ישראל כבר לא לבד: גם ארה"ב מאמצת את הדרישות מול איראן

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הופתע מהצהרתו של דונלד טראמפ על מו"מ מול איראן. בהמשך, כשפרסם הבית הלבן את מסמך הדרישות שלו מאיראן, הובן גם למה.

בעבר עמדה ישראל לבדה בחזית מול איראן, כשמעת לעת הצליחה לגייס לעמדתה שותפים, בארה"ב ובאירופה, אולם לסוגיית הגרעין לבדה. שאר הסוגיות שהיו קריטיות לישראל, כמו הטילים הבליסטיים והמליציות האיראניות בלבנון, בתימן ובמקומות נוספים - לא נכללו בשום שלב בסל הדרישות העולמי ממדינת האייתולות.

עד למסמך הדרישות של טראמפ. המסמך של נשיא ארה"ב מאמץ אחד לאחד את העמדה הישראלית. אם תעמוד ארה"ב על כל סעיפי המסמך, ואין סיבה להאמין שלא, תהיה זו למעשה כניעה מוחלטת של איראן וניצחון גדול של ישראל.

נכון שנתניהו לא מאמין לרגע שניתן יהיה להגיע איתם לאיזשהן הסכמות סביב דרישות הכניעה האמריקאיות, וכי ההכרעה תהיה צבאית בלבד, אולם התיאום בין נתניהו לטראמפ כה גדול, עד כי ראש הממשלה מבין שלפעמים צריך לאפשר לנשיא האמריקאי לנסות לעשות את הדברים בדרך שלו מבלי להפריע לו. הרי יש לטראמפ אילוצים שאין לישראל. כמו התנגדות מבית למלחמה, או שיקולים כלכליים רוחביים וחובקי עולם.

ראש הממשלה הצליח להביא לכך שלא רק האמריקאים רואים עין בעין את המטרות הישראליות לגבי הטילים והפרוקסיז - אלא גם מדינות נוספות שישבו עד כה על הגדר, ובראשן המפרציות. למעשה נכון להיום, הלחצים הגדולים ביותר על אמריקה שלא להתפשר מול איראן על סוגיות אלו, מגיעים מאותן מדינות. ישראל היא אולי המדינה החמישית שמפעילה לחץ בנושא.

בדיונים הביטחוניים עלתה התמונה החד־משמעית הבאה: ארה"ב השקיעה עד כה מיליארדים במלחמה עם איראן. לפי ההערכה הישראלית, אין שום מציאות שאמריקה של טראמפ תחתוך מהמערכה כדי להפקיר את איראן בידי רוסיה וסין, שישלטו עליה ויגרפו את הרווחים מנפילתה. בעיניים של טראמפ, מי שצריך לקטוף את פירות המערכה האיראנית היא ארה"ב, והיא לבדה.

ומה לגבי האפשרות לנפילת המשטר? בישראל מעריכים שגם עניין זה הוא בר השגה, למרות שהדבר לא מופיע ישירות במסמך הנקודות האמריקאי. השבוע השיקה איראן שטר חדש של 10 מיליון ריאל, השווה קצת פחות מ־24 שקל. כלכלתה הרוסה לחלוטין. המלחמה רק החריפה אותה. המשטר, שלא מצליח לממן את חיילי משמרות המהפכה ואנשי השלטון, לא יצליח לעשות זאת גם בעתיד הנראה לעין, הרבה אחרי שהמלחמה תסתיים. כך גם המחסור החמור במים ונתוני הסחר המשובש.

אפילו הסרת הסנקציות, אם תקרה, לא תשפר את המצב ותאפשר למדינה לעמוד על רגליה. מכאן והלאה זה עניין של העם האיראני עצמו. אם המחאה תתחדש, עם סיוע אווירי של ישראל וארה"ב, ההפיכה יכולה להתרחש, אם לא כעת - אז בטווח הלא רחוק.

