בזמן שהציבור עוקב אחרי פתיחה וסגירה של מוסדות החינוך, לימודים מרחוק ואזעקות בלתי פוסקות, יש חזית אזרחית אחת שפועלת בלי הפסקה, כמעט בלי תשומת לב ציבורית: פנימיות הרווחה והמסגרות החוץ-ביתיות לילדים ולנוער בסיכון. שם אין אפשרות "לעבור לזום", אין אפשרות לסגור את השערים, ואין באמת משמרת שנגמרת. יש ילדים שצריכים ארוחה, חיבוק, מבוגר אחראי, ולעתים גם מישהו שירוץ איתם למרחב המוגן באמצע הלילה.
מאחורי התפקוד הזה עומדים מדריכים, אנשי טיפול ומנהלים, שממשיכים להחזיק את המערכת גם תחת מחסור בכוח אדם, שחיקה, שכר נמוך והיעדר גיבוי. בין אזעקה למשמרת לילה, בין נער בחרדה למדריך שבן זוגו במילואים, הולכת ונחשפת תמונה מדאיגה: הפנימיות אמנם לא נסגרות, אבל מבפנים הן נשחקות.
רונה ברבי, מדריכה בפנימיית "העוגן הקהילתי" בבאר שבע, מתארת מציאות של מאבק יומיומי. "לא באמת מסתדרים, פשוט עובדים מאוד מאוד קשה", היא אומרת. "יש צוותים במילואים, הנערים כאן 24 שעות ביממה בלי יכולת לצאת, ויש אזעקות שדורשות מאיתנו להיות זמינים כל הזמן, ביום ובלילה". לדבריה, המשמעות היא עומס חריג במיוחד. "אנחנו אמורים להיות צוות של שישה מדריכים, ובפועל אנחנו שניים. זה עומס מטורף".
ברבי, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, נמצאת כבר שנתיים וחצי במסגרת, ומדגישה שמדובר ביותר ממקום עבודה. "זו לא עוד עבודה, זו הורות לכל דבר", היא אומרת. "העבודה עם נוער היא מאוד אינטנסיבית, אבל גם מאוד משמעותית. ברגע שמצליחים לבנות קשר, זה קשר עמוק, אינטימי, שלא ניתן להסביר במילים". אלא שהקשר הזה נבנה מול נערים שמגיעים מרקע של אלימות, הזנחה או מצוקה קשה. "הם לא סומכים על העולם, בטח לא על המדינה או עלינו. לוקח חודשים לבנות אמון. זו עבודה רגשית קשה מאוד".
השליחות, כך מתברר, לא משלמת את החשבונות. "אם אני עובדת המון, כמו עכשיו במלחמה, אני מגיעה ל-6,000 עד 6,500 שקל. בשגרה זה הרבה פחות בייחוד בהיותי סטודנטית", היא אומרת. "יש לי נערים בני 18 שעובדים במלצרות ומרוויחים יותר ממני. זה אבסורד". לדבריה, מדובר בבעיה מערכתית שמבריחה כוח אדם איכותי. "אנשים טובים לא מגיעים לפה כי אי אפשר לסגור את החודש. זו עבודה של 24/7, רגשית ופיזית, אבל השכר לא מתגמל בכלל".
גם דני אריאל, מנכ"ל כפר ילדים ונוער "אהבה" בקריית ביאליק, מתאר תמונה דומה לצד האזעקות הבלתי פוסקות: "פנימיות הרווחה, הפנימיות הטיפוליות והפנימיות הפוסט-אשפוזיות הן מגדלור. מול כל הקשיים, בסוף הן מתפקדות הרבה יותר טוב מרוב המערכות. אנחנו מפעלים חיוניים וכל הפנימיות פתוחות. עם קושי של צוות, עם בעיות של מילואים, עם כל הבעיות שקיימות, אבל מטפלים בילדים ונותנים בית פתוח גם בתקופה הזאת".
לצד תחושת הגאווה, אריאל לא מסתיר את עומק המשבר. "אנחנו מוכרים ציונות, לא מוכרים משהו ללכת איתו למכולת. מוכרים ערכים, משמעות, קהילות של משמעות. אבל בסוף, כדי להחזיק לאורך זמן אנשים טובים שיישארו במערכות שלנו, צריך יותר כלים". לדבריו, המלחמה רק החריפה תהליך שכבר היה קיים. "זה לא רק חשש, זו מציאות. איכות כוח האדם הממוצעת מעט יורדת. יכול להיות שאדם שמתקבל היום לעבודה, לפני שבע או עשר שנים, לא היה מתקבל".
המחיר של המציאות אינו תיאורטי. בפנימיות, כל תחלופה של מדריך היא לא רק שורה בטבלת כוח האדם, אלא טלטלה לילד שכבר חווה שבר, נטישה או אובדן. "בסוף הוציאו אותם מהבית כי לא קיבלו מענה ראוי, אבל גם כאן קשה להבטיח יציבות", אומרת ברבי. "כשאין צוות קבוע, קשה לבנות קשרים אמיתיים". אריאל מחזק את הדברים: "אני יכול להחליף מדריכים כל חודשיים ויהיה לי מישהו שמטפל בילדים, אבל לא תהיה לזה שום צורה ושום איכות. לילדים האלה מגיעים האנשים הכי מתאימים, הכי מוכשרים, הכי יודעים".
