הכנסת אישרה בשבוע שעבר חוק המסמיך בתי דין דתיים, ובראשם בתי הדין הרבניים, לדון כבוררים בעניינים אזרחיים בהסכמת הצדדים. את המהלך הזה אפשר לעטוף בלשון טכנית של "בוררות", אבל מדובר במשהו אחר לגמרי - הכנסת הדין הדתי אל ליבו של המשפט הפרטי באמצעות מוסדות המדינה.
אין מדובר בחידוש מוחלט, אלא בהחרפה משמעותית של בעיה קיימת. מזה שנים רבות קיימת בישראל מערכת דינים כפולה: חילונית ודתית־הלכתית. האחרונה היא בדמות "בתי דין צדק", הנהוגים בחברה החרדית ופועלים מכוח חוק הבוררות ובחסותו. אותם בתי דין צדק פרטיים פוסקים בדיני ממונות לפי ההלכה, ומדינת ישראל אף מעניקה לכך גושפנקה מכוח חוק הבוררות. על מוסדות אלה נמתחה ביקורת משפטית וציבורית חריפה. הביקורת הזאת איננה גחמה חדשה. היא ותיקה, מנומקת, והיא מצביעה בדיוק על הסכנה - הנרמול של מערכת שיפוט דתית מקבילה למשפט האזרחי.
אני סבור שבתי הדין לצדק פסולים מלכתחילה. מדינה ליברלית ודמוקרטית לא צריכה להכיר כלל בשיפוט לפי דין דתי ארכאי, פטריארכלי ושרירותי. לא משום שעליה לכפות חילוניות כאורח חיים, אלא משום שמשפט איננו פולקלור קהילתי ואיננו "שירות דת". משפט הוא הפעלת כוח. מרגע שהמדינה אוכפת פסק "בוררות", היא אינה מכבדת מסורת; היא מעניקה תוקף שלטוני לסדר נורמטיבי המבוסס על הדין הדתי. דין זה, מיסודו, מפלה, פטריארכלי, מיזוגני, ונשען על תפיסות ארכאיות ובעייתיות מיסודן.
כאן מצוי גם הפרדוקס הליברלי. בוררות נועדה להרחיב את חירותם של צדדים לעצב לעצמם הליך. אבל חירות איננה מילת קסם. לא כל הסכמה ראויה לאכיפה, ולא כל "בחירה" חייבת לקבל את חותמת המדינה. כאשר מה שנבחר מראש הוא דין שאיננו מחויב לשוויון במובנו המודרני, דין שמפלה נשים ומשמר יחסי מרות, הבעיה אינה רק בתוצאה. הבעיה היא בעצם נכונותה של המדינה להכיר במערכת הנורמטיבית הזאת כמחייבת, ואף כבעלת מעמד הגובר על דיני המדינה.
גם ה"רצון" הזה לא נולד בחלל ריק. מבקרי ההצעה הזהירו במפורש מפני מצבים של לחץ חברתי, קהילתי וכלכלי, שעלולים לרוקן את ההסכמה מתוכן. הדבר נכון לגבי נשים, עובדים, שוכרים, בני זוג — ולמעשה לגבי כל מי שחי בתוך מסגרת שבה המחיר של סירוב ידוע מראש. דווקא מדינה ליברלית צריכה להגן גם על אדם דתי מפני הלחץ של קהילתו, לא למסור אותו לידיה. גם כאשר שני הצדדים דתיים, התפיסה של "דינא דמלכותא דינא", המכירה בעליונות הדין המדינתי שבו האדם הדתי חי, צריכה לשלוט בכיפה.
מי שמכיר מקרוב את זירת "בתי הדין לצדק" יודע גם שאין כאן "אלטרנטיבה קהילתית" תמימה. לא פעם אלה פורומים הפועלים הרחק מעין הציבור, בלי שקיפות של ממש, בלי סדרי דין ראויים ובלי ערובות היסוד של הליך הוגן. עצם העובדה שהשלמנו עם קיומם של בתי דין כאלה, עד שכמעט הפסקנו לשאול אם ראוי למדינה להכיר בפסקיהם, היא חלק מן הבעיה. ההתרגלות הזאת היא הכשל. זהו החטא הקדמון, שהחוק שעבר השבוע בכנסת רק בא והעצים.
החוק החדש עושה דבר חמור בהרבה. הוא מעביר אותנו מהפרטת ההלכה להלאמתה. המדינה מבקשת להכניס אל תוך מוסדותיה את מה שפעל עד כה בצילו של המשפט האזרחי. לא עוד בתי דין צדק פרטיים בלבד, אלא בתי דין רבניים ממלכתיים שיקבלו סמכות מפורשת לדון בממונות. זהו צלם בהיכל. גם זה איננו מקרי: כבר ב־2006 קבע בג"ץ, בעניין סימה אמיר, שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לשמש בוררים בענייני ממון ללא הסמכה מפורשת בחוק. את מה שבית המשפט בלם אז, הכנסת מכשירה כעת.
והכול נעשה בתוך מערכת שגם כך מחזיקה ציבור שבוי. לבתי הדין הרבניים נתונה סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים, ולצדה סמכויות בענייני מעמד אישי ובעניינים הכרוכים בגירושין, ובהם רכוש, מזונות והחזקת ילדים. זהו ממילא חריג כבד. במקום לצמצם אותו, מרחיבים אותו. במקום להקל על מי שנאלצים להיזקק לבתי הדין הללו, לרבות חילונים המתגרשים בישראל, מוסיפים להם עוד תחום שיפוט ועוד סיבה להעמיק את התלות במוסד דתי. אפילו במסמכי הביקורת על ההצעה הודגש כי יש לבחון את משמעות הסטת זמנם של הדיינים להליכי בוררות נוספים.
גם טענת המומחיות של הדיינים בבתי הדין הרבניים אינה מחזיקה מים. דיינים הם מומחי הלכה. הם אינם בית משפט אזרחי, מסחרי, צרכני או כלכלי. מסלול ההסמכה לדיינות מלמד זאת בפשטות: אבן העזר, חושן משפט, ניסוח פסק דין. זו הכשרה הלכתית מובהקת. אין שום סיבה להפקיד בידיה, בשם "בוררות", סכסוכים אזרחיים של מדינה מודרנית.
את החוק הזה צריך לבטל. בהזדמנות הזאת יש צורך לזעוק: "המלך הוא עירום", ולנצל את ההזדמנות לתקן את החטא הקדמון שבהכשרת שרץ הדין הדתי כאכיף במדינה בתחום הדין האזרחי. גם לבתי הדין לצדק הפרטיים אין מקום במדינה ליברלית במאה ה־21. את הדין צריך להפקיע מן הדת ולהשיבו למשפט האזרחי - פומבי, שוויוני, מבוקר ומודרני. אמנם בתי המשפט בישראל רחוקים מלהיות מושלמים, אך הם בוודאי טובים בהרבה מן החלופה של הדין הדתי. לדין הדתי אין מקום בהכרעת הדין האזרחי, לא במסלול מופרט, ובוודאי לא במסלול ממלכתי ועל חשבון משלם המסים. אין זה פלורליזם; זו חובתה הבסיסית של כל דמוקרטיה מתוקנת.
הכותב הוא ד"ר למשפט חוקתי ובעלים של משרד עורכי דין בתחומים האזרחיים והחוקתיים