במשך כ-13 דקות, הערב (שלישי), ערב לפני חג החירות, ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו לעשות משהו שאינו רק פוליטי אלא כמעט תיזה בספרות השוואתית. לא עוד הצהרה ביטחונית בלבד, אלא ניסיון מודע לכתוב מחדש, במילותיו, גרסה עדכנית של "הגדה". לא זו של יציאת מצרים, אלא של יציאת ישראל ממה שהוא מגדיר כאיום קיומי איראני תוך שהוא מצפה מהתקשורת והאופוזיציה לנהוג כלהקת המעודדות שלו להעלאת המורל.
"ערב חג החירות הזה, ישראל חזקה מאי פעם", פתח נתניהו, וכבר במשפט הראשון סימן את המסגרת: לא רק עדכון ביטחוני אלא סיפור. סיפור עם התחלה, עם אויב, עם מכות, עם הישגים, ועם הבטחה לגאולה.
ואכן, מהר מאוד מגיע הדימוי המרכזי: "ברוח חג הפסח הקרוב אלינו, הנחתנו מתחילת מלחמת התקומה עשר מכות על ציר הרשע". זו אינה מטאפורה מקרית. נתניהו לא רק משתמש בשפה תנ"כית החביבה עליו והוא בונה הקבלה ישירה: עשר המכות של מצרים הופכות לעשר מכות על חמאס, חיזבאללה, אסד ובעיקר על איראן עצמה.
"מכת הגרעין, מכת הטילים, מכת תשתיות המשטר… ומכת בכורות ובמקרה שלנו, מכת בכירים".
ההיסטוריה הופכת לכלי רטורי. פרעה הוא חמינאי. מצרים היא איראן. עם ישראל שוב עומד מול איום השמדה ושוב מכה בו.
אבל כמו בהגדה, גם כאן הסיפור אינו רק על מכות אלא על גאולה. נתניהו מונה "עשרה הישגים כבירים":
"יצרנו היפוך אסטרטגי… לפני כן איראן ביקשה לחנוק אותנו והיום אנחנו חונקים אותה". ובהמשך: "הערנו את העולם לסכנה… היום אין מי שלא מבין".
ויותר מכל הברית הגדולה: "היום אנחנו נלחמים כתף אל כתף עם ארצות הברית, בשיתוף פעולה היסטורי חסר תקדים". זהו מבנה קלאסי של הגדה - עבדות, מכות, יציאה, ברית, הבטחה לעתיד.
נתניהו אפילו משלים את ההקבלה בעצמו: "אחרי עשר מכות מצרים… כולנו יודעים איך זה הסתיים. כך גם המערכה מול ציר הרשע של איראן".
אבל כאן מתחילה הבעיה.
כי ההגדה של פסח מסתיימת בגאולה ברורה. ים סוף נבקע. פרעה טובע. הסיפור נגמר. בהגדה של נתניהו, אין סוף כזה.
נכון, הוא מבטיח: "במוקדם או במאוחר, סופו (של המשטר האיראני) ליפול". אבל זו הבטחה ולא עובדה. ובינתיים, המציאות מורכבת הרבה יותר מהסיפור. כי מחוץ לנרטיב של "עשר המכות" ו"עשרה הישגים", יש גם את המחיר.
נתניהו עצמו מודה בכך: "יש גם מחירים כואבים".
אבל מהר מאוד המחיר הופך להערת שוליים בתוך סיפור של ניצחון. ובמציאות המחיר נוכח מאוד. בתים שנהרסים. זיכרונות שנמחקים. ולמעלה מזה משפחות שמתפרקות, אנשים שנהרגים, אזרחים וחיילים. גם בלבנון, שוב, נופלים חיילים. שוב חוזרת אותה תחושה ישנה של "הביצה הלבנונית", לחימה בעומק השטח, ללא אופק ברור לסיום.
אפשר לטעון ובמידה רבה של צדק שההישגים מול איראן משמעותיים. אפשר גם לטעון שהאיום לא הוסר לחלוטין. אבל אי אפשר להתעלם מהשאלה המרכזית שנתניהו לא עונה עליה: מתי זה נגמר?
ובמקום לענות הוא תוקף.
"אני רוצה לשאול את יושבי האולפנים ודוברי האופוזיציה: מה קרה לכם?". לדבריו, הם "מורידים את המורל" במקום "להרים את רוח העם". זו אינה ביקורת חדשה. לאורך דורות, בזמן מלחמות, השלטון מאשים את התקשורת ואת האופוזיציה בפגיעה במורל הלאומי. אבל כאן זה בולט במיוחד כי זה קורה בתוך סיפור שמבקש להיות "הגדה".
ובהגדה של נתניהו אין כנראה לקושיות מאתגרות. יש סיפור אחד, ברור, חד, עם מוסר השכל אחד: אנחנו צודקים, אנחנו מנצחים, והגאולה בדרך. אלא שהמציאות הישראלית של 2026 אינה סיפור אחד. היא מורכבת, כואבת, פתוחה.
נתניהו אוהב מאוד את מסורת ישראל ואת הדימויים הגדולים שלה. הוא יודע לבנות נרטיב, לשרטט היסטוריה, להכניס את עצמו ואת התקופה לפרק נוסף בסיפור היהודי. אבל דבר אחד הוא לא מבטיח: איך ומתי זה ייגמר.
ובינתיים בין "עשר המכות" לבין "עשרה הישגים", יש גם שאלה אחת פתוחה, שלא נכנסת להגדה: מי ישלם את המחיר ומי יפצה עליו?
ועל זה, כמו בהגדות רבות מדי בהיסטוריה, כנראה שאין תשובה.