לא מדובר בשלטי מחאה רגילים אלא בהתערבות ישירה בשיח, ניסיון לבלום נורמליזציה של אלימות ואנטישמיות באמצעות אמירה פשטנית לכאורה, אך חדה. אלא שהפשטות הזו היא גם מה שהופך אותם לנפיצים: דווקא משום שהם לא "מאוזנים" או מורכבים, הם מעוררים תגובות חריפות - וממחישים עד כמה עצם הצבת גבול מוסרי הפכה למעשה פרובוקטיבי.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כשהזיכרון ההיסטורי פוגש עכשיו את המציאות העכשווית הטעונה, סיפור המאבק של קרולינה פרייסלר ממחיש עד כמה הדיון על יהודים וישראל באירופה הוא עימות יומיומי, ולא אחת אלים. המציאות העולמית המורכבת ושאלות של אנטישמיות, דמוקרטיה וזהות יהודית שבו למרכז הבמה, ובגדול.
ברחבי אירופה ואמריקה נרשמה עלייה חדה באירועי אנטישמיות מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023, לצד ויכוחים ציבוריים חריפים שבמרכזם ביקורת על ישראל ושלילת הלגיטימיות לציונות. ארגונים בינלאומיים וממשלות מצביעים על מגמה מדאיגה של טשטוש הגבולות בין ביקורת פוליטית לבין הסתה כלפי יהודים, ולעיתים גם על שיתוף פעולה בין קבוצות קיצוניות ממחנות אידאולוגיים שונים.
על הרקע הזה, בולט קולה של קרולינה פרייסלר בת ה-54 מברלין, עורכת דין, פעילה וחברה במפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP), שבחרה לצאת למאבק פומבי - לעיתים לבדה - נגד האנטישמיות. בריאיון מיוחד לוואלה לרגל יום השואה, היא מתארת את תחושת הדחיפות שהובילה אותה לכתוב ספר חדש, ואת החוויות הקשות מהפגנות שבהן היא ניצבת לבדה מול המונים עוינים.
פרייסלר שומרת באדיקות על פרטיותה. היא גרה בברלין, אם לארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. היא חשפה כבר בעבר שהיא נצר לנאצים. סבה וילפריד שהיה חובש בזמן המלחמה, נהרג. לסבא השני שלה, קארל, שהיה חייל, היה אמנם קשר עם קבוצת ההתנגדות של דיטריך בונהופר, "הכנסייה המתוודה", שהתנגדה בחריפות להשתלטות הנאצים על הכנסייה הפרוטסטנטית ולניסיונותיה "ליישר קו" עם האידיאולוגיה הנאצית, אבל הסבא שלה, לדבריה, נעשה פעיל רק עם תום המלחמה.
"לאחר המלחמה, בכל דקה בשארית חייו, כנוצרי וכמשפטן הוא התחרט על כך שהשואה התרחשה והקדיש כל דקה מחייו למאבק באנטישמיות בניסיון לתקן את העוול שלא הצליח לעצור בזמן אמת", סיפרה פרייסלר בראיון. היא אמרה שהיא מרגישה מחויבת באופן אישי להמשיך את דרכו. "עבורו המסר 'לעולם לא עוד' היה מחויבות. גם עבורי. גרמניה נושאת באחריות - ואני נושאת אותה איתה. זה לעולם לא ישתנה".
"האנטישמיות היא איום ממשי על הדמוקרטיות בעולם"
היא נולדה ב-1971, גדלה והתחנכה בברלין המזרחית וחוש הצדק המפותח שלה התעורר כבר בגיל צעיר. כשהיתה בת 13 היא כבר עלתה על רדאר המשטרה החשאית, השטאזי הנודע לשמצה. "גרמניה המזרחית הייתה אנטישמית מאוד. הייתי אישה צעירה ודיברתי על מה שהשפיע על כולנו. לא רצינו חומה. לא רצינו דיכוי. זה היה מספיק בשביל השטאזי לעקוב אחרי".
