הפער הנורא בין זעקת האב מקריית שמונה לקינת האם מקיסריה

ההדלפות לתקשורת המקומית והזרה היו הפעם אחידות ומהירות: "ראש הממשלה הנחה את צה"ל להגביר את התקיפות באיראן ובלבנון". אני מודה שקצת התבלבלתי: מה, עד עכשיו תקפו ב"כאילו"? לא בכל הכוח? לא הפציצו כל מטרה שפגיעה בה תקטין את האיום על ישראל?

כמה פעמים עוד אפשר למכור לנו כזבים על השמדת "90% מהמשגרים" או לחילופין - כמה גשרים יש על הליטני, שאפשר להרוס בכל יום כבר במשך שבוע?

נדמה שהפעם מישהו הלך עם הבדיות גשר אחד רחוק מדי: הציבור הישראלי, למרות שהוא נורא רוצה, כבר לא מאמין - לא לדוברים במדים ובטח לא לאלה עם החליפות.

על אובדן האמון המוחלט שבין רשויות המדינה לאזרחיה, עוד נשלם מחיר כבד גם כשתסתיים המלחמה. בינתיים נדבר קצת על מה שצפוי לנו בימים ובשבועות הקרובים.

אז זהו, שאיש אינו יודע מה צפוי לנו. למרות שכולם מעמידים פנים. מהפרשנים באולפנים (ההגונים שבהם מודים כבר בפה מלא שאין להם מושג), דרך נבחרי ציבור. נתניהו מעמיד פנים שהוא מתואם עם טראמפ - ואילו זה, מצידו, מעמיד פנים שהוא כבר סגור על עצמו.

בצר לנו ננסה לחפש סימנים מעידים. הראשון, שמצביע לכיוון של הפסקת אש קרבה הוא מניין ההישגים. מי שהאזין אמש לתדריך לתקשורת מפי דוברת הבית הלבן קרוליין לוויט, היה יכול לחוש שהוא מעלעל באלבום ניצחון.

משפטים כמו "שום צבא לא השמיד כל כך הרבה כלי שייט כבר יותר מ-30 שנה" או "זהו שיא של חיסול צי אויב מאז מלחמת העולם השנייה" - הפריחה הדוברת בלונים מלאי רהב לחלל (כאילו יש אליפות עולמית במקצה "השמדת כלי שייט") - ואם לא די בכך, היא הוסיפה כל מני סופרלטיבים שמפארים את צבא ארה"ב כגדול והמפואר בין הצבאות שידע המין האנושי.

מאחר שהמילים היו בלתי נסבלות, צריך היה להיצמד למנגינה. ובכן, כבר למדנו שככל שזו עליזה יותר, צריך לחפש את הדמעה שמבצבצת בסופה, כי מי שמנצח באמת לא צריך למנות את מספר כלי השייט שהשמיד, מספינות מלחמה ועד סירות דייג.

ובגרסה העברית: מי שמסיר באמת ובתמים איום קיומי מעל מדינת ישראל, לא צריך להידרש לאחוז הטילים שהושמדו או למנות בכמה שנים הסיג את האויב לאחור. מי כן עושה זאת? רק מי שאין לו מה למכור זולת סטטיסטיקה שאין לה שום משמעות ושנועדה לפאר הצלחות דמיוניות.

רוצה לומר, טראמפ - עם כל הדאווין שעמו יצא למערכה, מחפש דרך מהירה שתאפשר לו לסיים אותה עם מעט כבוד. כלומר, הכל עכשיו תלוי באיראנים. כמה מפחיד, ככה מדויק.

הסימן המעיד השני הוא הפוך לגמרי: ארה"ב צוברת כוחות כאפשרות לפלישה קרקעית. טראמפ ממש לא רוצה להיות שם, אבל לפחות כרגע האיראנים לא מאפשרים לו יותר מדי פתחי מילוט.

מי שמאמין לו (ולפרוקסי שלו בישראל) יאמר שהוא גאון, שהצליח להוריד מעט את מחיר הנפט ולצבוע את הבורסה בירוק, בעודו אוגר חיילים להשתלטות קרקעית על מצר הורמוז או על אי שאת שמו לא שמענו עד שלשום או על מה שידוע כבר כ"האפיקומן האיראני", אותם 450 קילוגרמים של אורניום מועשר, שמחליקות מתחת לאפם של האמריקנים והישראלים כאילו היו גלעין של אבוקדו.

