בחדר חשוך בלב אירופה של סוף שנות השבעים, הניחה הפסיכולוגית אליס מילר את העט וסיכמה תובנה מטלטלת על טבעו של הרוע האנושי. היא הבינה דבר מה שהעולם המודרני העדיף להדחיק: שהרוע הגדול ביותר אינו תוצר של רשעות מולדת, אלא תוצאה של חנק רגשי עמוק. מילר כינתה זאת "הדרמה של הילד המחונן" - סיפורו של ילד שניחן ברגישות יוצאת דופן לצרכי הוריו, עד שלמד לבטל את צרכיו האותנטיים כדי לרצותם. כדי לשרוד את הביטול העצמי הזה, הילד בונה לעצמו "עצמי מזויף" (Self Falseׁׂ), מבצר פסיכולוגי מרשים של הצטיינות, כוח וחסינות, המגן עליו מפני חרדת נטישה ותחושת חוסר אונים תהומית. המחיר של המבצר הזה הוא חניקתה של דמעה שלא הורשתה מעולם
לזלוג.
התובנה של מילר חורגת כיום מגבולות הקליניקה ומציעה לנו עדשה חדה לבחינת המציאות הלאומית והאזורית. המזרח התיכון הפך ל"חדר המתנה" ענק של קורבנות שהפכו לתליינים; אומות שחוו טראומות עמוקות ועטו על עצמן שריון של פלדה, טילים ואידיאולוגיות נוקשות. הן מעדיפות להחריב את עולמן ובלבד שלא יצטרכו להביט במראה ולראות שם את הילד המפוחד שהיו פעם. זהו "השריון המדמם", שבו הכאב הופך לכוח מניע וההגנה הופכת לפגיעה הרסנית.
ישראל וה"עצמי המזויף"
החברה הישראלית שלפני השבעה באוקטובר 2023 התנהלה במידה רבה תחת אותו "עצמי מזויף". היינו "הילד המחונן" של המזרח התיכון - עם שלמד להיות דרוך, הישגי ומתוחכם באופן יוצא דופן. ה"הורים" של הילד הזה היו העולם המערבי, שאל שורותיו השתוקקנו להתקבל, והזיכרון הקולקטיבי של יהדות הגולה הפגיעה, אותה ביקשנו "לתקן" דרך דמות הצבר הבלתי מנוצח.
פיתחנו חזות של חוסן טכנולוגי בלתי חדיר, אומת סטארט-אפ ויהירות ביטחונית, שנועדו להסתיר חרדה קיומית עמוקה וזיכרון צרוב של אפר. בנינו לעצמנו גן פורח בלב המדבר, סמל לישראליות החשה כי הגיעה ל"קצה ההיסטוריה". השבר של השבעה באוקטובר, ובפרט בקיבוץ בארי, היה רגע ההתנפצות של הדרמה הזו. בארי עלולה להפוך ל"כרבלא" המודרנית שלנו, המקום שבו ה"עצמי המזויף" קרס תחת מגפי הכאוס.
הילד שחשב שהוא כל-יכול מצא את עצמו שוב חסר מגן בתוך הממ"ד, נרדף וחשוף. בתוך השברים הללו נזרע זעם השריון החדש, אך שם גם נפתח פתח לבניית זהות בוגרת ואותנטית יותר, שאינה זקוקה להתכחשות לפגיעותה כדי להתקיים בריבונות.
המראה השיעית: חברת המדוכאים
מהעבר השני של המתרס, המערכת השיעית-איראנית מציגה דפוס זהה של זהות המבוססת על טראומה וגרנדיוזיות. האתוס השיעי נשען על המושג "אל-מוסתד'עפין" - חברת המדוכאים. זהו נרטיב המהדהד את קרב כרבלא בשנת 680 לספירה, שבו נטבח חוסיין בן עלי. כרבלא היא עבור השיעים נקודת הזמן שבה נולד הנרטיב של קורבנות נצחית אל מול עריצות הרוב.
המהפכה האסלאמית של 1979 ניכסה את מושג ה"מוסתד'עפין" כדי להפוך את הקורבנות לכוח פוליטי אגרסיבי. עבור המשטר בטהרן, הנשק הגרעיני וההתפשטות האזורית הם ה"עצמי המזויף" הגרנדיוזי, פיצוי מלאכותי שנועד לחפות על תחושת נחיתות היסטורית. זוהי טרנספורמציה של זעקת המדוכא לשאגת אריה משחיתה. במקום לרפא את הפצע של כרבלא, המשטר האיראני מנציח אותו כדלק למלחמה תמידית וכפולחן מוות הרסני.