הספר החדש שלה נקרא "ויכוחים ומאבקי רחוב - בדרכים, למען החירות". ספר שהוא יותר אישי ופחות תיאורטי ומשלב את התנסותה בשטח, בהפגנות בברלין, את חוויותיה בעימותים הפיזיים והמילוליים, יחד עם תובנותיה והקריאה שלה לפעולה. הוא בנוי סביב השאלה: איך נראה בפועל המאבק על הערכים הדמוקרטיים - ברחוב.
כתיבת הספר נבעה מהבנתה של פרייסלר שהמציאות משתנה במהירות: "האנטישמיות היא איום ממשי על הדמוקרטיות בעולם. עד עכשיו היינו צופים מהצד בהתפוררות הציוויליזציה, ואני הרגשתי שאני חייבת לשנות את זה", היא אומרת בראיון. לדבריה, מתקפת 7 באוקטובר סימנה נקודת מפנה: "מה שקרה בישראל הראה שמה שהיה נדמה רחוק - כבר כאן, בכל העולם".
"הספר הזה חשוב במיוחד עכשיו", היא אומרת, "הוא מתאר את המתקפה על הדמוקרטיות אך גם מציע פתרונות".
ד"ר אולף פושהארדט, סופר ועיתונאי גרמני, שכתב את ההקדמה לספר, משבח את אומץ לבה של פרייסלר, המעזה לעמוד לבדה נגד "הבורגנות האופורטוניסטית" של "אנשי תרבות", המפיצים תעמולת חמאס ושנוטים "להתכופף ולהסתגל" למציאות במקום להפגין עמוד שדרה מוסרי, בשל פחד מאובדן מעמד חברתי. הוא מציין כי לקהילה היהודית בגרמניה ולמדינת ישראל יש מעט מאוד ידידי אמת, וכי פרייסלר היא אחת מהם, וקובע כי החברה "חבה לה חוב".
חנה ויילר, נשיאת איגוד הסטודנטים היהודים האירופי (EUJS), בהקדמתה שלה לספר תחת הכותרת "מזעם לאומץ", מציגה את פרייסלר כדוגמה מרשימה לאומץ הזה, כמי שבחרה לא לשתוק ולא לבחור בחיים הנוחים, למרות המחיר האישי הכבד שהיא ומשפחתה משלמים בביטחונם האישי. היא מציינת כי "אומץ אזרחי" אין פירושו חוסר פחד, אלא היכולת לפעול למרות הפחד, וקוראת לקוראים לשאוב השראה מפרייסלר ולעבור גם הם מזעם לפעולה אמיצה.
המסר המרכזי של הספר הוא: "העתיד נמצא בידינו. בואו נגן על מה שיקר לנו עכשיו. מעולם לא הייתה סכנת ההשתלטות וההרס על ידי טרוריסטים גדולה יותר. יותר מ-90% מהאנשים בגרמניה מעולם לא היו בישראל. הייתי צריכה לנסוע לשם כדי לתעד ולספר לאנשים מה קורה בישראל. הייתי בישראל וראיתי במו עיניי את ההרס שגרם הטרור". הביקור בישראל היה עבורה רגע מכונן. היא פגשה ניצולים מהטבח, פוליטיקאים ואזרחים, ונחשפה למציאות שלא הכירה קודם: "כולם מדברים על ישראל, במיוחד מי שלא היה שם. הביקור הזה נועד לשנות את זה".
פרייסלר החלה את כתיבת הספר עוד לפני המלחמה, אך האירועים שינו את כיוון המחקר: "ה-7 באוקטובר 2023 הראה כי ה-6 באוקטובר הגיע כעת לכל רחבי העולם", היא אומרת ומוסיפה. "הכתיבה החלה עוד קודם. רציתי בכלל לכתוב על אנטישמיות שמאלנית. המחקר שלי היה מזעזע כבר אז, ואז הגיע ה-7 באוקטובר והייתי חייבת להרחיב את הספר כדי לכלול את הפרספקטיבה הנוספת, על האיסלמיזם, שהוא איום אמיתי".
