פעם אהבתי צבע כתום. לא מדובר בצבע האהוב עלי לבית או לבגדים - אלא בצבע שהפך להיות חלק מחיי היומיום שלי כראש עיר בישראל. הכתום של פיקוד העורף. הכתום שאמר לנו: תהיו ערניים, אבל אפשר להמשיך לחיות. הוא היה חזק, יציב, ברור.
היום, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, הכתום הפך להיות חיוור, מבולבל, וללא אופי. השאלה שאני שואלת את עצמי כל בוקר היא: איזה כתום אני היום? פורמלי או א-פורמלי?
בוקר יום ראשון, קמנו כראשי ערים, לבשנו חליפה עצומה פורמלית, והסברנו לילדים בהנחיית שר החינוך: "אנחנו עיר מטווחת, אנחנו כתומים - כנסו לזום! אין לימודים, אין התקהלות". בצהרי אותו יום, אותו שר, אותה עיר: "אין בעיה, עכשיו אנחנו כתום א-פורמלי. צאו לפעילויות, לחוגים, לתנועות נוער". בערב יצאנו לאסוף רסיסים מהטילים שנפלו עלינו, משפשפים עיניים מעייפות.
והבלבול לא נעצר בשעות היום. גם בימי השבוע. בשישי-שבת השר הכריז על מתווה של חמישה ימים לימודיים. בראשון-שני הוא החליט: עיר מסוכנת, אין לימודים, כתום פורמלי. שלישי? הופה, צאו לרחובות, קייטנות "ניצנים", כתום א-פורמלי. ואנחנו, מול הציבור, אדומים מבושה.
ההיגיון היה פשוט: מנהלים ומורים שמכירים את הילדים ינהלו אירוע חירום אם, חלילה, תהיה אזעקה. את זה אסרו בגלל "כתום פורמלי". אבל צוותים גנריים, לא קבועים, של קייטנה? כן, זה מותר. זה "כתום א-פורמלי".
כל הממשלה מדברת על "חוסן אזרחי" ו"חזית הבית". אבל ברגע האמת, היא משאירה את הרשויות לבד. האחריות על בית הספר במצב רגיל? משרד החינוך. האחריות על "בית ספר של החופש הגדול"? פתאום זה הרשויות. אין הבדל בין כיתה רגילה לבין "פעילות חופש". אותם ילדים, אותם איומים, אותן אזעקות. אבל האחריות גולגלה למטה.
תקציבי הקייטנות? מוקפאים. הרשויות מוכנות עם תוכנית מלאה - מרכזי הפגה, פעילויות חינוכיות, תכנים דיגיטליים. התקציב כבר הוקצה לילדים. אבל הוא לא מגיע. הילדים לא יכולים לחכות, וההורים לא יכולים לעמוד בבלבול הזה יום אחרי יום.
אז כן, פעם אהבתי כתום. יפה לי כתום. אבל היום אני אדומה - מבלבול, מבושה, ומכעס. התושבים שלנו ראויים לבהירות. הילדים שלנו ראויים לעקביות. והרשויות ראויות לגיבוי - לא רק בנאומים, גם בתקציבים ובהחלטות ברורות. לא תהיה שגרה על חשבון ביטחון הילדים. ולא תהיה אחריות בלי כלים.
הכותבת היא ראש עיריית קריית אונו