בדיון שהתקיים היום (שני) בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות חברת הכנסת ד"ר מטי צרפתי הרכבי, עלתה עדות חריגה של אישה שבחרה לשבור שתיקה רבת שנים ולחשוף בפני חברי הכנסת ואנשי המקצוע את שעברה בתוך מסגרת משפחתית סגורה.
הדיון, שהתקיים במשותף עם הוועדה המיוחדת לענייני צעירים, עסק בעדויות על פגיעות מיניות טקסיות ובאופן הטיפול של רשויות המדינה בהן. כבר בפתח הדברים עלו פערים חדים בין העדויות שמצטברות בשנים האחרונות לבין תמונת המצב שמציגות רשויות האכיפה.
"גדלתי במשפחה חרדית שהתנהלה כמו כת. נפגעתי בפגיעות טקסיות בתוך המשפחה ובקהילה במשך שנים ארוכות, מאז שנולדתי ועד גיל 28", סיפרה האישה, ותיארה מציאות שנמשכה מילדות ועד בגרות, הרחק מעין הציבור.
בהמשך דבריה פירטה את אופי הפגיעות שלטענתה חוותה: "הפגיעות היו סדיסטיות ואכזריות, ונעשו תחת משני תודעה. הייתי עכבר מעבדה. עברתי עינויים קיצוניים וניסויים רפואיים. היו גם רופאים ומטפלים ברפואה משלימה שהשתתפו בפגיעות. נמכרתי על מנת לשלם את המחייה המשפחתית".
לדבריה, חייה עמדו שוב ושוב בסכנה ממשית: "הייתי בין חיים למוות יותר מדי פעמים. עברתי ניסיון רצח. הריונות, רצח עוברים. נשארתי עם נזקים פיזיים בלתי הפיכים. כיום אני מתמודדת עם נכות ברגליים כתוצאה מקשירות וכוויות".
רק בגיל 28 הצליחה, כך סיפרה, להיחלץ מהמסגרת. אלא שההבנה המלאה של מה שעברה הגיעה מאוחר יותר: "התחלתי להזכר בתוכן הפגיעות לפני 3 שנים בעקבות שיחה עם אחיות שלי שגם הן סיפרו דברים דומים. לא הכרתי נפגעות אחרות שעברו את אותו הדבר, ולא ידעתי איך קוראים למה שעברתי. הייתי בטוחה שאני היחידה שעברתי פגיעות מהסוג הזה ושרדתי".
היא תיארה כיצד חיפשה תשובות והבינה שאינה לבד: "חיפשתי מידע על פגיעות בתוך כתות במגזר החרדי, ובעקבות כך הפנו אותי לכתבה, הופתעתי לגלות שאני לא היחידה שעברה את זה ושרדה כדי לספר".
אלא שהמעבר מחשיפה לעדות רשמית מול הרשויות, כך לדבריה, הביא איתו חשש ממשי. "לפני מספר שבועות נתתי עדות בלהב. בסיום העדות אמרתי שאני חוששת לחיי. שאלתי איך אהיה מוגנת כשהחקירה תתקדם והפוגעים ידעו עליה. לא הייתה להם תשובה".
לטענתה, גם הפתרונות שהוצעו לה אינם מספקים מענה אמיתי: "נאמר לי שאוכל לפנות למשטרה ולבקש צו הרחקה, אבל בו זמנית נאמר לי שצו הרחקה עלול לחבל בחקירה, ולכן עדיף לחכות להתקדמות החקירה. ביקשתי לפחות לדעת מתי יזומנו הפוגעים לחקירה, כדי שאוכל להיערך ולהגן על עצמי, ונעניתי שלא ניתן לעדכן אותי, כי החקירה חסויה".
בנקודה הזו, לדבריה, היא נותרת ללא מוצא: "המשמעות היא שאני נאלצת לבחור בין שתי אפשרויות בלתי אפשריות: או להעיד ולסכן את חיי, או לשתוק כדי להגן על עצמי".
גם לאחר שפנתה שוב, כך תיארה, לא קיבלה מענה שונה: "לפני מספר ימים פניתי שוב ללהב ושאלתי מי אמור להגן עלי. נאמר לי בכל רגע בו את מרגישה בסכנה, את יכולה להתקשר ל-100. אבל מבלי לדעת מתי הסכנה מגיעה, התשובה הזו לא נותנת שום הגנה".
מאז, היא חיה לדבריה בתחושת איום מתמשכת: "אני חיה בפחד מתמיד, בלי לדעת מתי הסכנה תתממש. לא הגיוני שאצטרך להסתתר או לעבור דירה בגלל מי שפגע בי. לא הגיוני שלמען החקירה אצטרך לסכן את חיי".
בסיום דבריה, הפנתה דרישה ברורה למדינה: "אני מבקשת דבר בסיסי. הגנה על חיי. זוהי חובתה של המדינה להגן עלי. אני מבקשת מנגנון הגנה אמיתי למתלוננות במצב כזה. אני מבקשת לקבל עדכון כשיש התקדמות בחקירה שעלולה לסכן אותי, שלא אצטרך לוותר על העדות שלי כדי להישאר בחיים".
לצד עדותה, עלו בדיון גם עדויות נוספות של נפגעות. אחת מהן, ש', זעקה: "מי ישמור עלי? מי מגן עלינו מהרשעים שבתוך גבולות המדינה? תשמרו עלינו תוציאו את הצדק לאור. למשטרה יש יכולות, אבל השאלה היא האם יש לה מוטיבציה. עשיתי כל שביכולתי, עכשיו התור שלכם".
יושבת ראש הדיון ד"ר מטי צרפתי הרכבי, התייחסה לפערים שעלו ואמרה: "אסור לשתוק, אסור להשתיק וחובתנו לעשות כל שאנחנו יכולים כדי לפצח את המורסה הזאת. מדובר בנושא כאוב, סוגיה חברתית שמדירה שינה מעיני כולם. הוועדה קוראת לראש הממשלה ולשר המשפטים לעשות מעשה, לתעדף את הטיפול בנושא ולייצר מנגנון הגנה של המדינה, כי המתלוננות מפחדות פחד מצמית ומשתק".
הדיון היום חידד את הפער שבין עדויות קשות שממשיכות לעלות לבין היכולת של המערכת לתת להן מענה, ובעיקר את השאלה שנותרה פתוחה - מי מגן על מי שבוחרות לדבר.