"לאירופה יש בעיה משמעותית עם קיצוניים", היא מסבירה, "יש מדינות שבהן קיצונים ימניים גורמים נזק. ויש מדינות רבות באירופה שבהן איסלמיסטים, יחד עם קיצוניים שמאליים, רודפים אחרי יהודים. זמנים נוראים באמת מתקרבים, אני לא אשקר לך. אנחנו חייבים לעצור את הטרור עכשיו, אחרת כבר לא נוכל". המסקנה שלה: "רבים שותקים לא כי הם מסכימים - אלא כי הם מפחדים".
הפגנות היחיד שלה, מול קהלים פרו-פלסטינים עוינים, משולהבים ומוסתים, זיכו אותה ב-2024 בפרס פול שפיגל, על שם מי שהיה דמות מובילה בשיקום החיים היהודיים בגרמניה לאחר השואה. זה אחד הפרסים המרכזיים בגרמניה בתחום החברה האזרחית והמאבק באנטישמיות. ועדת הפרס נימקה את הבחירה בפרייסלר בכך שהיא מפגינה "אומץ אזרחי יוצא דופן", כשהיא מתייצבת פעם אחר פעם במרחב הציבורי ומפגינה נגד אנטישמיות, גם כאשר מדובר בעמדה לא פופולרית.
בראיון היא מצטנעת ואומרת כי הפגנות היחיד שלה הן בסך הכול ביטוי לחופש הביטוי, אך מודה כי מדובר גם במבחן אישי לא פשוט: "כשאני עומדת לבד מול ים של שונאים, אני צריכה להיות אמיצה. לפעמים אני מותקפת או נפצעת. המטרה הראשונה היא פשוט לשרוד".
"אני מדברת עם אנשים, מנסה להרגיע, להסביר. לפעמים אני גם צריכה להיזהר לא להגיב לפרובוקציות. אחרת לא אוכל להמשיך לעמוד שם", היא מתארת. "גם נפצעתי לא פעם. חוויתי מצבים שהיו מאוד מפחידים", היא מודה. "במקרים כאלה, חשוב לי לא להתפרק או לבכות. אני לא רוצה לתת גם לבריונים את הניצחון הזה. זה בעיקר עניין של כבוד. אפשר לראות זאת בבוז שבו המפגינים מדברים על קורבנות ה-7 באוקטובר".
קורה שמפגינים מקיפים אותה, יורקים עליה, מאיימים עליה לעיתים קרובות, מאיימים גם שירצחו או יאנסו אותה ואת בנות משפחתה ועוקבים אחריה כשהיא בדרכים. העוינות חורגת הרבה מעבר להפגנות: "מעליבים אותי ברחוב, באוטובוס, במסעדות. אין מקום בטוח, אבל אם אוותר עכשיו, אם אנחנו נוותר עכשיו - הטרור ינצח גם את המרחב הציבורי".
בספר היא מתארת את המציאות המפחידה שבה היא חיה בברלין, גם בבית, ואיך צעיר אחד קיבל את כתובתה ומספר הטלפון שלה עם הוראה להטריד אותה ואת ילדיה. היא מתארת "פרוטוקול חירום" שיש למשפחתה למקרים כאלו. היא משתפת את הדילמה האישית-משפחתית ומגיעה למסקנה שהיא לא תתעייף מלהגן על הערכים המוגנים בחוקה - שוויון, חופש ביטוי והזכות של יהודים לחיות בביטחון בכל העולם. "מה שאני חווה הוא משהו שיהודים באירופה סובלים ממנו כבר שנים", היא אומרת בראיון.
"זה תמיד מופנה נגד היהודים"
בהתייחסות לשיח הרווח באירופה, שבו ציונות מוגדרת לעיתים כגזענות, היא מציגה עמדה נחרצת: "הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי אינה נתונה למשא ומתן. מי שמתנגד לציונות - שולל את זכות קיומה של ישראל". עוד היא מוסיפה, "זה תמיד מופנה נגד היהודים. לפעמים זה קשור ליהודי הבודד. לפעמים זה קשור למדינה היהודית. תקשורת עקיפה לא משנה את זה. עלינו לקרוא לאנטישמיות אנטישמיות, גם כשהיא סמויה. אבל אני חוששת שהיא תהיה אפילו פחות סמויה בעתיד".