למנוע "תעזיה" ישראלית
כחוקר המכיר את עומק הנפש השיעית, אני מבקש להשמיע אזהרה חריפה: עלינו להישמר מאימוץ דפוס הזיכרון השיעי לתוך הנשמה הישראלית. הסכנה הטמונה בשבר של השבעה באוקטובר היא הפיכתו ל"כרבלא ישראלית" - מיתוס של קורבנות נצחית המזין שריון חדש של זעם ונקמה אינסופית. בתרבות השיעית, האבל על כרבלא מתוחזק דרך טקסי ה"תעזיה", המקדשים את הסבל והופכים אותו למהות
קיומית.
עלינו לסרב ליצירת "תעזיה ישראלית" שתקדש את הכאב במקום את הפתרון. הפיכת הכאב לשריון חדש של זעם היא מלכודת פסיכולוגית. אם נהפוך את השבעה באוקטובר לסיבת קיומנו היחידה, נישאב ללופ שבו העבר אינו זיכרון המעצב עתיד, אלא פצע מדמם המכתיב פעולות של הרס עצמי. הריפוי לא יגיע מתוך עוצמת המכה, אלא מתוך היכולת להכיר בשבריריותנו מבלי להפוך אותה לכלי נשק.
הריפוי הלאומי מתחיל בשינוי תודעתי: המרה של חרדה באבל. החרדה היא מנגנון הישרדותי הדוחף אותנו להגיב בפרץ של זעם לאומי, בעוד שהאבל הוא הכרה בוגרת באובדן. עלינו להסכים להתאבל על בארי ועל האופוריה הלאומית שהתנפצה, לא כסיבה למלחמה הבאה, אלא כסיבה לסיומה. אבל אמיתי דורש מאיתנו לוותר על המעמד המפתה של "הקורבן היחיד בחדר".
ריבונות בוגרת אינה חסינות מסבל, אלא לקיחת אחריות מלאה על ניהולו. חברה שאינה מסוגלת להתאבל נשארת חברה "ילדית", המגיבה לעולם מתוך דחפים פרימיטיביים של נקמה. כאשר חברה מסכימה להתאבל על הילד שחשבה שהיא, הילד הכל-יכול והבלתי פגיע, היא מפסיקה להיות זקוקה לדיכוי האחר כדי להרגיש בטוחה. זהו תהליך של התבגרות לאומית שבו הכוח נובע מהיכולת להכיל את הכאב ולא מהניסיון למחוק אותו בכוח הזרוע. רק מתוך האבל על הפצעים הפתוחים נוכל לצמוח לזהות שאינה זקוקה לשריון מדמם.
סיכום
השלום האמיתי לא יפציע מחתימת חוזים טכנוקרטיים קרים, אלא מתוך מה שניתן לכנות "דיאלוג של צלקות". חזון זה דורש ממנהיגות משני הצדדים להניח את ה"עצמי המזויף" שלהם, את ההבטחות הריקות ל"ניצחון מוחלט" או ל"גאולה אלוהית", ולהתייצב מול עמם ומול אויביהם מתוך הכרה בכאב המשותף.
במישור המדיני-הנהגתי, פירושו של דבר הוא ויתור על המיתוסים הגרנדיוזיים לטובת מציאות אנושית פשוטה. דיאלוג כזה אינו מתעלם מהצלקות, אלא רואה בהן את נקודת המוצא היחידה לבניית עתיד. הוא דורש אומץ לב להכיר בכך שהצד השני אינו רק "אויב", אלא גם הוא קורבן של אותה דרמה היסטורית של חנק וביטול. השלום יגיע ביום שבו הזהות הלאומית לא תוגדר עוד דרך המלחמה, אלא דרך היכולת לבנות מתוך ההריסות. רק חברה שהשכילה להתאבל על עברה מבלי להפוך אותו לכלי נשק, תהיה פנויה באמת לבנות את עתידה ולזהות בריתות חדשות המבוססות על קדושת החיים.
בסופו של המסע המורכב הזה, עלינו לחזור אל הילד. המסע מהדרמה אל המציאות מחייב אותנו להניח את השריון המדמם ולהביט בילד הפצוע שנמצא מעבר למתרס. במישור האנושי-הרגשי, כאשר נעז לעשות זאת, נגלה שהילד של ה"אחר" דומה לנו עד כאב בחרדותיו, בצרכיו ובפצעיו.
הגילוי הזה אינו סימן לחולשה, אלא מקור של עוצמה מוסרית וריבונות אמיתית. הדרך לריפוי ולפיוס עוברת דרך היכולת להפוך את הדמעות למנוע של בנייה ושיקום במקום דם. רק כשהדמעות יורשו לזלוג מבלי להפוך מיד לזעם הרסני, יוכל המזרח התיכון לצאת מהדרמה הקטלנית שלו ולהיכנס למציאות של חיים משותפים. הגאולה לא תבוא מהחרב, אלא מהיכולת להביט בעיניו של הילד הפצוע ולבחור בחיים.
הכותב הוא מומחה לתרבות, דתות וסביבה מארגון "במה טובה"