בשנים האחרונות מתפשט בעולם מושג חדש שמתאר את מצבם הנפשי והחברתי של צעירים: Doom Generation - דור גלובלי שגדל בתחושה שהעתיד שלו מאוים מראש. משבר האקלים, אי יציבות כלכלית, מגפה עולמית ומלחמות יוצרים עבור צעירים רבים תחושה שהעולם שאליו הם גדלים הוא שברירי, בלתי יציב ולעיתים גם קודר. אם בעולם מדובר בתופעה מתרחבת, בישראל היא מגיעה כמעט לקצה.
צעירים בישראל, מתלמידי בית הספר היסודי ועד בני נוער בתיכון, גדלו בעשור האחרון בתוך רצף כמעט בלתי פוסק של מצבי חירום: תחילה מגפת הקורונה והסגרים הארוכים שהפכו את הבית לכיתה ואת המסך לחבר המרכזי, אחר כך מתיחות ביטחונית מתמשכת, אי יציבות פוליטית סביב המהפכה המשפטית, אירועי השבעה באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל ושתי מערכות מול איראן, כשהאחרונה מתרחשת ממש בימים אלה. עבור רבים מהם המשבר איננו הפרעה לשגרה, הוא השגרה עצמה, והרגעים השקטים הם רק הפוגה קצרה בין משבר אחד לאחר.
המציאות הממושכת פתחה אצל הצעירים תגובה כפולה. מצד אחד נוצרת מעין אדישות או חסינות רגשית. קשה להתרגש ממשבר נוסף כאשר משברים כבר הפכו לחלק מהנוף. אזעקה, הסלמה או כותרת מלחמה אינן נתפסות עוד כאירועים חריגים, אלא כמעט כרכיב קבוע במציאות. מצד שני, מתחת לפני השטח - מצטברת תחושת איום עמומה ומתמשכת לגבי העתיד.
התחושה הזו מקבלת ביטוי גם בתרבות הדיגיטלית של הדור, תופעה גלובלית שמאפיינת צעירים ברחבי העולם, אך בישראל מקבלת לעיתים משמעות קודרת במיוחד. צעירים רבים נשאבים למה שמכונה Doomscroling - גלילה אינסופית של חדשות קשות ברשתות החברתיות. אחרים מבטאים את אותה תחושה באמצעות Doomspending - נטייה לבזבוזים או צריכה מיידית מתוך תחושה שהעתיד ממילא לא בטוח. בעולם מדובר בתגובה תרבותית לחוסר ודאות, אבל בישראל המפגש היומיומי עם מלחמה, אזעקות וכותרות ביטחוניות הופך את ה-Doom, תחושת האסון הבלתי נמנע, למשהו מוחשי הרבה יותר, כמעט ודאי, ולכן גם מפחיד יותר.
במקביל, האירועים הקשים מפעילים אצל חלק מהצעירים שוב ושוב חרדות קודמות. חוויות כמו אזעקות, הסתגרות ממושכת בבית או אירועים ביטחוניים נצרבות בזיכרון. כאשר מתרחשת הסלמה נוספת, גם אם חלפו שנים, חלק מהילדים ולעיתים גם מי שכבר הפכו למבוגרים צעירים, חוזרים לחוות פחדים דומים: קושי להירדם, פחד להישאר לבד וצורך מוגבר בקרבת ההורים.
אין זה מפתיע אם כן, שבתוך מציאות כזו מתפתח גם חיפוש מחודש אחר אמונה, קהילה ומשמעות. זה אינו פרדוקס אלא תגובה חברתית מובנת. בעידן שבו גבולות רבים מיטשטשים, בין מידע לשמועה או בין מציאות לדימוי, וגם בין מלחמה לשגרה, צעירים רבים מחפשים מסגרות ברורות יותר של זהות ושייכות. עבור חלקם, הפנייה לאמונה או למסורת היא ניסיון למצוא גבול יציב ובטוח בתוך עולם שמרגיש יותר ויותר חסר גבולות.
ובכל זאת, יש כאן גם כשל מערכתי עמוק, שמתחיל כבר במערכת החינוך וממשיך במדיניות המדינה כלפי צעירים. למדינת ישראל כמעט ואין מדיניות צעירים סדורה. רשות הצעירים מיטלטלת כבר שנים בין משרדי הממשלה השונים, ללא יציבות וללא אחריות ברורה. אמנם מתחילה להיווצר הבנה שדור שלם גדל בתוך רצף של משברים, אך הבנה זו כמעט ואינה מתורגמת לתקציבים או למדיניות ממשית.
דור ה-Doom איננו רק מושג סוציולוגי. בישראל הוא כבר תיאור של מציאות יומיומית: דור צעיר שלמד מגיל מוקדם שהשגרה היא רק הפוגה, והמשבר הוא המצב הקבוע. הוא מתרגל להסתגל, לתפקד ולהמשיך הלאה, אך במקביל גדל עם תחושה עמוקה של עתיד לא ודאי ומחפש גבול או - את אבא שבשמיים.
לכן השאלה איננה רק כיצד הילדים שלנו מתמודדים עם המציאות הזו. השאלה היא האם החברה הישראלית מוכנה להתמודד עם הדור שגדל בתוכה. אם לא, בעוד עשור או שניים נפגוש מבוגרים שנושאים איתם מילדות תחושת חירום מתמשכת, אולי גם פוסט טראומה, והם יהיו אלה שיגדלו את הילדים עמוק אל תוך המאה ה-21. את ההשלכות של ילדות שנחוותה כרצף משברים ירגישו אז גם הדורות הבאים, במדינה שתהיה כאן בעתיד, תהיה אשר תהיה.
פרופ' נועה לביא היא סוציולוגית, מקימת מסלול תואר שני בלימודי צעירות, ודקנית בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו.