לאחר נפילת הטיל בערד, שבחסדי שמיים לא גבתה חיי אדם, יצאה בחסידות גור הוראה קצרה: אם יש התרעה או אזעקה, יש להיכנס למרחב מוגן. קשה לחשוב על הוראה פשוטה מזו. וקשה גם שלא לשאול: אם הדבר כה פשוט, מדוע היה צריך לומר אותו?
הזלזול בהוראות פיקוד העורף איננו תופעה חרדית דווקא. העייפות, השחיקה, תרבות ה"סמוך" והאמונה ש"יהיה בסדר" מאפיינות את הישראליות בכללותה. ובכל זאת, בחברה החרדית הקושי הזה מקבל לעיתים צורה חדה יותר. לא מפני שהחרדים אדישים יותר לחיים, אלא מפני שכאן הסוגיה איננה רק שאלה של התנהגות אזרחית. היא נוגעת בתשתיות המיגון, במבנה המשפחה, ביחס למדינה, ובעיקר - בשאלת הסמכות.
במובן זה, שאלת ההתמגנות איננה עומדת לעצמה. היא מצטרפת לשורה רחבה יותר של חיכוכים סביב בטיחות, אכיפה ומשילות: הקורונה, מירון, והמתח החוזר בין הוראות המדינה לבין סמכות הרבנים והעסקנים. אין מדובר רק ברצף של כישלונות מקומיים. יש כאן דפוס עמוק יותר. שוב ושוב מתברר שהשאלה איננה רק מהי ההוראה, אלא מי מתווך אותה, מי מפרש את גבולותיה, ומי נתפס כמי שראוי להישמע לו באמת.
חשוב לפתוח ולציין שגם במישור המעשי אין מדובר בעניין פשוט. בחלק מן השכונות החרדיות החדשות יש ממ"דים, אבל במוקדים חרדיים ותיקים רבים - כבשכונות הישנות בירושלים ובבני ברק ובריכוזים חרדיים בפריפריה, יש פעמים רבות בעיקר מקלטים בבניינים או מקלטים אזוריים. לכך יש להוסיף את מה שידוע לכל: החברה החרדית היא חברה צעירה מאוד וברוכת ילדים. אינה דומה הליכה לממ"ד צמוד עם ילד או שניים, להתנהלותה של משפחה הנדרשת באמצע הלילה להעיר כמה ילדים קטנים, לאסוף ולהרגיע אותם, ולרדת למרחב מוגן שאיננו חלק מן הדירה. אדגיש, זהו הסבר לדינמיקה, לא הצדקה. שאננות בענייני בטיחות איננה עמדה תרבותית - היא סכנה ממשית.
ואולם, הקושי המעשי איננו כל הסיפור. בחברה החרדית פועל גם יסוד עמוק יותר: השפה הדתית שבתוכה מתפרשים החיים עצמם. המתח בין אמונה בהשגחה עליונה לבין "חובת ההשתדלות" מלווה את המחשבה הדתית היהודית דורות רבים. מבחינה הלכתית, התמונה ברורה למדי: אדם מצווה לשמור על נפשו ולפעול בתוך סדרי הטבע. אבל מבחינה תרבותית, הדברים פשוטים פחות. במקום שבו הביטחון בה' הוא מטבע לשון יומיומי, הזהירות המעשית עלולה להיתפס לעיתים כהיסטריה, וההקפדה על ההוראות - כחוסר אמון בהשגחה העליונה.
וכאן בדיוק נכנסת ההנהגה לתמונה. לפני כמה שנים פורסמה בשמו של הרב יצחק זילברשטיין, אחד מחשובי הפוסקים בבני ברק, עמדה שהשתמע ממנה שאין צורך להעיר ילדים בזמן אזעקה (בהקשר של ירי רקטות מעזה) ואפשר להניח להם להמשיך לישון במיטתם. בהמשך פורסמה הבהרה שהדגישה את חובת הזהירות והשמירה מפני פיקוח נפש, גם תוך התחשבות במצבם הנפשי של הילדים. עצם הצורך בהבהרה מלמד דבר מה עקרוני: בחברה כזאת, לניסוח יש משמעות דרמטית. אמירה מסויגת איננה נשארת מסויגת, היא מתורגמת במהירות להיתר מעשי שלא להישמע להנחיות. וכשמדובר בחיי אדם, המחיר של עמימות איננו תיאורטי.
גם במלחמה הנוכחית לא יהיה נכון לומר שלא נשמעו כלל קולות ברורים בכיוון ההפוך. הרב לנדו, גדול הדור הליטאי, הגדיר את השמירה על הנחיות פיקוד העורף חיוב מהתורה, ורבנים נוספים קראו לציות מלא. ואף על פי כן, תועדו גם התקהלויות והפרות בפועל. וזה העיקר: הבעיה איננה היעדר מוחלט של אמירות נכונות, אלא היעדרו של קול הנהגתי אחיד, צלול ומחייב דיו בכלל המרחב החרדי.
נכון, לפיקוד העורף עדיין יש מה ללמוד על הסברה לחברה החרדית, ולמדינה יש אחריות על פערי המיגון. אבל שתי הטענות הללו אינן מגיעות אל שורש הבעיה: ההנהגה החרדית עצמה. בחברה שבה לרבנים, לאדמו"רים, לעסקנים ולמזכירי החצרות יש סמכות עמוקה בהרבה מזו של המדינה, האחריות רובצת בראש ובראשונה לפתחם. כשמשמיים נופל דבר, השאלה איננה רק אם הציבור שמע את האזעקה. השאלה היא אם מנהיגיו אמרו לו את הדבר הפשוט, בזמן, בלשון ברורה ובלי כוכביות. כל עוד זה לא קורה, הבעיה לא תהיה רק בעיית מיגון. היא תהיה, שוב, בעיית הנהגה.
הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה