נטע אלטמן רוזנברג לא מכירה מציאות אחרת. כשהחלה את כיתה א', העולם נסגר בגלל הקורונה. עכשיו, כשהיא מסיימת את כיתה ו', "השגרה" שלה שוב מתערערת - הפעם בצל מלחמה מול איראן ולבנון.
בין שני המשברים הללו אפשר למתוח סיפור של דור שלם של ילדים בישראל: דור שלא חווה כמעט שנה אחת "רגילה". "אני מרגישה בסדר", מספרת נטע לוואלה. "יש חופש ולא לומדים הרבה, אני כבר רגילה לזה".
המשפט הזה, כמעט אגבי, מסמן שינוי עמוק: מצב שבעבר היה נתפס כחריג, הפך לנורמה. "אף פעם לא הרגשתי מה זה ללמוד שנה רצופה. בכל אחת מהשנים היה רגע שבו היינו בזום, גם אם למשך זמן קצר".
המציאות של נטע הילדה מכיתה ו' אינה חריגה. היא מייצגת את חוויית הילדות של מאות אלפי ילדים בישראל מאז 2020. הקורונה, הסגרים, הלמידה מרחוק, ולאחר מכן מבצעים צבאיים ומלחמה ממושכת, כל אלו יצרו רצף כמעט בלתי פוסק של שיבושים.
אבל בתוך חוסר היציבות הזה, מתפתחת גם הסתגלות. "אני חושבת שהמצב יכול רק להשתפר", אומרת. "הוא באמת משתפר. החטופים חזרו ולדעתי זה העיקר. אני מאמינה שננצח במלחמה עכשיו".
יש בדבריה שילוב נדיר של תמימות ואופטימיות, לצד הבנה מורכבת של המציאות הביטחונית. היא לא מתכחשת למצב. "בסופו של דבר אני עוברת את זה כל שנה מחדש ומצאתי דרכים להעסיק את עצמי. להיפגש עם חברות, ללכת לחוגים, לעשות יצירות. בגלל שאין לי למה להשוות אני פשוט לא מכירה דרך אחרת".
במילים אחרות, זה העולם שהיא גדלה לתוכו - ילדות בלי רצף. נטע מסיימת השנה בית ספר יסודי, רגע שיא משמעותי בחיי ילד, אבל גם הוא מתרחש בצל חוסר ודאות.
"היינו אמורים כבר להתחיל את החזרות להצגת סוף שנה", היא מספרת. "זה היה מאוד מוזר להיפגש עם הבמאי של ההצגה דרך זום ואני לא יודעת איך נעשה חזרות בצורה הזאת".
הפער בין החוויה המצופה למציאות בפועל, הוא אחד המאפיינים הבולטים של הדור הזה. בכל זאת, נטע בוחרת לראות גם את היתרונות: "אני לא חושבת שזה פגע בי כל כך, אבל אני לא מכירה משהו אחר. אני חושבת שכבר התרגלנו ללמוד ככה וזה נתן לנו כלים לעתיד, למדנו דרך מחשב, לשמור קשר דרך מסכים. אני מסתכלת על היתרונות במצב הזה".
מירית ברוש, בת 39, קרימינולוגית ואשת בריאות הנפש, מגדלת שלושה ילדים מתחת לגיל 6, תוך כדי עבודה מהבית. "החרדות והפחדים, הכעסים, חוסר הוודאות, הכול התעצם עוד יותר מאז שהחלה המלחמה", היא מספרת. "אני משלבת עבודה מהבית עם טיפול בילדים וזומים שאף פעם לא חופפים בשעות. בתקופה הזו אני מרגישה שהילדים חווים המון רגרסיה בתהליכים שכבר התחלנו. לא תמיד יש סבלנות ואנרגיה להשקיע בלדבר ואני צריכה להתאים את עצמי לסיטואציות. פתאום אין את אותו שיתוף פעולה מצד הילדה, הרבה יותר קשה לה לדבר, לפעמים היא פשוט צועקת יותר".
ובכל זאת, בתוך הקושי, יש גם תהליך. "אני משתפת את המטפלת שלנו באמת בהכול ויוצאת מהמפגשים תמיד עם הסתכלות אחרת על סיטואציות ובעיקר עם רצון לנסות את מה שהיא מציעה. אני מנסה, חלק לא הולך וזה בסדר. גם לקבל את זה שדברים לא הולכים זה משהו שאנחנו מדברות עליו". היא מדגישה כי התהליך ממשיך גם אונליין, דרך מערכת "פופינס" מבית "טיפולי", שמאפשרת המשכיות טיפולית גם בזמן מלחמה.
אור פריידקס, עובדת סוציאלית קלינית ומדריכת הורים בפופינס מבית "טיפולי - החברה להתפתחות הילד", מסבירה שהחוויות האישיות הללו מצטרפות לתמונה רחבה יותר. "החוסר בשגרה שחוזר על עצמו פוגע ביציבות של הילדים, גם מבחינה לימודית וגם חברתית", היא אומרת. "ילדים נמצאים לאורך זמן במצב של 'הישרדות'. אין להם פניות אמיתית להשגת אבני הדרך ההתפתחותיות שהם נדרשים אליהן".
המשמעות של מצב כזה היא עמוקה: פגיעה בתחושת הביטחון, קושי בשימור ידע, ירידה באינטראקציות חברתיות, מעבר מוגבר למסכים. אצל ילדים עם צרכים מיוחדים, היא מדגישה, ההשפעה חמורה אף יותר. "ההשפעה הזו משמעותית אפילו יותר ופוגעת עוד יותר ביכולת לצמצם את הפער".
