"מתתיהו וינברג בשער העמקים, הודע אם הגעת הביתה בשלום, אביך", "יאשה ינקלביץ', ירושלים, דואגים לך", "משפחות אהרון וששון בחיפה, אצלנו הכל בסדר. חג שמח לכולכם, ממשפחות ששון ואקוני". בימים שלפני ערב פסח 1948 המדור היומי "דחוף מאוד!" שהתפרסם בעיתון "על המשמר" הורכב ממסרים קצרים שתוכנם דאגה וכמיהה ליצירת קשר שירגיע את החששות. והיו סיבות לדאגה וחשש.
בערב פסח תש"ח, 23 באפריל 1948, בערה הארץ מקרבות בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית שחיו זו לצד זו. מזה חמישה חודשים, מאז החלטת האו"ם לחלק את הארץ, התחוללו קרבות עקובים מדם. הבריטים כבר הודיעו כי ב-15 במאי יעזבו את הארץ. יומיים לפני ליל הסדר הודיע מפקד העיר חיפה על פינוי כוחותיו מרחבי העיר וריכוזם במובלעת בנמל. תוך יממה כבשו כוחות ההגנה את העיר ועשרות אלפי תושבים ערבים עזבו, ברחו וגורשו ממנה. חיפה, כמו טבריה שלושה ימים מוקדם יותר, הפכו להיות ערים בשליטה יהודית.
אבל זה לא היה חג שמח. האוכלוסיה היהודית בירושלים היתה תחת מצור, עם אספקת מזון דלה. עשרה ימים לפני החג נרצחו 78 חברי משלחת רפואית ואזרחית שעשו דרכם למובלעת היהודית בהר הצופים. ארבעה ימים קודם טבחו לוחמים יהודים יותר ממאה תושבי הכפר הערבי דיר יאסין. שלושה ימים לפני החג נהרגו 22 לוחמי פלמ"ח בקרב השני לכיבוש מצודת נבי יושע שבגליל העליון. משמר העמק הצליחה להשתחרר מניסיון כיבוש שנמשך 11 ימי קרבות קשים. 19 ממגני המקום נהרגו.
כך היה גם ברמת יוחנן שהותקפה מספר ימים על ידי כוח גדול. מגני המקום הדפו אותם במחיר של 22 הרוגים, בהם גם זהר דיין שהותיר תינוק בן 3 חודשים - עוזי, לימים סגן הרמטכ"ל. שמואל, האב השכול, נבחר כעבור חצי שנה לכנסת. בגליל התחתון הלוחמים נאחזו בישובים בציפורניים- בבית קשת ציינו לפני החג את יום השלושים לנפילתם בקרב של שבעה מחברי הקיבוץ, הם היו רבע מכלל תושבי הנקודה, בהם עלי בן צבי, בנו של יצחק בן צבי שעוד מעט יהיה חבר הכנסת הראשונה ואחר כך הנשיא השני.
אבל זה לא היה חג שמח. האוכלוסיה היהודית בירושלים היתה תחת מצור, עם אספקת מזון דלה. עשרה ימים לפני החג נרצחו 78 חברי משלחת רפואית ואזרחית שעשו דרכם למובלעת היהודית בהר הצופים. ארבעה ימים קודם טבחו לוחמים יהודים יותר ממאה תושבי הכפר הערבי דיר יאסין. שלושה ימים לפני החג נהרגו 22 לוחמי פלמ"ח בקרב השני לכיבוש מצודת נבי יושע שבגליל העליון.
משמר העמק הצליחה להשתחרר מניסיון כיבוש שנמשך 11 ימי קרבות קשים. 19 ממגיני המקום נהרגו. כך היה גם ברמת יוחנן שהותקפה מספר ימים על ידי כוח גדול. מגיני המקום הדפו אותם במחיר של 22 הרוגים, בהם גם זהר דיין שהותיר תינוק בן 3 חודשים - עוזי, לימים סגן הרמטכ"ל. שמואל, האב השכול, נבחר כעבור חצי שנה לכנסת. בגליל התחתון הלוחמים נאחזו בישובים בציפורניים. בבית קשת ציינו לפני החג את יום השלושים לנפילתם בקרב של שבעה מחברי הקיבוץ. הם היו רבע מכלל תושבי הנקודה, בהם עלי בן צבי, בנו של יצחק בן צבי שעוד מעט יהיה חבר הכנסת הראשונה ואחר כך הנשיא השני.