כלומר, למרות שטראמפ מת לברוח מהמערכה כשהוא מציג תיקו רב נפגעים כניצחון, לא בטוח שהאיראנים יאפשרו לו. טוב לישראל או רע לה? ובכן קצת קשה לדעת: אם הגוג ומגוג הזה יסתיים בהכנעה של האיראנים, הרווחנו. אם הוא יסתיים כשהמשטר בטהרן עדיין עומד, עוד יהיה לנו רע ומר: ייקח חודש או ייקח שנה, אבל בסוף העובדה שהמשטר האיראני שרד בקרב מול החזקה שבמעצמות, תגבה מאיתנו מחיר יקר.

גם בצפון המצב לא להיט, בלשון המעטה. אי אפשר היה להישאר אדיש נוכח פרץ הרגשות של ראשי הרשויות: מאיתן דוידי ממושב מרגליות שבכה מדם ליבו ועד לאביחי שטרן שצעק ודפק על השולחן, אחרי שתיאר איך הוא מתפלל - כי זו עבורו ההגנה היחידה - בכל פעם שבה בנותיו בנות החמש והשנתיים נאלצות לדלג בין מרחבים מוגנים.

"אי אפשר להשוות בין חיזבאללה של 7 באוקטובר לבין זה שאחרי 'חיצי הצפון'", כך מספרים לנו, מראש הממשלה ועד אחרון שופרותיו.

במילים אחרות, מה שהם אומרים הוא שהוסר איום הפלישה הרגלית ליישובי הצפון (כאילו הפוטנציאל לא התפתח תחת שלטון נתניהו...). זה נשמע מרשים, באמת, עד שנזכרים שכדי לסכל פלישה קרקעית על צה"ל לעשות דבר אחד: להיות מוכן לה כאופציה.

זה הרכיב היחיד שהיה חסר לנו ערב 7 באוקטובר 2023 (או ב-6 באוקטובר 1973) - כך שלהתברך בהקטנת האיום (שוב: שישראל תחת נתניהו אפשרה לה לצמוח וללבלב) באמצעות הרחקת חיזבאללה מן הגבול זה סבבה, רק שזה ממש לא משנה לילדים בצפון ששומעים את ה"בום" עוד לפני שמופעלת האזעקה.

ראש עיריית קריית שמונה הוא ממש לא ההורה היחיד שמודאג בימים האלה, כמו שאפשר היה להבין מהנאום באנגלית רצוצה שבו תיארה גברת אחת, על זרועה תיק בשווי שני ממ"דים ניידים, את מצוקתם של ילדיה.

הילדים שלה, שיהיו בריאים, הם בני ה-30 ומשהו, אחד מהם חי בכלל בארה"ב, רחוק מכל טיל, וכשהוא לא שם הוא מטייל, מאובטח על חשבוננו, ברחבי העולם. לשמוע את הגברת ולא להאמין: מדלות השפה ועד לצרות האופקים.

אם כבר הורים וילדים, נסיים בנימה אישית, כי איני יכול שלא לחשוב על בתי הקטנה, שהשתחררה משירות פעיל רק לפני חודשיים וכבר תסיים השבוע שירות מילואים שני בחייה.

אין לי פנים לספר לה שהמדינה שהיא משרתת באמונה עוד תשבור לה את הלב: אם תרצה להקים יום אחד עסק עצמאי, אם תרצה ליישב את הגליל העליון או את הנגב המערבי (או סתם לגור במרכז, במחירים של מנהטן לדירה מוזנחת ללא ממ"ד) - ואולי גם אם "רק" תנסה להיות אישה שוות זכויות, כזאת שיכולה למלא כל תפקיד, במדינה שמתיימרת להיות מערבית ליברלית, אבל אין בה אף מנכ"לית של משרד ממשלתי.

אם פעם הייתי מזדעזע מהאפשרות שילדיי יהגרו מכאן, היום אני מוצא את עצמי מודאג ממה שיהיה על נכדיי שיגדלו כאן, בין אויבים מחוץ לאחים שמאמינים שקיר שרד בבית שנחרב רק משום שדיוקנו של ראש הממשלה נתלה עליו.

אם מישהו תוהה, זה ממש לא צליל של "תחזיקו אותי לפני שאני עוזב", ממש לא. לכל היותר זוהי נהמתו של לב נשבר.