בזמן שטראמפ מנסה "לראות מה קורה" כלשונו עם סיום המלחמה מול איראן, והורה ליועציו לפי רויטרס לבדוק אפשרות של מיצוי בטווח השבועיים הקרובים, כשגם רוביו אמר זאת אמש לכתבים ולנאט"ו, הרי שלשווקים, לבעלות הברית ולבייס הפוליטי שלו הוא משדר בעת ובעונה אחת שלושה מסרים סותרים: אנחנו מתקדמים לעסקה ותיכף גומרים, כל האופציות עדיין על השולחן, ואמריקה מנצחת.
הבעיה מבחינתו היא שבבית, ברחובות ארצות הברית, המסר הזה כבר לא מתקבל כיחידה אחת. דווקא כשהוא מנסה להציג שליטה, מחאות "No Kings" יוצאות שוב לרחובות השבת בעשרות מדינות, והמלחמה הופכת לא רק לשאלה אסטרטגית במזרח התיכון אלא גם למבחן פוליטי פנימי.
המחאה עצמה אינה מגיעה מהמפלגה הדמוקרטית, אלא מקואליציה רחבה של ארגונים בשמאל-מרכז האמריקני - מעין "קפלן על ספידים". למעשה, החל מ-20:00 שעון ישראל יחלו ההפגנות בכל רחבי ארצות הברית. מחאת "אין מלכים", שכבר התרחשה בשני גלים מאז נכנס טראמפ לכהונתו השנייה, באה לרמוז שאלה שהתייחסו לטראמפ כמלך, ובעיקר הוא כלפי עצמו, התבלבלו.
הסכנה במלחמה הממושכת
העיתוי אינו מקרי. חודש לתוך המלחמה, טראמפ ניצב מול צומת שכולל שתי סכנות הפוכות: אם יסיים מהר מדי, הוא עלול להצטייר כמי שלא השיג הכרעה אמיתית, ואילו אם יעמיק את המעורבות, הוא מסתכן במלחמה ממושכת שעלולה לשחוק את נשיאותו.
לכן הוא מנסה להחזיק את שני הקצוות יחד. מצד אחד, הוא מדבר כמו מי שכבר רואה את קו הסיום: "אנחנו קרובים יותר מאי פעם למזרח תיכון חופשי, סוף סוף, מטרור איראני, תוקפנות וסחיטה גרעינית". מצד שני, הוא ממשיך לאיים ומקפיד שלא לנעול את עצמו על מסלול אחד בלבד. זה בדיוק דפוס הפעולה שטראמפ אוהב: גם דיפלומטיה, גם איום, גם הצהרת ניצחון, גם דחיית הכרעה. כפי שאמר לכתבים בישיבת הקבינט שלו ביום חמישי, "אצל טראמפ, אתם כבר יודעים, כל יום הוא נצח" מבחינת התפתחויות ולוחות זמנים.
בתוך המסגרת הזו צריך לקרוא גם את המסרים שלו על המשא ומתן. הוא אינו מציג שיחות מתוך חולשה, אלא מתוך עליונות. "הם רוצים מאוד לעשות עסקה", אמר, ואף החריף: "הם מתחננים לעסקה". במקביל, הוא ממשיך לקבוע את תנאי הסף: "לא יהיה להם נשק גרעיני, אפילו לא קרוב לזה". זה איננו נאום של נשיא שמבקש הפסקת אש בכל מחיר, אלא של נשיא שמנסה לכפות תנאי סיום, תוך שמירה על האפשרות להאיץ שוב את המלחמה אם ירגיש שהצד השני מושך זמן.
"נאט"ו הוא נמר של נייר"
אבל כאן בדיוק נכנסת הפוליטיקה האמריקנית הפנימית. בעוד טראמפ בונה לעצמו נתיב יציאה, המחאה הליברלית בארצות הברית בונה נגדו נרטיב אחר: לא נשיא שמסיים מלחמה, אלא נשיא שמסבך את ארצות הברית בעוד עימות יקר, מסוכן ומיותר. מארגני "No Kings" מנסים לצבוע את הסבב הנוכחי כעוד ביטוי ל"שלטון כוחני", והפעם הם מצרפים במפורש גם את ההפצצות באיראן לקריאה לצאת לרחובות. מבחינתם, זו כבר לא רק מחאה על ההגירה, על פריסת המשמר הלאומי ברחובות או על הנורמות הדמוקרטיות, אלא גם על המלחמה עצמה.
