קשה לשכוח את שאט הנפש שעוררה אמירתה של השרה אורית סטרוק, לפני כשנה וחצי, ש"אנחנו חיים בתקופה של נס". לא צריך להיות מתנגד אדוק למפעל ההתנחלויות כדי להרגיש שלאחר זוועות ה־7 באוקטובר, ובתוך מלחמה שגובה קורבנות איומים, אנחנו רחוקים מאוד מכל תחושה של גאולה.
אבל חודש של עימות עצים עם איראן, עשרות טילים, אינספור אזעקות, ירידות תכופות למקלטים וחיים שלמים שמושבתים, לצד תמיכה ציבורית שממשיכה להיות גבוהה בהמשך המלחמה, מעלים את התהייה: האם עמוק בפנים, רבים מאיתנו בעצם מקווים שמדובר בתקופה של נס? ההבטחה של ראש הממשלה ביום הראשון למלחמה, ש"המלחמה הזאת תוביל לשלום. שלום אמיתי", גרמה אפילו לי להזדקף: לא רק בגאווה על יכולותיו הפנומנליות של חיל האוויר הישראלי אלא גם בתקווה. הנה, אפילו ראש הממשלה משתמש במילה שהייתה מהוסה כל כך הרבה שנים: שלום.
ייתכן שנתניהו ניסה לדמות בדבריו לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שהצדיק את כניסת ארצו למלחמת העולם הראשונה כמהלך שנועד "להביא לשלום הסופי של העולם" ולהפוך אותו "בטוח לדמוקרטיה". גם אז האמינו רבים שזו תהיה, כדברי הסופר ה. ג. וולס, "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". בדיעבד, אנחנו יודעים עד כמה התקווה הזו התנפצה באופן טראגי.
האמונה שבכוח נוכל לפתור הכול היא, במידה רבה, אמונה בנס. ברור שישראל חייבת להפעיל כוח מול משטר עוין ומסוכן כמו איראן. אבל כוח צבאי הוא אמצעי, לא מטרה. תכליתו לייצר תנאים לפעולה מדינית: להסכמים, להסדרים, ליציבות, ובסופו של דבר לשלום.
אלא שהדיון הציבורי כמעט שאינו עוסק בשאלות האסטרטגיות. אנחנו עסוקים ב"בנק המטרות", במקום במטרות המלחמה. במי עוד חיסלנו במקום לשאול: לאן אנחנו הולכים? איך ייראה "מזרח תיכון חדש" במציאות, לא בסיסמאות? כיצד ישראל יכולה לבנות לא רק ברית הגנה מפני טילים וכטב"מים, אלא ברית הגנה ערכית, מבוססת תפיסה אזרחית משותפת של בנייה ולא של הרס?
בינתיים, השיח מתמקד בעוד תשתית שהושמדה ובעוד בכיר שחוסל. אלה הישגים חשובים, לעיתים אפילו חיוניים, אבל ללא תפיסה מדינית כוללת שלוקחת בחשבון את האינטרסים של המדינות המוסלמיות המתונות, הם לא מבטיחים לנו שום יציבות ארוכת טווח. כדי להמחיש, די להזכיר את העובדה שרבים מעדיפים לדחוק הצידה: אי אפשר לדבר ברצינות על שלום עם סעודיה, או על ברית אזורית עם מדינות מתונות אחרות, כאשר אין כל נכונות לדון בעתיד הפלסטינים.
עובדה זו כואבת שבעתיים כאשר תחת מעטה המלחמה מתרחשת החרפה חמורה של אלימות מתנחלים והטרור הלאומני משתולל באירועי הרג, הצתות, תקיפות וגניבות. הקשב הציבורי מופנה לאיראן, תשומת הלב של כולנו עם הילדים בממ"ד והיעדר הפעולה של הממשלה ואוזלת היד של הצבא לנוכח גל הטרור היהודי מייצרים מציאות שמושכת את הבסיס המוסרי מתחת לרגלי כולנו ומסכנת את עתיד מדינת ישראל.
אם לא נחתור לברית אמיתית עם העמים שמאמינים שלכל בני האדם מגיע לחיות כאן בביטחון; אם לא נגלה סולידריות גם כלפי מדינות אחרות שנפגעות מהמלחמה ומהשלכותיה; אם לא נדגיש את השאיפה לשותפות אזרחית ורעיונית ונישאר עם תפיסת עולם אחת: שכוח, ועוד כוח, הם הדרך היחידה לשינוי המציאות, נגלה שמלחמות ארוכות וקשות הן העתיד היחיד המובטח לישראל.
ובכל זאת, יש סיבה לתקווה. בשנתיים וחצי האחרונות הוכחנו משהו עמוק יותר מחוסן: הוכחנו יכולת לבנות תקווה. לא רק להיאחז בה. לבנות אותה, ממש. כשדאגנו למשפחות המפונים, כשסייענו למשפחות המילואים, כשנאבקנו להשבת החטופים, וכשהתגייסנו גם עכשיו במלחמה הנוכחית עם איראן לנקות ולשקם בתים שנפגעו מירי הטילים.
את היכולת המופלאה הזאת שלנו אנחנו צריכים לרתום עכשיו לבנייה של מציאות אזורית חדשה: לקרוא לשחרור העמים ממשטרים דכאניים, לפעול ליצירת שותפויות אזרחיות מתוך ערבות הדדית ודאגה חוצת-גבולות לחלשים, להיות עם עושה צדקה ומשפט, ולא עם נרדף ונוקם, עם בונה ולא עם הורס. אם לא נתעקש שוב ושוב להזכיר לעצמנו שעמוק בפנים, זה באמת מי שאנחנו, נישאר במעגל אין סופי שבו נמשיך לרוץ שוב ושוב למקלט ולחכות לנס.
הכותבת היא סגנית נשיא מכון הרטמן