אחרי קרוב לחודש הסתגרות בתוך הדירה שבקריית שמונה, שרה שטרית החליטה ביום שלישי לנסוע לערוך קניות לקראת חג הפסח שיחגג בשבוע הבא. היא נסעה יחד עם חברתה לטבריה. לדבריה, השיקולים לערוך את הקניות בעיר המרוחקת שעה נסיעה מקרית שמונה, היו היעדר מצרכים טריים, כמו דגים, בעיר מגוריה, והחשש מפני מטח רקטות בזמן שהיא תהיה בסופרמרקט. כשסיימו את הקניות בטבריה שמעו שרה וחברתה על האסון שארע על הכביש בדרך לקרית שמונה, כשרקטה שנפלה גרמה למותה של נוריאל דובין. "כששמעתי על זה, קפאתי במקום. זה נורא. חיכינו עד עשר בלילה ורק אז העזנו לנסוע בחזרה הביתה. כל הדרך קראתי תהילים, ברגליים רועדות. אתה יודע מה זה לנסוע בפחד שאתה חושש שלא תחזור הביתה? ובכל זאת, מישהו צריך להכין לשבת, לקנות לילדים אוכל. למה, מישהו שואל אם יש לך בכלל מצרכים בבית?".
שרה, נשואה ואם לשבעה בגילאים 8-19.5, לא מצליחה עוד להחזיק מעמד. "זה לא נורמלי," היא אומרת. "אתה לא יכול לבשל, לא להתקלח, לא לצאת. כל הזמן נפילה מלפניך, נפילה מאחוריך. איך אפשר לגדל ילדים ככה?" היא מתארת את ימי החרדה מביתה שבאחת השכונות הוותיקות בעיר, שבו חדר הביטחון איננו ממ"ד אלא בניה משנות ה-80 שנועדה להגן מפני רסיסי קטיושה. "זה חדר ביטחון של פעם, בקושי אפשר לזוז בו. שבעה ילדים בפנים. זה לא חיים, זה כלוב", אמרה.
וכך, אחרי חודש של הסתגרות, עם שלוש נפילות פגזים בשכונה שלה, גם לנסוע לסופר לקנות דגים לפסח הפך למשימה עם משמעות קיומית.
היא מדברת ברצף, במשפטים שתוכנם הלם, עצב, זעם וייאוש. "בלילה מסוקים יורים מעלינו. אתה שומע ונדמה שיורים עליך. כל הגוף רועד, אבל אתה מנסה לשדר חוזק לילדים שלך. אי אפשר להסביר במילים את הפחד הזה. הילדה שלי בת שמונה כבר נושכת את עצמה. השפתיים, הציפורניים. הבת הגדולה בת 19 אמרה לי: 'אמא, פה אני לא נשארת'".
אחרי קרוב לשנתיים שבהן היו מפונים מביתם ונדדו בין חמישה מקומות מגורים בזמן מלחמת חרבות ברזל, המשפחה שבה לקרית שמונה. "פתחנו מינימרקט אחרי שחזרנו. שילמנו שכירות 4,000 שקל, וארנונה עוד 1,000. התחלנו מאפס, רצינו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. עכשיו בקושי מצליחים להתפרנס". לדבריה אף גוף רשמי לא בודק לשלומם. "לא עיריה, לא רווחה, אף אחד. אף אחד לא דפק בדלת לשאול אם יש לי חלב לילדים. פעם, כשהייתי ילדה שגדלה בתקופות של הקטיושות בעיר, היו מביאים את האוכל עד המקלט. היום? תסתדרו לבד. אומרים שאנחנו 'חזקים בעורף'? שמי שאומר את זה יתמודד לילה אחד עם הלילות שבהם אני חיה".
החודשים הארוכים מחוץ לבית גבו מהם מחיר קשה, אבל השיבה לקרית שמונה נעשתה בתחושה ביטחון ואופטימיות. נוכח המציאות החדשה-ישנה היא שואלת בתסכול: "למה פיניתם אותנו שנתיים מהבית שלנו? גרמת לנו ייסורים ובסוף שוב אנחנו חוזרים לקו האפס, למה? הרי ידעתם שזה מה שהולך להיות פה, אז למה אמרתם לנו לחזור? אני לא שיערתי לעצמי שזה הולך להיות ככה וכל כך מהר אחרי החזרה. אם הייתי יודעת שזה הולך לקרות כל כך מהר לא הייתי חוזרת".
מתקופת הניתוק הממושך מהבית היא עוד נושאת איתה את כאב הפרידה מאימה שמתה בעת שהיתה מפונה מהבית ומהעיר שאהבה. "היא כל כך רצתה לחזור לבית שלה והיא לא זכתה. עשינו הלווייה עם עשרה אנשים. אפילו כלב זוכה ליחס מכובד יותר. ככה נראית תשומת הלב שמדינת ישראל נותנת לקריית שמונה".
היא אומרת שאם היתה יכולה, היתה עוזבת עם משפחתה היום את העיר, אבל הם נשארים מחוסר ברירה; "זו הטעות הכי גדולה שעשיתי - לחזור לפה. מי יקנה עכשיו בית בעיר שנופלים בה טילים?".
החלום הכי קרוב שלה הוא לחגוג עם משפחתה בבית את סדר פסח , בלי לרוץ למקלט. "אני רק רוצה דבר אחד - שקט. קצת שקט, ושיראו אותנו. נמאס להיות השקופים של המדינה".