שלושים יום לתוך המלחמה, אפשר כבר לומר בזהירות: זה לא עוד סבב ישראלי-איראני רגיל, וגם לא עוד מבצע אמריקני במזרח התיכון. זו מלחמה שעיצבה מחדש, בזמן אמת, את היחסים בין ירושלים לוושינגטון, אבל גם חשפה עד כמה מעמדה של ישראל בתוך הפוליטיקה האמריקנית הפך מורכב, נפיץ ותלוי תוצאה.
מבחינה צבאית ומדינית, שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית היה הדוק, כמעט חסר תקדים. הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו שידרו שוב ושוב תיאום, שיחה רציפה, ולעיתים אפילו שפה משותפת לחלוטין: מניעת יכולת גרעינית איראנית, פגיעה בתוכנית הטילים, החלשת שלוחות הטרור, והצגת המערכה כחלק ממאבק רחב יותר על עתיד המזרח התיכון ועתידה של ארצות הברית, שהרי איראן מפתחת ואף השתמשה בטילים ארוכי טווח.
גם נתניהו עצמו אמר כי טראמפ מאמין שניתן "למנף את ההישגים הכבירים של צה"ל וצבא ארצות הברית כדי לממש את יעדי המלחמה בהסכם", כלומר כמו טרם המלחמה - טראמפ מאמין ונתניהו פחות שנאמר: תיאום, שת"פ אבל גם פערים.
ומתחת לפני השטח (וכנראה שלא רק כפי שניתן לסבור משורות הסיום של הפסקה מעלה, ככל שהמערכה התארכה, התגלו גם סדקים. בארצות הברית עלתה ביקורת על כך שלישראל ולוושינגטון אין בהכרח אותם יעדים סופיים אמיתיים. בכירים אמריקנים כבר הודו בפומבי שלשתי המדינות יש "מטרות שונות": ישראל מסתכלת גם על שינוי משטר מיידי בטהרן; וושינגטון רוצה גם אבל יותר מכך ובראש ובראשונה למנוע גרעין, לייצב את השווקים, ולמצוא דרך יציאה. גם סביב שאלת ההנהגה העתידית באיראן צצו פערים. בעוד שבבית הלבן נבחנה האפשרות לעבוד עם יושב ראש הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף, שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר יצא נגדה בפומבי והבהיר: "קליבאף הוא לא מתון".
הפער הזה אינו רק טקטי. הוא נוגע לשאלה עמוקה יותר: האם ישראל היא נכס אסטרטגי אמריקני או גם נטל פוליטי מבית.
זירת הפודקאסט הכריעה: תמיכה בטראמפ איננה תמיכה במלחמות שמנהל
במחנה הרפובליקני, ובעיקר בעולם ה-MAGA, התשובה כבר אינה מובנת מאליה. מצד אחד, רוב בוחרי טראמפ נשארו עם טראמפ גם במלחמה הזאת. לפי הנתונים שהופיעו בשיח הציבורי בארצות הברית, כ-90% מהבוחרים שמגדירים עצמם MAGA תמכו במלחמה, ורבים מהם קיבלו את ההסבר של טראמפ שלפיו איראן הייתה קרובה ליכולת גרעינית. 53% מתומכיו אף אמרו בפירוש שהם תומכים בתקיפות פשוט משום שהם סומכים עליו שיעשה את הדבר הנכון. במילים אחרות: הבייס של טראמפ נשאר נאמן לטראמפ, גם כשהוא פועל בניגוד חלקי להבטחה הישנה של "לא עוד מלחמות אינסופיות".
אבל מצד שני, דווקא האליטה הפודקסטרית וצמאת הצפיות והלייקים של הימין הטראמפיסטי הגיבה אחרת לגמרי. טאקר קרלסון, מייגן קלי, קנדיס אוונס ודמויות נוספות תקפו את המלחמה בשם "אמריקה תחילה". הן לא בהכרח שברו עם טראמפ, אבל בהחלט סימנו גבול: תמיכה בנשיא אינה מחייבת תמיכה אוטומטית בכל מלחמה שהוא מנהל, ובוודאי לא במלחמה שנתפסת אצל חלקם ככזו שנדחפה על ידי ישראל או משרתת את האינטרסים שלה יותר מאשר את אלה של ארצות הברית.