גם הדינמיקה המשפחתית משתנה באופן דרמטי. "העבודה מהבית יוצרת מצב שבו ההורה נוכח, אבל לא באמת פנוי לילדים", מסבירה פריידקס. ובמקביל, משפחות רבות מתמודדות עם היעדרות של אחד ההורים - בשל מילואים או שירות ביטחוני.
"אין כמעט זמן לעצמם, יש קושי לשמור על סמכות הורית סביב נושאים כמו אוכל ומסכים, ולעיתים כל הנטל נופל על הורה אחד", היא אומרת. "יש ילדים שפוגשים שכנים במקלטים, נוצרת תחושת אחווה ויש הזדמנויות לחיבורים קהילתיים".
דינה דרור, עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית בעמותת מרכז אלה לסיוע נפשי במצבי טראומה ומשברים, ממקמת את התופעה בהקשר רחב יותר. "תקופת הילדות של הדור הזה שונה מאוד מזו שהיינו מייחלים לה. ילדים ובני נוער גדלים בתוך מציאות של אי ודאות, קטיעה חוזרת של שגרה וחשיפה למתח מתמשך".
ההשפעות, לדבריה, נוגעות כמעט בכל תחום: תחושת הביטחון, רצף לימודי וחברתי, תחושת שייכות
אמון בדמויות סמכות, אך לצד זאת היא מדגישה: "לנפש האדם יש יכולות הסתגלות משמעותיות. גם ילדים מפתחים חוסן בתוך מציאות מורכבת".
"אחת הסכנות, במיוחד אצל בני נוער, היא שחיקה רגשית, אדישות או תחושת ניתוק", מזהירה דרור. האתגר של המבוגרים, לדבריה, הוא כפול: גם לתת תוקף לקושי, וגם לשמור על תקווה.
המסר המרכזי צריך להיות ברור: "אנחנו כאן אתכם, אנחנו אוהבים אתכם, ואנחנו עושים כל שביכולתנו לשמור עליכם. והמצב הזה לא יישאר כך לנצח".
נעה כהנא בוסקילה, מנהלת תחום נוער וצעירים בעמותת אנוש, מספרת על "איבוד הילדות". "זה עולה הרבה בשיח, אבל חשוב להתבונן בו בזהירות. עבור רבים מבני הנוער בישראל, המציאות המורכבת אינה בהכרח 'אובדן' של משהו שהיה, אלא מציאות שבתוכה הם גדלים מלכתחילה. הם לא תמיד חוו ילדות אחרת שנקטעה, אלא מתעצבים בתוך רצף של אירועים ביטחוניים, אי ודאות ולעיתים גם איום מתמשך", ציינה.
"במובן הזה, לעיתים מי שחווה את תחושת האובדן הם דווקא אנחנו המבוגרים שמביטים על הילדות כפי שהכרנו ומזהים את הפער. לצד זה, אין הכוונה שנמעיט בעוצמת החוויה של בני הנוער, מדובר באירועים משמעותיים שעשויים להותיר חותם רגשי עמוק: דריכות, בלבול, שאלות על ביטחון ושייכות, ולעיתים גם תחושות של אובדן של תמימות, של יציבות, של תחושת 'מובן מאליו'. אך חשוב לזכור שלא כל בני הנוער חווים באותו אופן. יש מי שיחוש אובדן, ויש מי שיחווה דווקא חיזוק, הסתגלות או אפילו תחושת מסוגלות.
האתגר שלנו כמבוגרים הוא כפול: מצד אחד, להכיר בכך שהילדות כפי שאנחנו הכרנו אינה בהכרח זו שהם חווים ולא להשליך את תחושת האובדן שלנו עליהם. מצד שני, להיות קשובים, ערניים ורגישים למה שהם כן חווים בפועל. לא למה שאנחנו חושבים שהם אמורים להרגיש, אלא למה שנוכח אצלם. המשמעות המעשית היא לאפשר לבני הנוער להישאר בתוך חוויית ההתבגרות שלהם, גם בתוך מציאות מורכבת. להיות עבורם מבוגר נוכח, יציב ולא שיפוטי".
גל נסים עמנואל, מייסדת ומנכ"לית תנועת מש"ה למניעת אובדנות, מצביעה על קבוצת הסיכון - בני הנוער. "הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד כי הם עדיין בתהליך של עיצוב זהות ויכולת ויסות", היא אומרת. "המציאות המתמשכת של חירום יוצרת עומס רגשי מצטבר: אזעקות, חדשות קשות, חוסר ודאות, ניתוק חברתי. לעיתים המצוקה הזו לא תיאמר במילים, אלא תופיע דרך הסתגרות, כעס או שינוי בהתנהגות".
הנתונים מחזקים את התחושה: בחודשים ינואר-פברואר 2025 התקבלו 68 פניות סביב מצוקה אובדנית וסכנת חיים. באותה תקופה ב-2026, התקבלו כבר 128 פניות. כמעט הכפלה בתוך שנה בלבד.
"דווקא בתקופה הזו הפיקוח ההורי והמערכתי מצטמצם, כשצריך אותו יותר מכל", היא מזהירה. במציאות הזו, עמנואל מדגישה את תפקיד הקהילה. "מבוגר אחד יכול להיות ההבדל בין הידרדרות לבין חוסן. רשת הקשרים הקהילתית מצילה חיים. לא צריך להיות איש מקצוע כדי לשאול שאלה אמיתית, להקשיב בלי שיפוטיות ולהיות נוכח. זו אחריות של כולנו בעת הזו - הורים, אנשי חינוך, מדריכים, שכנים וחברים. בתוך מציאות של מלחמה, היכולת שלנו לייצר מרחבים אנושיים מחזיקים היא לא מותרות - אלא הכרח".