כאן צריך להבין את הבעיה שטראמפ מתמודד איתה: הוא אולי שומר על חלק גדול מהבייס הרפובליקני, אבל לא שולט לבדו באווירה הציבורית. ככל שמחירי האנרגיה ממשיכים להטריד את הציבור, וככל ששאלת "לאן זה הולך" נשארת פתוחה, גם מחאה שלא תעצור אותו מיד יכולה להפוך לרעש רקע קבוע ומסוכן. במילים אחרות, טראמפ לא מפחד מהפגנה אחת, אבל הוא כן צריך לחשוש מהתלכדות של שלושה קווים: עלייה במחירים, שחיקה בסקרים, ותחושה ציבורית של היעדר אסטרטגיית יציאה ברורה.
ולמרות זאת, טראמפ אינו מדבר כמו מנהיג לחוץ. להפך. הוא מנסה לגלגל את הלחץ החוצה, בעיקר כלפי איראן, אבל גם כלפי אירופה ונאט"ו.
"נאט"ו הוא נמר של נייר", אמר, והלין שבעלות הברית "לא באו לעזרתנו". הוא מציג את עצמו כמי שנאלץ לשאת את העולם על כתפיו, וכך מנסה גם להסביר לציבור האמריקני למה המלחמה הזו שונה מההרפתקאות הישנות בעיראק ובאפגניסטן: לא מלחמת נצח אמריקנית, אלא מהלך קצר, כמעט חד-פעמי.
השעון האמריקני פועל בקצב שונה מהשעון המבצעי
אלא שגם בתוך דבריו יש כבר סדק. אם באמת הכול מתקדם על פי התוכנית, למה הוא נדרש שוב ושוב להרגיע את השווקים, להשהות תקיפות, להאריך אולטימטומים ולהדגיש שהמלחמה לא תימשך לנצח? אם איראן כל כך "גמורה", מדוע כל כך חשוב לו לשכנע שהעסקה אפשרית עכשיו? התשובה הפשוטה היא שהמלחמה אמנם שחקה מאוד את איראן, אבל לא שברה עדיין את המציאות הפוליטית שסביבה. טהראן לא קרסה, מצר הורמוז עודנו מנוף לחץ, ובוושינגטון יודעים שבלי תמונת ניצחון ברורה, "הצלחה" צבאית יכולה להפוך מהר מאוד לנטל פוליטי לקראת בחירות אמצע הכהונה בנובמבר.
לכן המחאות ברחוב אינן רק הערת שוליים. הן הסימן לכך שהשעון האמריקני פועל בקצב שונה מהשעון המבצעי.
בסופו של דבר, זהו המתח שמגדיר עכשיו את וושינגטון: נשיא שמנסה לארגן את סוף המלחמה, אבל בלי להניח את חרב ההסלמה; ציבור שמתעייף מהמחיר בתחנות הדלק עוד לפני שהושגה הכרעה; ורחובות שמזכירים שטראמפ אולי עדיין שולט בכותרות, אך כבר לא שולט לבדו בטון של הסיפור.
אגב, כדי להגן עליו, מעריציו בפודקאסטים, כמו מייגין קלי ואחרים, נהנים להטיל את האשמה על נתניהו שגרר אותו למלחמה, בעודם מכנים את טראמפ גאון פוליטי. את הגאונות, ככל שהייתה כזו, נבין כנראה רק בדיעבד.
בעצם, תנועת "No Kings" היא גל מחאה ארצי רחב נגד מדיניות טראמפ, שהחל בשנה שעברה לאחר כניסתו לכהונתו השנייה, והולך ומתרחב כעת. לפי המארגנים, בשבת זו מתרחשים ויתרחשו יותר מ-3,200 אירועים בכל 50 המדינות, בניסיון לייצר את יום המחאה הלא אלים הגדול בתולדות ארצות הברית, אחרי ששני גלי ההפגנות הקודמים כבר משכו מיליוני משתתפים.
אחד המאפיינים הבולטים בגל הנוכחי הוא ההתפשטות מעבר לערים הגדולות, כאשר כשני שלישים מהמשתתפים צפויים להגיע מאזורים קטנים ובינוניים, כולל מדינות רפובליקניות מובהקות כמו איידהו, ויומינג ויוטה, וכן פרברים "מתנדנדים" שמכריעים בחירות. התנועה, שהוקמה על ידי ארגון Indivisible, ממקדת הפעם גם ביקורת ישירה על המלחמה באיראן, לצד טענות רחבות יותר על יוקר המחיה ופגיעה בדמוקרטיה.