שלל מינויים כושלים מאפיינים את כהונתו רבת השנים של נתניהו כראש הממשלה. רובם יצאו אל הפועל כמו אביחי מנדלבליט או יועז הנדל. חלקם טורפדו בדרך כמו האלוף (במיל') אלי שרביט שאמור היה להיות ראש השב"כ. גם מינויו של זיו אגמון לדובר ראש הממשלה ובהמשך למ"מ ראש הסגל בלשכה היה מינוי כושל מלכתחילה.

מינוי כושל לא רק בגלל האמירות הבזויות שלו שנחשפו השבוע על ידי עמית סגל, אלא עוד הרבה קודם. בהחלטתו התמוהה וההזויה לא לשתף פעולה עם התקשורת, כמעט שלא לדבר עם עיתונאים, והניסיון הדבילי לשמור על פאסון מזויף, עאלק אובייקטיבי, כדי שהביקורת על ראש הממשלה לא תידבק בו חלילה, כדי לצאת נקי מכל פרשה.

דובר ראש הממשלה הוא אבי אבות משרות האמון שיש בשירות הציבורי בישראל. הזהות עם ראש הממשלה מצד הדובר צריכה להיות ברורה וחד־משמעית. הדובר ושאר עובדי הלשכה הממונים על תקן משרת אמון, הם זרועו הארוכה של ראש הממשלה לטוב ולרע. איש לשכה, כל איש לשכה, שמנסה לבודד את עצמו, לטפח לעצמו תדמית אחרת מזו של מעסיקו, ולא "להתלכלך" במעשיו והחלטותיו, אינו ממלא את תפקידו ואינו ראוי לו.

בדרך כלל מדובר בטיפוסים שנהנים מאמון ראש הממשלה, בגלל בחירה כושלת שלו, בונים את עצמם מהמעמד רם הדרג שהוענק להם - ואז כשמתחולל הפיצוץ, ממשיכים הלאה לדרכם, תוך שהם נישאים על גל התמיכה האוטומטי המוענק להם על ידי מתנגדי ראש הממשלה באופוזיציה ובתקשורת.

כזה היה למשל יועז הנדל. הדובר הראשון של ראש הממשלה שהחליט שהוא לא מתדרך עיתונאים ולא מדבר איתם. הנדל - שקודם למינויו לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי היה בעל טור ימני בידיעות אחרונות - התקדם לתפקיד הבכיר בלשכה, אבל לא טרח לרגע לשרת את ממנהו. הסכסוכים והקרבות שניהל בתוך המקום הרגיש במדינה ידועים ופורסמו בשעתו בזמן אמת. הסוף ידוע, הנדל התפטר מתפקידו אחרי שראש הממשלה הודיע לו כי אין לו עוד אמון בו - והנדל המשיך לחיים הפוליטיים כחלק מהגוש המתנגד לנתניהו, עד שנפלט מהפוליטיקה מחוסר עניין לציבור.

כזה הוא גם אגמון, שמיהר השבוע להתפטר בעקבות הסערה שנוצרה סביבו. כבר חודשים ארוכים מתלוננים באוזני אנשי הלשכה, ואולי באוזני ראש הממשלה עצמו, כי האיש פשוט בלתי ניתן להשגה לעיתונאים. לאו דווקא לאלה המתנגדים בעקביות לראש הממשלה, אלא גם לאחרים. אבל האירוע לא מטופל. אגמון ממשיך בשלו, וכך גם נתניהו, שכנראה עסוק מידי מכדי לשים לב למתרחש בתוך לשכתו.