הביטוי החריף ביותר לקו הזה הגיע מג'ו קנט, שהתפטר מתפקידו כראש המטה ללוחמה בטרור ואמר כי "איום מיידי על ארצות הברית מצד איראן פשוט לא היה קיים", וכי ישראל היא שדחפה את ארצות הברית לעימות. זה כבר לא ויכוח טקטי, אלא נגיעה בעצב החשוף ביותר: הטענה שלפיה ישראל לא רק משכנעת את וושינגטון אלא ממש מנהלת אותה (ומכאן הדרך ל"היהודים מנהלים את העולם" ואנטישמיות פיזית בואך פיגועים - קצרה ביותר). באותו מרחב פוליטי נשמעו גם טענות קיצוניות יותר, שלפיהן סנאטורים אמריקנים כמו לינדזי גרהאם פועלים לכאורה יותר כפרו-ישראלים מאשר כפרו-אמריקנים. אלה טענות שבעבר היו בשוליים; היום הן נשמעות בלב השיח השמרני הדיגיטלי.
כאן בדיוק נמצאת הסכנה ארוכת הטווח מבחינת ישראל
אם ארצות הברית תיתפס כמנצחת במלחמה הזאת, כלומר, אם הציבור האמריקני יקבל את הנרטיב שלפיו טראמפ עצר את הגרעין האיראני, שבר את כוח ההרתעה של טהראן, ויצא עם הסכם או הישג ברור, אז ישראל עשויה לצאת מחוזקת יחסית, היא תיתפס כבת ברית שהייתה חלק מהצלחה אמריקנית. במקרה כזה, גם הטענות על "גרירה" אמריקנית על ידי ישראל יישארו בשוליים, כי המנצחים כותבים את הסיפור.
וגם את התפיסה האופטימית הזו יש לסייג: עדיין יש עליה חדה בסלידה מישראל תחת נתניהו ולא רק, והיא נתפסת, לצערנו, גם לאחר טבח 7 באוקטובר, במיוחד באמצעות הסתה חריפה ברשתות החברתיות כצמאת מלחמות במקום הגורם המאזן שהיינו רוצים להיות.
זה יתרחב אם ארצות הברית תיתפס כמפסידה או אפילו כמי שנקלעה לעוד מלחמה יקרה, מבלבלת, כזו שמזניקה מחירי אנרגיה, שוחקת את טראמפ פוליטית ולא מייצרת הכרעה ברורה, אז ישראל עלולה לשלם מחיר תודעתי כבד. לא רק אצל הדמוקרטים או העצמאים, אלא גם בימין. במקרה כזה, הטענה שישראל "סיבכה" את אמריקה תהפוך מנרטיב קיצוני לתחושת בטן רחבה יותר. וכאשר זה קורה בתוך מחנה שכבר ממילא הופך ספקני יותר כלפי בריתות חוץ, כלפי נאט"ו, כלפי אוקראינה, וכלפי תפקיד ארה"ב בעולם, ישראל עלולה למצוא את עצמה בתוך אותו סל.
במובן הזה, שלושים הימים הראשונים של המלחמה לא רק חיזקו את הברית האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית. הם גם המחישו עד כמה הברית הזאת תלויה כעת בתוצאה. לא רק בתוצאה בשטח, אלא בתוצאה בתודעה האמריקנית.
ישראל עדיין נתפסת בוושינגטון כשותפה קרובה, אפילו חיונית. אבל בעידן שבו פודקאסטים משפיעים לא פחות ממכוני מחקר, ובעידן שבו טראמפ עצמו הוא הדבק שמחזיק את מחנהו יותר מכל רעיון סדור, מעמדה של ישראל בארה"ב כבר אינו מובן מאליו. הוא קשור יותר ויותר לשאלה פשוטה אחת: האם אמריקה הרוויחה מהמלחמה הזאת או נגררה אליה.