עודף המוטיבציה לשווק הצלחות במבצעים ובמלחמות היה תמיד אתגר עבור מסבירים ודוברים במערכות ביטחוניות ומדיניות. כעת בעידן המודרני שבו ים המידע, רשתות חברתיות ומהירות בהם נרטיבים מתחלפים - האתגר הוא גדול בהרבה. לכן תמיד עדיף ללכת על קרקע בטוחה שמורכבת משני תהליכים לכאורה פשוטים: אחידות המסר ואחידות הנתונים המועברים לציבור.
במקרה הבוחן הישראלי בימים אלו מתפתח בלבול סטטיסטי. פעם אחת מדווחים בצה"ל על אחוז מסוים של השמדת עשרות סוללות טילי קרקע-קרקע, ופעם אחרת על ידי גורם צבאי המספרים משתנים. פעם אחת אומרים לעיתונאים שקל לייצר משגרים ופעם שנייה שמדובר בפריט צבאי מורכב. פעם הדגש בדוברות הוא הוא על מספר המטרות, ופעם על מספר החימושים (לא עושים אבחנה בין טיל לפצצה ומשקל ראש הנפץ הקרבי, מדויק או טיפש). והמספרים משתנים מגורם צבאי לגורם אחר.
חשוב להדגיש כי הבעיה היא לא רק טכנית. היא מהותית. היא נוגעת במרכז העצבים הישראלי: באמון ובאמינות של דובר צה"ל בפרט ובמערכת הצבאית בכלל. אחרי 7 באוקטובר התפיסה של הציבור את צה"ל הפכה להיות הרבה יותר ביקורתיות וחלקים בתוך הממסד הביטחוני לא הפנימו כי הם עדיין במבחן ציבור ומה שהרחוב מצפה מהפוליטיקאים שמזגזגים בעובדות ובהחלטות זה לא מה שמצפים מסולם הערכים והמקצועיות של צה"ל.
מה באמת קורה במבצע שאגת הארי?
למרות שיש תחושה שתעבורת המידע שיוצאת מאיראן היא גבוהה ההיפך הוא הנכון. קצין בכיר במטכ"ל אמר השבוע כי "זו לא מלחמה מצולמת". המשטר האיראני הקיצוני שעסוק בדיכוי הציבור חסם חלק גדול מרשת האינטרנט. האזרחים מסתתרים במבנים ולרוב מצלמים פטריות עשן מחלונות בתים וגגות ולא בהכרח מתעדים את מה שקורה בחוץ.
רוב הויזואליה שמתארת את המהלכים הצבאיים לרוב מופצים על ידי צה"ל וכשמדובר בצילום מרחוק, תצלומי לווין, או מצלמות טרמיות הם לא תורמים להבנה הכללית של מה באמת עושה צה"ל באיראן הגם שהיקף המטרות נערם לנתונים בלתי נתפסים בטווח של 1600 ק"מ מישראל.
מה שכבר ניתן לכתוב כעת שאחרי כמה ימי הלחימה הראשונים, הצורך במידע ויזואלי מהיר התחלף בשאלה אסטרטגית קרה: מה האסטרטגיה, האם ההתקפות באמת מאיימות על שרידות המשטר? כשדובר צה"ל אומר שחיל האוויר תוקף את אדני המשטר למה הוא מתכוון? האם המהלכים הללו בונים מנגנון סיום?
ברקע יש שתי טענות עיקריות: הנתונים צה"ל מפיץ לא רק שלא תומכות את השאלות של הציבור ומייצרות חלל ופרשנות אליהם נכנסים : פייק ניוז, דיסאינפורמציה ופרשנות לא מדויקת הם גם ואולי בעיקר שוחקים את האמון הציבורי והופכים את העיתונות המתווכת למכונת תעמולה מבולבלת שמתאמת לאזן בין תפקידה כשומר סף ביקורתי לבין הרצון לתווך מציאות כמו שמשקפים גורמים רשמיים ומוסמכים.
אפקט ה-CNN
לכן גם אי אפשר להתעלם מ"אפקט ה-CNN" רק שהפעם במקום גרסה של שידור תמונת וידאו חי מעיראק לכל העולם באמצעות לוויין כאן הוא בגרסה מודרנית מבוססת רשתות חברתיות וצימאון ציבורי ישראלי-איראני לדעת מה קורה. דבר אחד ברור: הרצון לקבל נתוני אמת ותיאורים משקפי מציאות מדויקת מייצרים לחץ על הדרג המדיני ומקבלי ההחלטות תחת אש.
וכשהנתונים הרשמיים אינם עקביים, מקבלי ההחלטות עלולים לבסס אסטרטגיה על תמונת ניצחון סטטיסטית או חלקית. השבוע אמר קצין בכיר בחיל האוויר כי להערכתו לא יהיה ניתן לסיים את המבצע נגד איראן "על האפס" בכל מה שקשור לעולם השיגורים והיירוטים של טילים בליסטיים. מי אמור לתווך את הטענה הזו לציבור? וכיצד?
כלי התקשורת מחויבים כיום לא רק לבקר את המהלכים, אלא להתעקש על דיוק כירורגי בנתונים, כדי למנוע מצב שבו הציבור מקבל "אופטימיות מבצעית" במקום תמונה טקטית מדויקת, אמת אסטרטגית ומסר אחיד ולא מבלבל (לא רק בין דרג צבאי והדרג המדיני אלא קודם כל שונות בתוך צה"ל).
הביטו מה קרה לאיחוד האמירויות שאנשים משועממים או יד נעלמה מאיראן הפיצה נגד תקיפות מדומות שכולן פייק נייז של סמלי שלטון ומגדלים מפורסמים. בחלק מהמקרים הצליחו להזים שמועות ובחלק ידיעות הכזב השתרשו במרחב הציבורי הגלובלי ויצרו רושם של פגיעות.
בעידן של ריבוי ערוצים ובינה מלאכותית, המטבע היקר ביותר הוא האמינות והאמון הציבורי. כשצה"ל, ארגון שמקדש דיוק ותחקיר, מפיץ נתונים סותרים, הוא פוגע בלגיטימציה של המבצע בבית ובעולם. בשנת 2026, ניצחון לא נמדד במספר הפיצוצים שתועדו באינסטגרם, טיקטוק או בפייסבוק אלא בעיקר ביכולת להגיד לציבור את האמת, גם כשהיא לא מצטלמת טוב.