בניגוד ליונתן אוריך, טופז לוק, גיא לוי, ואנשים אחרים המקיפים את ראש הממשלה, לרבות צחי ברוורמן, נבו כץ ועוד, המזוהים באופן מוחלט עם הבוס, מגבים אותו בכל דבר, ומצדיקים את הימצאותם לידו בקבלת החלטות ובאירועים תקשורתיים מורכבים ולפעמים מזהמים (אוריך, למשל, נחקר על שלל פרשות רק בשל קרבתו לנתניהו), אגמון מעולם לא היה שם. תמיד יצא נקי וזך, ומעולם לא לקח את האתגרים של ראש הממשלה באופן אישי וכחלק ממחויבותו המקצועית.

לכן כשתקפו אותו השבוע באופוזיציה וקראו לראש הממשלה לפטר אותו על גילויי הגזענות המבחילים שכביכול אמר, לא היה מישהו בצד השני שיגן עליו. חברי הכנסת של הליכוד וגורמים אחרים בלשכה שתקו במקרה הטוב, והצטרפו למתקפות במקרה הרע. אגמון קנה זאת ביושר. שלא לומר בחוסר יושר.
האירוע גם חשף, שוב, את צביעותם של חברי האופוזיציה, שלא יודעת גבולות. הם עטו על התקרית כמוצאי שלל רב. לא אגמון מעניין אותם, רובם כלל לא מכירים אותו, אלא כמובן נתניהו. כשנחשפו דברי גזענות דוחים לא פחות על ידי יקיר המחנה אהוד ברק לידידו הפדופיל ג'פרי אפשטיין, הם מילאו פיהם מים. לא הוקיעו אותו ולא ביקשו ממנו לחדול מפעילותו הציבורית נגד הממשלה.

מינוי בעייתי מסתמן נוסף הוא דורון כהן לנציב שירות המדינה. אין ספק שכהן מילא שורה ארוכה של תפקידי ניהול בכירים שמכשירים אותו לתפקיד. הסיכוי שיימצא פגם מקצועי שימנע ממנו את המינוי - קלוש. אבל בימים של התנגשות ברורה בין הרשויות במדינה, בואכה משבר חוקתי אליו גוררת מערכת המשפט את שתי הרשויות האחרות, זה לא מספיק להיות איש מקצוע.

גם אג'נדה נכונה, כפי שהוכח, התואמת את מדיניות הממשלה וראשה, היא לא תמיד תנאי מספיק. המפכ"ל דני לוי הוא דוגמה לכך. בדעותיו לוי הוא תומך הממשלה על מלא. אבל בהתנהלותו בשורה של פרשות הוא לא גילה את אומץ הלב הנדרש והעמידוּת הנצרכת כדי לקדם את המדיניות בה הוא מאמין. כך היה בפרשת הפצ"רית, כשהותיר את החקירה בידיו של בועז בלט, איש אמונה המוחלט של היועמ"שית, וכך בפרשת מינויה של רינת סבן, שלוי אומנם לא הגיע כמחאה לטקס השבעתה, אולם בפועל קיבל את מינויה כעובדה מוגמרת.

בהחלטת בית המשפט, שההתנהלות בו הייתה אפילו לא בדרג בית המשפט העליון אלא המחוזי בלבד, הצליחה היועמ"שית ליצור ציר היררכי חדש בתוך משטרת ישראל. ברוב המשטרה, בעיקר בנושאים שפחות מעניינים אותה, ההיררכיה הפיקודית נותרה כשהייתה - שוטר, פיקוד זוטר, פיקוד בכיר, מפכ"ל והשר הממונה.

אולם בנושא העיקרי שמעסיק אותה מבוקר עד ליל, נושא החקירות, בפרט חקירות נגד אנשי ציבור - השתנתה ההיררכיה הפיקודית במשטרת ישראל מרינת סבן, לבועז בלט, וכפיפות ישירה ליועמ"שית. הפיקוד הבכיר, המפכ"ל והשר - בחוץ. בלט וסבן עובדים ישירות עבור גלי בהרב מיארה, תוך עקיפת המפכ"ל. הוא לא אחראי עליהם והם לא סרים למרותו.

