הציבור הישראלי לא באמת נזקק לדוחות המודיעין האמריקני כדי להבין שלפחות מחצית ממערך השיגור האיראני נותר כשיר, הוא חווה זאת על כל פני שטח המדינה כבר יותר מחודש. נתניהו ניסה לשווק את מסמוס הבחירות בכובע "הניצחון המוחלט", אבל הסקרים האחרונים חושפים: הציבור כבר לא קונה את המוצר. הקואליציה צונחת מתחת ל-49 מנדטים לא בגלל היעדר "הסברה", אלא בהיעדרה של מנהיגות, מאז שבעה באוקטובר.
בתוך הוואקום הזה נפתח המכרז הגדול על הנהגת ישראל ביום שאחרי. הגיע הזמן להסתכל על המפה הפוליטית דרך המשקפיים של האסטרטגיה העסקית: אסטרטגיית האוקיינוס הכחול.
בן כספית ואחרים קוראים לגדי איזנקוט להתייצב כמספר 2 של נפתלי בנט, בהנחה ש"רק ימין יכול להחליף ימין". זהו המתכון הקלאסי לאוקיינוס אדום - זירה צפופה, רוויה בדם פוליטי, שבה השחקנים נלחמים על אותו נתח שוק מצטמצם של "הימין הרך".
באוקיינוס האדום הזה, בנט ואיזנקוט מדממים מנדטים זה לזה. הם מנסים לנצח את נתניהו במגרש שלו, עם הכלים שלו, תוך שהם מבטלים זה את זה. ההזדמנות האמיתית נמצאת באוקיינוס הכחול. כאן ניצבים "שני היאיר-ים" - גולן ולפיד - מול ואקום אסטרטגי עצום. במקום לנסות להיות "ימין-לייט", עליהם לייצר "חדשנות ערך": מהלך פוליטי חדש שלא מתחרה בנתניהו, אלא הופך אותו ללא רלוונטי.
"ישראל 2.0" היא לא סיסמת בחירות, היא ארכיטקטורה של מדינה מתוקנת. היא האוקיינוס הכחול של הרוב הישראלי המתון, היצרני והמשרת. ינצח מי שיבוא לציבור ויציע תיקון מעשי, לא רק בנאומים ובריאיונות, אלא בתשתית חוקתית שתחזיר את הגה המדינה למי שנושאים באלונקה.
חדשנות הערך הזו דורשת הצבת תמונת מראה לממשלה הנוכחית: מול ממשלה שמוציאה צווי 8 ומקדמת במקביל חוק השתמטות, מול קואליציה המעמיקה את נטל המס על הציבור העובד ומחלקת אתנן לציבורים שאינם נושאים בנטל - "ישראל 2.0" מציעה חוזה חברתי חדש. חוזה שבו לא פוסלים אף מגזר, אך הריבונות חוזרת לידי אלו שמשלמים את המחיר בחייהם ובכיסם.
יאיר גולן, שהתייצב בסקרים ככוח משמעותי של 9-11 מנדטים, נמצא בנקודת הכרעה. הרקע הביטחוני שלו והתנהלותו ב-7 באוקטובר הם נכסים, אך הוא עדיין שוחה עם משקולות של אוקיינוס אדום. כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולצלוח מעל הספינים של נתניהו, גולן חייב לבצע "תיקון מוניטין" אסטרטגי.
עליו לעבור משפת ה"ביקורת המוסרית" לשפה של "עוצמה ליברלית". עליו להוכיח שהוא לא רק מנהיג מחאה, אלא הארכיטקט שיודע לבנות את המוסדות שיגנו על ישראל משחיתות ודשדוש. אם יאמץ את שפת ה"אוקיינוס הכחול" - שפה של עוצמה יצרנית, גולן לא רק יתחזק, אי אפשר יהיה לעקוף אותו בדרך להגה.
יאיר לפיד, מאדריכלי מחנה ה"שינוי", מוצא את עצמו מדשדש מתחת ל-10 מנדטים, בתוך מלכוד מותגי. הוא נתפס כמי שמתמחה בתיאור הבעיה, אך הציבור היצרני, שקורס תחת נטל המילואים והמיסים, מחפש את מי שמתמחה בפתרון.
עבור לפיד, הפריצה לאוקיינוס הכחול של "ישראל 2.0" עוברת דרך ויתור על רטוריקת ה"אנטי-ביבי" ומעבר לתוכנית עבודה אופרטיבית. עליו להוכיח שהניסיון (הקצר) שלו כראש ממשלה הוא לא רק זיכרון מהעבר, אלא הכלי שיאפשר לו להניח את התשתית החוקתית והכלכלית שתבטיח שהרוב המשרת לא יהיה יותר השכפ"ץ של קואליציית האתנן. האתגר שלו הוא להפסיק לדבר על "ערכים" ולהתחיל לבנות "כללים" - להפוך ממי שצועק על הריסות הממשלה למי שמציג את השרטוט המדויק לבנייתה מחדש.
לא הישרדות ולא חנינה, הקרב הוא על הריבונות
המלחמה הזאת שבמידה רבה נתניהו דחף אליה - מוכיחה לו ולציבור כולו את ההפך משקיווה: היא אינה משיבה לו את התואר "מר ביטחון" וחמור מכך - מוכיחה שלא יוכל למחוק את כתם שבעה באוקטובר.
המנצח בקרב הירושה לא יהיה זה שיצליח "לאחד את השורות" באוקיינוס האדום והחבוט של הימין. מר אחדות, בני גנץ, הוא לווייתן שנגרר חי אל החוף הפוליטי ורובץ שם כעדות חיה לכך שבניחותא לא מנצחים את נתניהו.
המנצח יהיה המנהיג שישכיל לגלות את האוקיינוס הכחול של ישראל המודרנית. מדינה שבה הריבונות היא לא ספין, אלא אחריות מעשית כלפי מי שבאמת נושא את המדינה על כתפיו. בימים שבהם נשיא ארה"ב אומר על נתניהו "הוא יעשה מה שאגיד לו" ומנהל את המערכה מהבית הלבן, המכרז על הריבונות נפתח.
האוקיינוס הכחול כבר כאן: שוויון בנטל, תיקון היחסים בין דת ומדינה, ושיקום הריבונות דרך מוסדות חזקים ולא דרך פולחן של איש חזק. השאלה אינה אם יש רוב למהלך הזה, אלא מי יהיה הראשון שיידע לתרגם אותו להתחייבות לבוחר.
הכותב הוא מומחה לאסטרטגיה תקשורתית ועיתונאי לשעבר, בעל משרד לייעוץ אסטרטגי וניהול משברים וקמפיינים