בין אשליה למציאות: החוסן הישראלי מפרק את ההערכות בטהרן

לפני מבצע עם כלביא העריכו באיראן שגם אם ישראל תתקוף אותם, היא לא תוכל להחזיק את הזירה פתוחה מעבר לעשרה ימים. בעיקר נוכח ההערכה של מספר המיירטים שישראל מחזיקה. בנוסף, סברו באיראן כי החוסן של החברה הישראלית אינו בנוי למלחמות ארוכות.

בחודש יוני האחרון קרסה התיאוריה שעליה ביסס המשטר את תורת הלחימה שלו מול ישראל. המבצע אז ארך 12 ימים, אבל מתברר שהוא היה רק ההקדמה למערכה הנוכחית, שנכנסת תכף לשבוע הרביעי - והסוף עוד לא נראה באופק.

לא ברור על מה ביססו האיראנים את תיאוריית עשרת הימים הכושלת, אבל אין ספק כי הציבור בישראל - למרות האזעקות, הריצה למקלטים, ביטול הטיסות ושיבוש מוחלט של חיי השגרה - מגלה חוסן מופתי ברובו, סבור שהמלחמה מוצדקת מאין כמותה, גם באיראן וגם בלבנון, ואף תובע מהממשלה לא לסיים אותה טרם זמנה.

נראה שיש כאלה שדואגים בלי הרף להטיל דופי בהחלטות המתקבלות, מתריעים על כך שאין סיכוי שישראל וארה"ב ייצאו כשידן על העליונה, מציגים את המלחמה כהרפתקה חסרת אחריות וטורחים להצביע על כל חיסרון אפשרי, ולמעשה מתנהגים אחד לאחד כפי שטוענים כלפינו אויבינו.

אחרי ששגו בהערכתם שדונלד טראמפ לא יתקוף, ואחרי שטעו שוב כשסברו שהוא עושה זאת רק כדי לרצות את ישראל אבל ימהר לחתוך להסכם הטיעון החדש שלהם הוא שהמלחמה ארוכה מדי. שהגענו לשלב הדשדוש. שהרצון של טראמפ להציל את מחיר הנפט העולמי רק יאריך את המלחמה ויסבך אותה.

רק דבר אחד עיניהם טחו מראות: את האמת. את העובדה שהמעצמה הכי גדולה במזרח התיכון, אימתן של כל מדינות האזור, הפכה לפריכה מבחינה שלטונית, חדירה מבחינה אווירית ונמר מקרטון בעיני כל היתר. ויחד איתה יקרסו כל בני בריתה הטרוריסטים מלבנון, מעזה, מתימן וכל השאר.

בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, ידע כבר בינואר 2025 שהמתקפה על איראן מתקרבת במבצע עם כלביא. הממשלה אישרה אז עסקת חטופים מופקרת, וחברו לממשלה השר איתמר בן גביר בחר לפרוש באותה עת מהממשלה כמחאה על כך. אין כמעט בוחר אחד במפלגתו שתמך באותה עסקה, וסמוטריץ' ידע שישלם מחיר על הישארותו בממשלה שמקדמת אותה, אבל בכל זאת נשאר.

רק עכשיו, הוא סבור, אנשים מבינים את התוצאות. אמריקה התבוננה במשך ימים ארוכים איך ישראל עושה בשמי איראן כבתוך שלה, מיירטת את ההנהגה הצבאית הבכירה ומפרקת תשתיות לחימה ומתקני גרעין. ורק אחרי שראתה את ההצלחות, הצטרפה לאקורד הסיום.

לרתום את אותה אמריקה כעת היה אומנם עניין מורכב והוקדשו לו משאבים רבים, אבל זו כבר הייתה אמריקה אחרת. אמריקה שמבינה שזה אפשרי. שאם ישראל לבדה פירקה לאיראן את הצורה במשך 12 ימים, אז כמובן שעם הארמדה האמריקאית זו תהיה משימה מעשית יותר ומסוכנת הרבה פחות.

כבר היום, כשהמתקפה בעיצומה, ישראל תקפה פי עשרה יותר יעדים מעם כלביא, ופי 20 אם מוסיפים את היעדים שתוקפים במקביל האמריקאים. אם סמוטריץ' היה פורש בעקבות העסקה ההיא, כל זה כנראה לא היה קורה. הממשלה הייתה מתפרקת והקשב היה עובר לתעמולת הבחירות ולא לזירות המלחמה הקריטיות.

