למרות ההיגיון בתפיסה שלפיה החלפת המשטר באיראן במשטר מתון, דמוקרטי ופרו-מערבי היא הדרך הבטוחה למנוע ממנה נשק גרעיני, אין לבנות את האסטרטגיה הישראלית על ציפייה לשינוי משטר בטווח המיידי. ההנחה הסבירה יותר היא שהמשטר ישרוד, גם אם פגוע, ויפעל לשקם את תוכניות הגרעין, הטילים ורשת השלוחים. לכן, השאלה המרכזית אינה אם תתרחש מהפכה בטהראן, אלא כיצד למנוע מאיראן לשקם במהירות את תוכניות הגרעין והטילים לאחר המערכה.
הצלחה ישראלית לא תימדד רק בעומק הפגיעה הצבאית באיראן, אלא ביכולת לתרגם את ההישג הצבאי למנגנוני סיום והסדרה אפקטיביים לחסימת שיקום איראני ולעיצוב מציאות אזורית טובה יותר לישראל.
בפני ישראל עומדות מספר חלופות: ראשית, חתירה לסיום מתואם, הנשען על מנגנוני הסדרה ואכיפה, זו החלופה המועדפת. משמעותה - הפסקת הלחימה במנגנון הסדרה שיכלול פיקוח חודרני על פרויקט הגרעין, מניעת שיקום מערך הטילים, הטלת סנקציות כלכליות, צבאיות וטכנולוגיות, ואיום אמין בחידוש התקיפות אם איראן תפר את ההסדר. חולשתה של חלופה זו טמונה בכך שהיא מותנית בהתייצבות משטר פרגמטי, שיהיה נכון להסדרה של ממש. בכל מקרה, יש לחתור להסדר רחב יותר מהסכמי העבר, כזה שיחול לא רק על הגרעין, אלא גם על הטילים, על השלוחים, על חופש השיט ועל דפוסי ההתנהגות האזוריים של איראן. עם זאת, נוכח סבירותה הבינונית-נמוכה של חלופה זו, אין לבסס עליה בלבד את האסטרטגיה הישראלית.
שנית, סיום חד-צדדי מגובה באולטימטום ובאכיפה מתמשכת. אם ארה"ב, בעיקר הנשיא טראמפ, וישראל יגיעו למסקנה שהמאמץ הצבאי מוצה, אפשר לסיים את המערכה חד-צדדית, ולהציב אולטימטום ברור לאיראן שכל ניסיון לשקם יכולות הגרעין והטילים ייענה בחידוש התקיפות, תוך שימור חופש פעולה ישראלי-אמריקאי. ללא איום אכיפה אמין ומתמשך, מדובר בחלופה מסוכנת, שעלולה לאפשר לאיראן לשוב במהירות למסלול שיקום והתעצמות. חלופה זו מחייבת היערכות למערכה עוקבת בשיתוף פעולה עם ארה"ב - סבבי פעולה חוזרים, כדי למנוע מאיראן לשקם לאורך זמן את יכולותיה ובדרך זו להגביר הסיכוי לשינוי משטר.
יש למנף בכל דרך את ההישג למסגרת אזורית בהובלת ארה"ב. הצלחת המערכה תימדד ביכולת לתרגם את ההישג הצבאי למהלך אסטרטגי רחב לעיצוב ארכיטקטורה אזורית, הנשענת על קואליציית המדינות המתונות בהובלת ארה"ב. במסגרתה, חיזוק מרכיבי שיתוף פעולה, הגנה על נתיבי שיט ואנרגיה, נטרול הגורמים הסוררים, והרחבה הדרגתית של הסכמי אברהם.
על ישראל להימנע משתי מלכודות מרכזיות. הראשונה, הפסקת אש בלי הסדרה ובלי מנגנון שמונע שיקום תוכניות הגרעין, הטילים והשלוחים של איראן. במצב כזה ההישגים הצבאיים עלולים להישחק במהירות; השנייה, מלחמת התשה. ככל שהמלחמה נמשכת, התפוקה המבצעית פוחתת, בעוד המחירים עולים: שחיקה, מתחים עם ארה"ב, התפתחות מלחמה כלכלית, משבר עולמי באספקת אנרגיה, התרחבות לזירות נוספות ופוטנציאל לכשל אסטרטגי. לכן אין לשקוע בלחימה לשם הלחימה, מתוך ציפייה שמשהו טוב עשוי להתהוות בהמשך.
בתנאים הנוכחיים הצלחה מספקת תהא: 1. חסימת שיקום מהיר של פרויקט הגרעין; 2. צמצום משמעותי של האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים; 3. שימור חופש פעולה ישראלי-אמריקאי או במסגרת אכיפה של הסדר (אם יושג) או לשם שימור ההישג המבצעי; 4. גיבוש קואליציה אזורית בהובלת ארה"ב של המדינות המתונות תוך העצמת שיתוף הפעולה הביטחוני; 5. גיבוי בינלאומי למנגנוני פיקוח ואכיפה אפקטיבית למניעת חזרת איראן למסלול נשק גרעיני, והבטחת חופש השיט בלי הפרעה, חסימה או איום.
למרות הנטיה הבסיסית של מדינות ערב המתונות "לשבת על הגדר" ולהימנע ממהלכים העלולים לחשוף אותן לסיכון, נפתח חלון הזדמנויות לעיצוב ארכיטקטורה אזורית, הנשען על ארבעה אינטרסים חופפים: החלשת המחנה הרדיקלי; צמצום משמעותי של האיום האיראני על מדינות האזור; המשך הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור; קידום יציבות אזורית ושמירה על חופש השיט, החיוניים לפיתוח כלכלי ולחיזוק המחנה הפרגמטי.
ישראל נדרשת להתחשב במגבלותיהן המדיניות וביכולת העמידה של שותפותיה האזוריות מול התקפות איראניות מתמשכות, ולא להיתפס כחותרת להשגת הגמוניה אזורית, זאת כדי לתרגם את ההישג הצבאי להישג אסטרטגי בדמות הרחבת הסכמי אברהם.
הכותב הוא ממייסדי הקואליציה לביטחון אזורי ומנהל תכנית מסכסוך להסדרים ב-INSS