תפקיד הנציב הבא קריטי. על הפרק מינויים של שני משנים ליועצת המשפטית. זה הקרב הבא של בהרב מיארה. וכפי שהיה בעבר, היא לא תבחל בשום אמצעי כדי לכפות את דעתה על זהות אותם מינויים. הגורם היחיד שיכול לבלום אותה היא לא הממשלה או ראש הממשלה, אלא נציב שירות המדינה החדש. האם ערוך כהן לקרב המצפה לו מול היועמ"שית? הדעות חלוקות. המינויים צריכים להיות ברורים ומובהקים. לא כמו אייל זמיר, יותר כמו דוד זיני. למרבה הצער, לא בטוח שזה המקרה.

בדיווח לקוני שפורסם השבוע התבשרנו שבמשרד החוץ נחתם הסכם קיבוצי חדש לשיפור תנאי השכר של עובדי המשרד. במשרד החוץ משוכנעים כי ההסכם החדש, בייחוד בעת הזו, הוא לא פחות ממהפכה של ממש.

ארבע שנים עובדים במשרד על ביטול ההסכם המקורי, שהעניק הטבות לוותיקי המשרד, ללא קשר לכישורים או לתפקידים. המבנה החדש שהושג כעת יעניק שכר גבוה יותר על פי תפקיד, מה שיעודד תחרותיות ומצוינות בתוך המשרד. הדגש הגדול ביותר בהסכם החדש הוא על הצעירים - בוגרי קורס הצוערים שמשתלבים במשרד בתפקידים דיפלומטיים - שייהנו מתוספת שכר בשיעור של 20%.

הרעיון שמאחורי ההסכם שהוביל השר גדעון סער, לא נועד רק לצרכים כלכליים ומבניים, אלא לצרכים חיוניים הנוגעים לליבת העשייה של משרד החוץ. להקטין את זמן התגובה לאירועים. לחדד מסרים. להפוך את המשרד המסואב והבירוקרטי למה שיותר קרוב לגוף הייטקיסטי וזריז. בהינתן שבכל זאת מדובר במשרד ממשלתי, ועוד כזה שנחשב לאחד הרקובים במגזר הציבורי.

האווירה שהביא איתו סער למשרד היא שעובדי שירות החוץ מהווים תרומה ישירה לזירה המלחמתית שמנהלת מערכת הביטחון. מאז פתיחת "שאגת הארי" קיימו אנשי משרד החוץ - לרבות השר, המנכ"ל ודובר המשרד - כ־300 ראיונות. עוד 700 ראיונות תיאם המשרד לאזרחים דוברי שפות, וכן הועלו כ־20 אלף פרסומים דיגיטליים בשלל יוזרים של בכירי המשרד - שגרירים, קונסולים ועוד. התכנים הללו זכו ליותר ממיליארד חשיפות בכל העולם. סער הגיע למקומות נפילת הטילים בערד, בית שמש, זרזיר ועוד, וקיים מסיבות עיתונאים בשטח עם התקשורת הזרה המוצבת בישראל. הסרטון בערד, למשל, גרף לבדו מיליוני צפיות.

בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ראה סער חשיבות בגיוס כמה שיותר מדינות לצורך הכרה במשמרות המהפכה כארגון טרור. משימה לא פשוטה כלל במיוחד לנוכח רפיסותה של אירופה שהתגלתה במערומיה במערכה הנוכחית, ושלאורך השנים סירבה לנתק את הקשר עם איראן וחתרה להסכמים עמה, אפילו כשארה"ב חתכה ממנה בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ.
ההצלחה הייתה מסחררת, לא פחות. 27 מדינות האיחוד האירופי הכירו במשמרות המהפכה כארגון טרור, ו־23 מדינות נוספות מחוץ לאירופה הצטרפו גם הן למהלך של סער.

