הפער בין הכותרות כאן ובין מה שנצפה באתרים זרים ממחיש את העיוורון של ישראל לנעשה מעבר לנתב"ג, בעיקר בארה"ב, ואת ההתעלמות המתמשכת מהאפשרות להשלכות חמורות.
עם הקפה הראשון של הבוקר, אני פותחת אתרים ישראלים. קוראת על מטחים ופגיעותיהם, שומעת שצה"ל תקף בטהרן, חוסל עוד בכיר, שיתוף הפעולה עם האמריקאים חסר תקדים, אשתו של ראש עיריית ניו יורק שיתפה תכנים תומכי טרור, וצפוי גשם עז, עם חשש לשיטפונות.
לעיתים בעל טור מזהיר מפגיעה במעמדה של ישראל בעולם, בעיקר בארה"ב, אבל ככלל הדברים נדחקים מפני התפתחויות כמו הכניסה לבית האח הגדול, או התנפלות ראש הממשלה ועושי דברו על היועצת המשפטית הטרייה לוועדת הבחירות - אם לא נקעקע את אמינותה כבר עכשיו, כיצד נערער על תוצאות הבחירות, שמאיימות לנתק אותו ואת שותפיו מהכיסאות והתקציבים?
עם הקפה השני אני גולשת לחו"ל וכמו בתקשורת המקומית, אני לא מסתפקת בדעות של צד אחד. בימים האחרונים, ברוב האתרים שפתחתי הייתה ידיעה בולטת, לעיתים בראש העמוד, על הפערים בין ארה"ב וישראל לגבי המלחמה, ולא משנה אם הן הוגדרו חילוקי דעות או ניגוד אינטרסים.
כלומר, בעוד אצלנו מצטייר כאילו למרות אי-הבנות קטנות, טראמפ וביבי לא זזים אחד בלי השני, כמעט תאומים סיאמיים, הצצה לתקשורת הבינלאומית חושפת בעיה שאין לדעת לאן תוביל.
מה עושה ממשלת ישראל בנדון, חוץ מהטחת "אנטישמי" או "שמאלני" בכל מי שאינו אומר "אמן" לכל צעדיה? אילו דיונים מתקיימים במשרד החוץ? כיצד משרד הביטחון נערך ליום שאחרי טראמפ? שמא משרד התפוצות מתייעץ עם יהודי העולם על מצוקתם, האם הוא מאזין גם למבקרי הממשלה?
לצורך המאמר, נניח שטראמפ קובע מדיניות אחרי בדיקה מעמיקה, ולא למשל על פי תחושות בטן. נסכים גם שמטרות המלחמה ברורות לו, ושהוא לא משנה את הגדרתן (ואת כלל עמדותיו) חדשות לבקרים, לעיתים במהלך ראיון אחד. נצא מהנחה שלא שיקולי אגו מנחים אותו ולא עסקי משפחתו, ומעולם לא היה לישראל ידיד כמוהו בבית הלבן. הסכמנו?
טראמפ לא יוכל להתמודד שוב, וב-2029 יושבע בארצות הברית נשיא אחר. אין לדעת אם יהיה רפובליקני או דמוקרט, אבל בשתי המפלגות חלה לאחרונה התדרדרות קשה במעמדה של ישראל. זאת ועוד, בסקר שהתפרסם יום לפני פרוץ מלחמת איראן השנייה, לראשונה הפלסטינים זכו ליותר אהדה מהישראלים. הפער לא גדול, 5%, אבל רק לפני שנה הוא עמד על 46-33 לטובתנו.
יצוין שהשיטה האמריקאית שונה מזו הנהוגה בישראל בשני היבטים מהותיים. ראשית, מחוקקים נבחרים באזורי בחירה ולכן עליהם לרצות בוחרים ולא מנהיג או מנגנון מפלגתי. שנית, כל דולר שיוצא מהתקציב זקוק להסכמה בין הממשל, כלומר הנשיא, ושני בתי הקונגרס, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. גם אם יהיה נשיא ידידותי, תמיכת הקונגרס חיונית לישראל. לא כל שכן אם הנשיא יהיה פחות ידידותי, ויידרש משקל נגד.
מי שיאמר שישראל צריכה לעשות רק מה שטוב לה בלי להתייחס לדעת הקהל, לא מבין ששתי האפשרויות אינן מנותקות אלא כרוכות זו בזו - אף מדינה בימינו לא יכולה להתעלם מביקורת ולהתנהל כאילו היא לבד ביקום. בוודאי לא מדינה קטנה, נטולת משאבים ומאוימת. מה נעשה, נייצר בעצמנו צוללות ומטוסי קרב? בלי וטו אמריקאי, כיצד נתמודד מול עיצומים בינלאומיים?
מי שסבור ש"יהיה בסדר" או משוכנע ש"השם יעזור" מוזמן להתעלם מהקשר בין דעת הקהל ועתידה של ישראל. אבל מי שסבור שציפייה לנס איננה תוכנית פעולה, ובכן - מה התוכנית? מישהו חושב על העתיד, מתכנן מעבר לגיחה הבאה, לחיסול הבא, לכותרת הבאה?
הכותבת היא שגרירה בדימוס