גם הפעם בחר סמוטריץ' לבלוע הרבה רוק, לשלם מחיר, אבל לוותר על נושא בוער שאותו דחף וקידם - רפורמת החלב שהייתה אמורה לעבור עם תקציב המדינה - והעדיף את המלחמה באיראן. על הדרך הצליח להוריד, לפחות בינתיים, גם את הנושא שהמיט עליו הכי הרבה צרות פוליטיות והוביל את מפלגתו אל מתחת לאחוז החסימה בחלק מהסקרים - חוק הגיוס.

סמוטריץ' נוכח לדעת שברבים מהצמתים שבהם היה צריך ראש הממשלה לבחור לאן לפנות - בעזה, בלבנון ובאיראן, בחר נתניהו בדרך שלו. לפעמים כי הצליח לשכנע עניינית. לפעמים כי הפעיל מכבש פוליטי.

מהצד השני חתרו השותפים החדשים בזמנו לממשלת החירום, שאף תפסו את מקומו בקבינט המלחמה המצומצם, בני גנץ וגדי איזנקוט, רמטכ"לים לשעבר, להמשיך בתפיסת עולם מדינית מסוכנת וביטחונית רופסת, ולא פעם מי שגבר היה דווקא שר האוצר.

הרי הם רצו לסיים את המלחמה מזמן. ללכת לעסקת חטופים כוללת בתמורה להפסקת אש בעזה, כולל נסיגה מלאה עד המילימטר האחרון. וכל זה עוד לפני שנכבשה רפיח, לפני שיחיא סינוואר חוסל, ועוד הרבה לפני שצה"ל התחיל בכלל לטפל בעניין חיזבאללה. שלא לדבר על איראן. העובדה שסמוטריץ' בממשלה והם לא, אומרת הכל לגבי הבחירה של נתניהו.

סמוטריץ' מאמין שהבחירות ייערכו במועדן. 27 באוקטובר. עד אז תסיים ישראל את המערכה באיראן, תפרק את חיזבאללה ותיקח שטח חיץ משמעותי בלבנון. אף שעוד אין החלטה רשמית על כך, כמו שהתעקש בעזה - כך יתעקש גם פה, והוא מאמין שיצליח. וכן לחזור לעזה - תחילה באולטימטום של טראמפ לחמאס להתפרק מנשקו מרצונו, ואם לא יעשה זאת, וכנראה שלא יעשה זאת, ישראל תיכנס שוב לשם ותעשה זאת בעצמה.

בשתי הזירות, עזה ולבנון, לא יהיה מצב יותר של אזרחים, כלומר יישובים יהודיים, שעומדים בסמוך לגבול כשמהצד השני מחבלי אויב. חיץ משמעותי, אזור מוות רחב, יחצוץ בין האוכלוסייה לאויב, כשצה"ל ביניהם. קבוע. מתצפת ואורב לכל צרה המתרגשת לבוא.

מרחק הזמן שהוא מעריך שיש לו עד הבחירות מאפשר לו שלא לעסוק כרגע בנושאים פוליטיים בוערים, ובפרט במאבק למעבר אחוז החסימה החונק. הוא מעריך שאחרי שהתוצאות יורגשו בציבור, בפרט הדתי-לאומי - לצד ההפנמה של המהפכה ההיסטורית שחולל ביו"ש כשר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי, וגם על רקע חלקים ניכרים מהרפורמה המשפטית, המובלת בעיקר על ידי בכיר מפלגתו שמחה רוטמן יחד עם שר המשפטים - הן יביאו לתוצאות אחרות בסקרים שלפני הבחירות.

ומה אם לא? סמוטריץ' רגוע. בעבר ידע להתחבר עם בן גביר כדי להבטיח שיחד יעברו את אחוז החסימה ולא יפגעו בימין, והוא יודע שתחושת האחריות הזאת היא שתוביל אותו גם הפעם. חיבור מחודש עם בן גביר, לקיחת חלקים ממפלגתו לתוך הליכוד (כפי שהיה בפעם הקודמת עם השר אופיר סופר), או אפילו לתת לעופר וינטר את ההובלה כדי להבטיח את ההצלחה בבחירות - אלה דברים שנתניהו מנסה לרקוח כבר כעת, אולם סמוטריץ' ידון בהם רק בהמשך, כשלושה חודשים לפני הבחירות. כנראה יש עוד זמן.