לא ברור מה חושב שר החוץ על המהלך של בתו, השחקנית אלונה סער, שהפכה את עצמה לפרזנטורית מרכזית נגד חוק הבוררות שאושר השבוע בכנסת. אלונה סער, כמו ראשי מפלגות האופוזיציה וכמה עיתונאים, יצאה בשצף קצף נגד החוק שמעניק לבתי הדין הרבניים מעמד של בוררים גם בדיני ממונות וסכסוכים אזרחיים אחרים. המסר הכללי שיצא מדברי הביקורת הוא כי בתי המשפט הם שומרי זכויות האדם, מוארים ונאורים, בעוד שבתי הדין הרבניים חשוכים ופרימיטיביים, ופועלים על פי ההלכה היהודית הלא רלוונטית בעיניהם.

קשה לאמוד את כמות ההבלים שבקביעות אלו. בניגוד לתדמית שמנסים להדביק להם בכוח, בתי המשפט רחוקים מרחק שמיים וארץ מלדאוג לזכויות אדם. כלומר, מעת לעת הם כן, אולם זה בעיקר תלוי אג'נדה. בתקופת ההתנתקות, למשל, לא היו שופטי ישראל חרדים כל כך לזכויותיהן של קטינות שהושלכו למעצרים ממושכים בגלל מעשים שעליהם מפגינים כיום כלל לא נחקרים. שלא לדבר על אוטובוסים שנעצרו עוד לפני שהתניעו לאחר שנחשדו בהסעת מפגינים לאתרי הפגנות, והכל באישור בית המשפט.

גם כאשר עמדה בפני בית המשפט סוגיית זכויות פרט מובהקת, כמו פרשת הרוגלות, בה התברר כי משטרת ישראל השתילה תוכנות ריגול מתוחכמות ולא חוקיות בטלפונים של נחקרים ועדים, הוכיח בית המשפט שזכויות אדם ממנו והלאה. באופן מובהק העדיף בית המשפט את זכויות החוקרים העבריינים שרמסו זכויות בסיסיות של חשודים - ופעל לטרפד את החקירה בנושא מהרגע הראשון.

נכון שיש לעיתים ביקורת על בתי הדין, בעיקר לגבי ענייני משפחה וגירושין. לצד העובדה שבאופן כללי לא נכון יהיה להכליל את כלל בתי הדין וכל הדיינים, שרובם עושים עבודה מסורה ומתחשבת בנושאים הרגישים המגיעים לפתחם.

במשך כל השנים דנו בתי הדין הרבניים הרשמיים בכל עניין בו שני הצדדים מעוניינים. לפני 20 שנה, בשנת 2006, החליט בג"ץ שבאין חוק המסדיר זאת, אין לבתי הדין הללו סמכות. דיני התורה המשיכו כמובן כרגיל, אבל בבתי דין פרטיים בעקבות איסור בג"ץ. כעת הסדיר החוק את מעמדם של בתי הדין הרשמיים - שיוכלו לפעול כפי שפעלו עד שנת 2006.

העמידה בפני בית הדין היא וולנטרית לחלוטין. אי אפשר לחייב נתבע או תובע להתייצב דווקא בפניהם אם הוא לא מעוניין בכך. החוק גם לא משנה כלום לגבי זכויות נשים וכדומה, כיוון שבנושאים אלה הוא ממילא עוסק כרגיל, עם או בלי החוק החדש.

מסתבר שלמרות שהעובדות לא תומכות באף אחת מהתגובות המתנגדות, אפילו לא קרוב, הדבר היחיד שנשאר הוא שנאת דת ופחד מצמית מהמסורת היהודית. בעבר ידעו מפלגות, גם שלא נמצאות בגוש הימין, לכבד את המסורת, את הדת ואת הדתיים. כיום הקיצוניות היא שמכתיבה את הטון.

בעוד שהעם נהיה מסורתי יותר, אמוני יותר, צמא לשיבה למסורת וליהדות, הם הולכים ומתרחקים ממנה. מה הפלא, אם כן, שככה הם נראים.