"רעיון היציאה מבית־עבדים הוא על ראש חגו של העם. הוא נושם ולוהב רעיון זה בכל מאווייו, וכליון־ הנפש למכורה היא מורשת לו", נכתב בשער "יומן עין חרוד" שחולק לחברי המשק ערב החג. היה ברור שעוד שלושה שבועות המצב אף יחמיר ושעם עזיבת הבריטים, צבאות ערב יצטרפו ללחימה. "כאבי־מצוקה נחלתנו ועול־מועקה רובץ עלינו מדור דור. אולם עתה נחוג את חגנו וכנף־יגונים עמו", הוסיפה עורכת יומן עין חרוד. "נינים אנו לעם שלחם בכל חזיתות־הקרב של המחשבה האנושית ובשדות־קטל רבים וזרים. בימי חג אלה לוחמים אנו, בנינו ובנותינו, בשדות שלנו, על־יד משקינו, על־יד בתינו". חודש לפני הקרב נהרג בקרב סמוך לקיבוץ, ירובעל לביא. אחיו הצעיר, הלל, נהרג בקרב בנגב שלושה חודשים אחריו. חצי שנה אחר כך יהפוך אביהם, שלמה, לחבר הכנסת הראשונה.
היה ברור כי עם עזיבתם הצפויה של הבריטים, יכריז הישוב היהודי על הקמתה של מדינה עצמאית. אבל הציפיה ליום הזה גם היתה מהולה בדאגה גדולה. המצוקה הביטחונית היתה מלווה גם במחסור גדול באמצעי לחימה ומוצרים בסיסיים. ארבעה ימים לפני ליל הסדר הודיע הוועד הלאומי על הקמת משרד לפיקוח על המלאי. המפקח על המלאי הוציא צו ובו רשימה של עשרות מוצרים שיהיו תחת פיקוח. ברזל יציקה, מסמרים, צמר, חבלים ותחבושות היו חלק קטן מהרשימה הארוכה.
"לא במסובין נערוך סדר של פסח השתא, כי אם חמושים ודרוכים. כי כבד לב פרעה ואסר רכבו לרדוף אחרינו ולהשיב אותנו לבית עבדים", נכתב בעיתון דבר. "סדר של פסח זה יהיה ברוב מקומותינו סדר צבאי במחנות, בשכונות־הספר ובנקודות הישוביות ישבו אל השולחן במדים, ערוכים — והאוזן נטויה למתרחש בחוץ, ולא יוכלו להתמהמה ורבים רבים יערכו סדרים בעמדות".
כעבור יום באותו עיתון כתב זאת נתן אלתרמן ב"טור השביעי", בדרכו הייחודית, בשיר "לילו של אליהו הנביא":
הוּא יַגִּיעַ, הַסָּב, כְּעָבְרוֹ מִתָּמִיד
עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל, בְּאֵזוֹר-וְאַדֶּרֶת -
הוּא יָבוֹא אֶל שֻׁלְחַן הַיְחִידָה הָעִבְרִית
הַלּוֹבֶשֶׂת עָשָׁן
וְעָפָר
וְעוֹפֶרֶת.
אֶת הַיָּד הוּא יוֹשִׁיט אֶל כּוֹסוֹ כַּמִּנְהָג.
דֹּם תָּקוּם לְפָנָיו הַפְּלֻגָּה. וּבַפֶּתַח
כְּדִמְעָה אַדִּירָה שֶׁל זָהָב וְשֶׁל חָג
הַיָּרֵחַ יִבְעַר
בְּרָקִיעַ שֶׁל פֶּסַח.
בְּרָקִיעַ גָּבֹהַּ שֶׁל לֵיל מִלְחָמָה
הַיָּרֵחַ יִבְעַר. וְאָדְמָה עֵין הַיָּיִן.
וְהַסָּב שֶׁהִזְקִין עִם זִקְנַת הָאֻמָּה
יִמָּצֵא כְּעוֹמֵד עַל עַרְשָׂהּ זֶה-הַלָּיִל.
יַעֲמֹד לִבְלִי נוֹעַ. יַבִּיט וְיִדֹּם.
לֹא דָבָר יְדַבֵּר.
רַק יַרְעִיד שִׂפְתוֹתַיִם.
אַף עַל פִּי שֶׁאוּלַי הַמְפַקֵּד-בַּמָּקוֹם
לֹא הָיָה מִתְנַגֵּד לוּ אָמַר מִלִּים-שְׁתַּיִם.