ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שבו פגעו פעמיים טילים איראניים בתוך פחות מחודש וגבו את חייהם של שני בני אדם, יש מי שכבר לא מחכים לפעם הבאה. עוד לפני שכוחות ההצלה סיימו את עבודתם בזירה האחרונה, חלק מהדיירים קיבלו החלטה לעזוב. לא מתוך רגע של בהלה, אלא מתוך תחושה שהמציאות סביבם השתנתה.
ההחלטה הזו לא נולדה בלילה אחד. היא נבנתה בהדרגה, בין אזעקה לאזעקה, בין זירת נפילה אחת לאחרת במהלך השבועות האחרונים. ביום שישי האחרון היא קיבלה תוקף, עם מותו של ויאצ'סלב וידמנט, בן 52 מאשדוד, שנהרג מפגיעת הטיל האיראני בשכונה.
וידמנט עבד בחברת שמירה שאבטחה את הבתים שנפגעו במטח הראשון של המלחמה. לפי הידוע, הוא סיים את משמרתו סמוך לשעה 22:00, אך נשאר באזור, ככל הנראה בהמתנה להסעה. בזמן האזעקה הוא לא נכנס למרחב מוגן, נפגע מהנפילה ונהרג במקום. הפגיעה התרחשה בסמוך למבנה שעליו שמר לאחר הפגיעה הראשונה.
28 ימים קודם לכן, באותה שכונה, נהרגה מרי אן דה ורה, בת 32, עובדת סיעודית שטיפלה בקשיש בבניין ללא ממ"ד, לאחר שטיל פגע ישירות במבנה בזמן אזעקה. וידמנט, ששמר על הבניין לאחר אותה פגיעה מפני ביזה, נהרג גם הוא בפגיעה השנייה. שתי פגיעות, שני הרוגים, באותו רחוב, בתוך פחות מחודש - "אי אפשר להתעלם מזה", אומרים התושבים לוואלה.
"נפל פעמיים בשכונה שלי ביהודה הלוי, זה הזוי. יום שישי בעשר הדקות הראשונות כבר הבנתי שאני עוזב את הדירה ולא חוזר לגור פה", סיפר לוואלה ליאור שושני, בן 31, שמתגורר במקום כבר ארבע שנים. "אני לא מתכוון לקחת צ'אנס על החיים שלי. אם זה קרה פעם שנייה, זה יכול לקרות גם פעם שלישית. זה מרגיש כאילו האיראנים מכוונים לאותו מקום ומצליחים לפגוע. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, אבל זו המציאות".
את ליל שישי האחרון שושני תיאר כך: "הייתה התרעה, ומשהו בפנים אמר לי להיכנס למקלט. התחלתי לרוץ, לא עמדתי בלחץ. איך שנכנסתי שמעתי בום. כל הבניין רעד, כאילו הכול קרס עלינו. זה הרגיש שזה ממש מעלינו. כשיצאתי החוצה ראיתי שוב אמבולנסים, ניידות, כאוס, והבנתי שיש עוד הרוג. באותו רגע קיבלתי החלטה - אני עוזב".
גם אור רבינוביץ, בת 22, שחיה בשכונה עם בת דודתה, מתארת תחושה מתמשכת של אובדן ביטחון. "ההלם מזה שהטיל פגע אצלנו פעמיים עוד לא עבר לי. אני חיה בחרדות, קשה לי לישון בלילה. כל רעש מקפיץ אותי. אני כל הזמן חושבת שעוד רגע זה יקרה שוב". ביום הפגיעה האחרון היא הייתה במרחק של מטרים ספורים מהבית. "רק בנס לא קרה לי כלום. אמרתי למשפחה שלי שאני עוזבת את העיר. אין שום סיכוי שאני נשארת כאן. זה כבר לא מרגיש מקרי. פעמיים זה יותר מדי. זה מרגיש כאילו יש הכוונה לאזור הזה".
לדבריה, המציאות היומיומית השתנתה: "אי אפשר לחיות ככה. כל הזמן במתח, לרוץ למקלטים, לחפש איפה להסתתר. בבית הבא שלי חייב להיות ממ"ד. אני לא מוכנה לחיות שוב בלי זה. אני אוהבת את השכונה שלי מאוד, כל החברים שלי כאן והסטודיו שלי, אבל זה כבר לא מרגיש לי מקום בטוח ואני אאלץ להתרגל לחיים חדשים במקום אחר".
עוז אלימלך, בן 33, כבר פעל בהתאם. "במזל הייתי אמור לסיים חוזה בעוד חודש. ביקשתי מבעל הדירה לצאת מוקדם יותר, הוא לא הסכים, אז שילמתי ויצאתי. לקחתי תיק ונסעתי להורים. אני לא חוזר לשכונה הזאת". מבחינתו, המשמעות ברורה: "אפשר להגיד שזה גורל, אבל כשזה קורה פעמיים באותו מקום זה כבר לא מרגיש מקרי. אני לא לוקח צ'אנס על החיים שלי. אנשים מסביבי חושבים שאני מגזים ואין סיכוי שזה יקרה פעם שלישית, אבל את זה גם אמרו בפעם הראשונה ואז זה קרה שוב. אני אוהבת את תל אביב, מת על השכונה שלי, אבל אחרי שני הרוגים כאן הבנתי שזהו, אני פה לא נשאר יותר. זה גדול עליי לחיות בסטרס הבלתי נגמר הזה".
המספרים מציירים את התמונה הגדולה: 1,515 מפונים בתל אביב במסגרת מבצע "שאגת הארי", וכ-8,500 תביעות נזק שהוגשו לרשות המסים. אבל ברחוב אחד, יהודה הלוי, הסיפור נראה אחרת לגמרי. שתי פגיעות בתוך פחות מחודש לא נשארו רק על הקירות והבניינים, הן חלחלו פנימה, אל תחושת הביטחון של הדיירים.