בתוך מציאות החירום, הילדים עצמם נאלצים להתמודד עם שכבת קושי נוספת. "הילדים הצעירים בחרדות מאוד גדולות", מתאר אריאל. "הילדים היותר גדולים, כמו כולנו, מגייסים כוחות ונכנסים לאוטומט. הבעיה היא שאחר כך הכול מתפרק". ובכל זאת, הצוותים מנסים לייצר עבורם שגרה, אפילו בתוך הכאוס. "בחודש האחרון, בין טילים ואזעקות, המדריכים ומתנדבי שנת השירות הפעילו פה כמעט כל יום את הילדים במוזיקה, באומנות, בתנועה, בספורט. איזה ילדים במדינת ישראל מקבלים את הדבר הזה בתקופה הזאת? לדעתי כמעט אף אחד".
"אנחנו החצר האחורית"
אבל מעבר למצוקת כוח האדם והשכר, יש כאן גם תחושת הפקרה עמוקה יותר. "אנחנו סקטור שלא מעניין את החברה, אנחנו החצר האחורית", אומר אריאל. "אלה ילדים מהמשפחות הכי מוחלשות והכי מושתקות. אין להם לובי, אין מי שיצעק בשבילם. אם אנחנו לא נצעק את הצעקה שלהם, הם לא יצעקו".
לדבריו, למרות שהמדינה כן משקיעה משאבים בפנימיות, הפער בין הצרכים בשטח לבין המענה בפועל עדיין עצום. "אנחנו מגייסים בערך מיליון דולר בשנה מתרומות ובשנים האחרונות בייחוד בזמן המלחמה, זה קשה מאוד. אם לא נותנים את זה, יורדת שכבה שלמה של טיפולים ושל תוספות שהן כביכול לא מובנות מאליהן, אבל הן צריכות להיות".
מקורות הכוח המרכזיים לתרומות לאורך שנים היו יהדות צפון אמריקה והקהילה האוונגליסטית. הקשר עם שתי הקהילות האלה נחלש בזמן האחרון, והצורך בעזרה שלהן מתפזר להרבה צרכים ביטחוניים.
מי שמביטה על המערכת גם מבפנים וגם מבחוץ היא הודיה ירחי, בת 26 מירושלים, בוגרת פנימיית "אהבה", שעברה בילדותה בין מרכזי חירום, משפחות אומנה ומסגרות חוץ-ביתיות, עד שמצאה בפנימייה מקום שהרגיש כמו בית. "שם הרגשתי לראשונה שהגעתי לבית. לא עוד מעבר ממסגרת למסגרת כמו חפץ", היא אומרת.
לירחי יש הרבה הערכה לאנשי הצוות שליוו אותה, אבל גם ביקורת חדה על המציאות שבה הם עובדים. "השכר של המדריכים הוא לא מכבד בשום קנה מידה. הם באים מתוך שליחות, אבל לא מתוגמלים על כך". לדבריה, למחיר הזה יש השלכות ישירות על הילדים. "יש תחלופה מאוד גבוהה, וקשה לילדים לפתח אמון. כשמדריך נעלם אחרי כמה חודשים, זה שובר שוב ושוב".
ירחי מדגישה כי הבעיה אינה מסתיימת ביציאה מהפנימייה. "יש בערך 6,500 חניכים במסגרות כאלה, ולא כולם מקבלים את המענה שהם צריכים. אנחנו לא מוכנים מספיק לחיים האמיתיים. יש בוגרי פנימיות שמגיעים לכלא, יש כאלה שמתאבדים, כי לא נתנו להם כלים". מנגד, היא מציינת גם את ההבדל שיכול לעשות ליווי נכון. "בפנימיית אהבה ליוו אותי גם אחרי גיל 18, עזרו לי בלימודים, בתעסוקה. זה ההבדל בין לשרוד לבין להצליח".
כיום ירחי מתכוננת לבחינות לשכת עורכי הדין, אבל חולמת רחוק יותר. "אני רוצה להיות שופטת ילדים. אני רוצה להילחם על הזכויות שלהם מתוך המערכת", היא אומרת. מבחינתה, השינוי חייב להתחיל בהבנה בסיסית אחת: "ילדים הם לא שקופים. הם צריכים הגנה אמיתית".
"אנחנו מגדלים בני אדם", אומרת ברבי. "זה לא מקצוע צדדי". אריאל מסכם: "זה לא מאבק רק שלנו, זה מאבק של החברה כולה".
במשרד הרווחה מסרו לוואלה, שאכן היה כוונה להעלות את שכר המדריכים ואף הוקצו לכך 20 מיליון שקלים בתקציב המדינה, אך בעקבות הקיצוץ הרוחבי, ההעלאה תידחה.