בארה"ב משדרים חיוביות וטוענים לסיכוי קטן לפריצת דרך, בישראל נשארים פסימיים

וושינגטון וירושלים מתכנסות אל רגע ההכרעה. השעה שמונה בערב לפי שעון החוף המזרחי, שלוש לפנות בוקר בישראל, מסומנת כקו הסיום של האולטימטום האמריקני הדרמטי לאיראן. ארה"ב פועלת בשני צירים משלימים: מצד אחד, הנשיא טראמפ. מאיים, חד, כמעט אפוקליפטי. מן הצד השני, סגנו ג'יי די ואנס. מתווך, מרכך, אך עדיין נושא עימו את אותו מסר, רק בניסוח אחר.

טראמפ, כהרגלו, אינו משאיר מקום לספק. בפוסט בטרות', הוא מתאר תרחיש קיצון במילים חריגות גם ביחס לרטוריקה המוכרת שלו: "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה, ולעולם לא תשוב עוד. אינני רוצה שזה יקרה, אבל זה כנראה יקרה. 47 שנים של סחיטה, שחיתות ומוות יגיעו סוף־סוף לקיצן".

זה אינו רק איום. זהו טקסט שנע בין הצהרה פוליטית לבין כמעט טקסט תיאולוגי. טראמפ מציב את עצמו, במובנים רבים, כמי שעומד על סף הכרעה היסטורית - לא עוד פעולה צבאית, אלא רגע של "סיום עידן". יש כאן שימוש מודע במוטיבים של גאולה וחורבן: מצד אחד "השמדה", מצד שני "אפשרות למשהו מהפכני ונפלא". זו רטוריקה שמבקשת לייצר לא רק לחץ על טהרן, אלא גם לגיטימציה פנימית בארצות הברית לפעולה דרמטית.

אבל בעוד טראמפ אוחז בשוט, ואנס הוא זה שמנהל את השיחה.

בהופעתו בהונגריה (כי מישהו צריך לוודא שאורבן בכל זאת מנצח שם בבחירות), הוא לא סותר את הנשיא - אלא להפך. הוא ממסגר את אותו אולטימטום בתוך שפה של עסקה. "אני חושב שיש באמת שתי דרכים שבהן זה יסתיים: הדרך הראשונה היא שהאיראנים יחליטו להיות מדינה נורמלית, לא לממן טרור. הדרך השנייה היא שאם האיראנים לא יגיעו לשולחן - המצב שלהם רק יחמיר."

ואנס אינו מדבר על השמדה של ציוויליזציה. הוא מדבר על בחירה. זו אותה דיכוטומיה, אך בניסוח של משא ומתן: אופציה א' - נורמליזציה; אופציה ב' - הידרדרות.

והוא ממשיך, כמעט כמסביר פנים, אך עם שעון מתקתק ברקע: "הנשיא קבע דדליין של אנחנו מצפים לקבל תשובה מהאיראנים עד השעה 8 הערב. הכדור נמצא במגרש של האיראנים."

כך נבנית התמונה המלאה: טראמפ מגדיר את גבולות האיום, ואנס מגדיר את תנאי היציאה ממנו.

גם בשדה הצבאי, הפער הסגנוני ברור אך המהות זהה. ונס מבהיר: "ארצות הברית למעשה השיגה את רוב היעדים הצבאיים שלה. המלחמה הזו עומדת להסתיים בקרוב מאוד."

זו אמירה דרמטית. אם אכן היעדים הושגו, הרי שהמשך הפעילות אינו נועד להכרעה צבאית - אלא ללחץ פוליטי. כלומר, האולטימטום אינו שלב במלחמה, אלא שלב לאחריה.

ובתוך כך, מתבררת גם חלוקת העבודה בזירה. גורמים אמריקאים מאשרים כי ארצות הברית תקפה מטרות צבאיות באי חרג', אך נמנעה - לפחות בשלב זה - מפגיעה בתשתיות אנרגיה. במקביל, בישראל נטלו על עצמם תקיפות אחרות, כולל פגיעה בתשתיות אזרחיות קרי הרכבות. מאחורי הקלעים, כך נראה, קיימת חלוקה ברורה: וושינגטון שומרת על פרופיל "מדוד", בעוד ירושלים מפעילה לחץ משלים.

השלב הבא, כך מעריכים, תלוי באור הירוק שיגיע או לא יגיע מהבית הלבן לאחר הדדליין.

ואנס, מצדו, לא מותיר הרבה מקום לאשליות באשר למנופי הלחץ: "לארצות הברית יש יכולת לגרום לנזק הרבה יותר גדול… יש לנו כלים בארגז הכלים שעדיין לא השתמשנו בהם… והנשיא ישתמש בהם אם האיראנים לא ישנו את ההתנהגות שלהם." גם כאן, אותו מסר, עטוף אחרת. לא "השמדה", אלא "כלים". לא "סוף ציוויליזציה", אלא "לחץ כלכלי". אבל המשמעות ברורה.

השאלה הגדולה היא מה יקרה ברגע האמת.

תרחיש אחד הוא שטהרן תספק לטראמפ משהו להיאחז בו. מסר, מחווה, אולי אפילו עיכוב טכני שיוצג כהתקדמות. טראמפ, איש עסקאות בהגדרתו, כבר הוכיח בעבר שהוא מוכן להאריך דדליין אם הוא מאמין שיש סיכוי להסכם. במובן הזה, עצם קיומו של אולטימטום אינו בהכרח סופו.

התרחיש השני הוא הפוך: טראמפ מחליט שאין עם מי לדבר. במקרה כזה, הרטוריקה שלו - זו שמדברת על "השמדה" ועל "סיום עידן" - עלולה להפוך לתוכנית פעולה. המשמעות: פגיעה רחבה בתשתיות אנרגיה, תקשורת וגשרים - בתוך שעות ספורות.

ואנס עצמו רומז לכך בעקיפין: "זה לא באמת משנה לנו מבחינה צבאית. זו שאלה של איך נראה היום שאחרי." כלומר, ההכרעה כבר אינה צבאית. היא אסטרטגית: הסדר - או קריסה.

ובתוך ארצות הברית, כל זה מתרחש על רקע מתיחות פנימית גוברת. מבצעי חילוץ והצלחות טקטיות סיפקו רגעים של גאווה לאומית, אך במקביל מתגברים הקולות הטוענים כי וושינגטון נגררה עמוק מדי למערכה. בקרב חלק מתומכי טראמפ, האש מופנית לא רק כלפי איראן - אלא גם כלפי ישראל והנהגתה. השיח הזה כבר מייצר גלים של אנטישמיות ואנטי-ציונות, תופעה שמדאיגה גורמים פוליטיים משני צדי המפה.

לצד זאת, הלחץ הכלכלי אינו נעלם. מחירי הדלק בארצות הברית מטפסים, ובחלק מהאזורים כבר חוצים את רף חמישה דולרים לגלון - רף פסיכולוגי ופוליטי כאחד. עבור ממשל שמבקש יציבות לקראת בחירות אמצע הקדנציה, זהו נתון קריטי.

• טראמפ - שרוצה לסיים, אך לא להיראות כמי שמתקפל.
• ונס - שמנסה לייצר נתיב הסכמה ברגע האחרון.
• ישראל - שממתינה לאישור להרחיב את התקיפות.
• איראן - שנדרשת להחליט האם היא נכנסת להסדר, או בוחרת בהסלמה.

המשוואה פשוטה, גם אם התוצאה אינה: או עסקה - או מכה. ובמילותיו של ואנס: "הכדור נמצא במגרש של האיראנים."