"את האנטישמיות הימנית פועלים למגר בכל רחבי גרמניה אבל המצב שונה עם אנטישמיות שמאלנית ואסלאמיזם", היא אומרת. "למדתי שהעיתונות השמאלנית יכולה להיות הרסנית מאוד. חלק מהתקשורת המזוהה עם השמאל אינה רק מדווחת אלא גם מעצבת נרטיב מזיק והיא נוטה לרכך או למסגר מחדש תופעות של אלימות ואידאולוגיה קיצונית במקום להגדירן ככאלה באופן ברור וחד. התקשורת 'מנמיכה ציפיות' כלפי קבוצות מסוימות - בעיקר מהגרים מוסלמים - כאילו אין לצפות מהם לאותם סטנדרטים מוסריים ודמוקרטיים. זה סוג של פטרונות ואף גזענות הפוכה. גישה זו מובילה לכך שהתקשורת נמנעת מלכנות תופעות מסוימות בשם 'אסלאמיזם', ובמקום זאת משתמשת במונחים מרוככים או מייחסת את האלימות להקשרים פוליטיים בלבד. במילים אחרות, הרצון שלא להיתפס כגזענים מוביל לטשטוש של הבעיה עצמה ולהימנעות מהגדרה ישירה שלה. זה מגמד את הטרור. יש גם פוליטיקאים שחוטאים בזה. הציבור מפולג. אנחנו מדינת הגירה. זה משפיע כיום על הדיון. אבל אני חווה הרבה תמיכה בעבודה שלי. הספר היה חייב להיכתב על ידי מישהו עם אמינות ועם כבוד לעבודתו. אני מקווה שהצלחתי בזה".
בספרה, היא מתארת את ביקורה בישראל ביוני 2024 כחוויה מאירה ומזעזעת כאחת. היא ביקרה בניר עוז, בכנסת, במרכז לנפגעות תקיפה מינית ובזק"א. היא מספרת שחוותה "גשם של אהבה והוקרה" בשדה התעופה ובמטוס, מצד צוות אל על ונוסעים שזיהו אותה מהרשתות החברתיות. ואז, הנחיתה לוותה מיד במציאות הישראלית הקשה: אזעקות עקב שיגור טילים לעבר ישראל.
היא מתארת את פגישתה עם שגריר גרמניה לישראל שטפן זייברט, והביקורת שמתחה בפניו על כך שהדרישה הגרמנית לשחרור החטופים לא זכתה לבולטות מספיקה.
פרייסלר מקדישה בספרה פרק לארגון זק"א, ממנו התרשמה עד מאוד בביקורה בארץ, ומדגישה כי הוא כמעט אינו מוכר בגרמניה. היא מסבירה את המניע הדתי של המתנדבים - הבאת המת לקבורה מלאה כדי לאפשר את תחיית המתים, מציינת את הדילמה והביקורת המשפטית על עבודתם ("שיבוש ראיות פורנזיות בשל המהירות והצורך הדתי"), אך מדגישה את המסירות המוחלטת של המתנדבים שפעלו ב-7 באוקטובר. היא מזכירה את ואלרי דיקשטיין ובעלה נחמן, מתנדבי זק"א בעוטף עזה שפעלו גם באוקראינה לפינוי ניצולי שואה. "עבודתם", היא כותבת, "היא עדות חזקה לערך היהודי של 'פיקוח נפש'"
ואיך זה שהספר לא מתורגם לעברית?
"תרגום לעברית מאוד חשוב לי אבל הוצאת אריאלה ורלאג ברלין (Ariella Verlag Berlin), הוצאת הספרים שלי, היא קטנה מאוד", אומרת פרייסלר. "אולי הריאיון הזה יביא שיימצא מוציא לאור בישראל? זה יהיה לכבוד רב עבורי".
ביום השואה הזה, כשהזיכרון ההיסטורי עומד במרכז, קולה של פרייסלר מבקש להזכיר כי בעיניה המאבק אינו שייך רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד. בסיום הראיון, היא מפנה מסר ישיר לישראלים: "אל תוותרו. עם ישראל חי".