לא עברה שעה מאז החלטת בית המשפט בהסכמת הפרקליטות שיונתן אוריך יכול להיפגש עם נתניהו, והשניים כבר שוחחו בטלפון, כבן אובד ששב אל אביו. אוריך איש מקצוע, חד ומושחז כתער, אבל יותר מכל אלה הוא פשוט אוהב את נתניהו. אהבת נפש.

השנה הזאת הייתה קשה לו. לא רק בגלל החקירות, המרתפים המעופשים והריחוק ממשפחתו, אלא בעיקר הריחוק מראש הממשלה שהפך להיות, לצד משפחתו, מרכז חייו. האדם שעימו בילה יותר שעות ביממה מכל אדם אחר, במשך שנים רבות. אוריך בכה באותה שיחה. היה לו קשה לדבר מההתרגשות, מהמטען הרגשי שסחב כה הרבה זמן ושפרץ בן רגע.

מאז שנפטר אביו, משמש לו נתניהו בין השאר גם דמות אב. לא פחות. אוריך הוא חלק ממשפחתו של נתניהו, חבר טוב של שרה, יאיר ואבנר. איתם בכל אירוע, שמחה משפחתית או אבל. אוריך הלך לנחם את נתניהו כשאביו בנציון נפטר. שנים אחר כך זה היה נתניהו שהגיע לאוריך לניחום אבלים כשישב על אביו.

לא משנה כמה אנשים עוברים בלשכה הכי עסוקה במדינה, ראשי לשכה מתחלפים, יועצים עוזבים ובאים. אוריך נשאר. אין אדם בלשכה, אולי בעולם, שנתניהו סומך עליו יותר ממנו. וראש הממשלה למוד אכזבות ממקורבים שנטשו והפכו יריבים פוליטיים. הוא יודע שאוריך לא כזה ולעולם גם לא יהיה. לכן תמך בו וגיבה אותו מהשנייה הראשונה כשהתחיל להסתבך בפלילים.

נתניהו ידע שאת ראשו הם מחפשים, שאוריך מעניין אותם כקליפת השום. עוד אמצעי להגיע אליו אחרי שרבים ורעים לא סיפקו את הסחורה. הוא ידע שכל ההמצאה של פרשת קטאר, שאותה הוא מכנה "קטאר-פייק", לא נובעת מתאוות בצע של אוריך, ממצוקה כלכלית או מציניות בלי גבול, אלא פשוט לא הייתה ולא נבראה. אם לא היה מבקש לפטר את רונן בר, כנראה גם לא הייתה מגיעה לעולם. נתניהו לא מינה מחליף לאוריך, אלא המתין בסבלנות לשובו.

למחרת השניים נפגשו. אוריך הגיע ללשכת ראש הממשלה, אבל עוכב בכניסה. כנראה השומרים החדשים לא זיהו אותו. דוד שרן, יועצו של נתניהו, סיפר שאוריך מעוכב אבל תכף ייכנס. נתניהו זעם והתקשר מיד ל"ווילה", ביתן האבטחה בחזית הבניין. "לא מספיק מה שעשו לו, אתם עוד מעכבים אותו", הרים את קולו.

המאבטחים התנצלו, אבל טענו שזה עניין פרוצדורלי שתכף יסתיים. "אני לא מוכן שיחכה אפילו דקה!", גער בהם נתניהו, ומיד הוסיף: "אם צריך, אני יוצא אליו עכשיו ללוות אותו לכניסה!". עזב הכל ויצא לווילה לקחת את אוריך. עבור שניהם זו לא רק אבן שנגולה אחרי תקופה כל כך ממושכת, אלא אוויר לנשימה. אחים לנשק שייצאו כעת יחדיו לפרק הבא בחייהם: בחירות 2026.

כך, משום מקום, החליט נתניהו לצאת למאבק נגד מינוי יועמ"ש חדש לוועדת הבחירות המרכזית. עוד לפני שמונתה עו"ד יפעת סימינובסקי, דרש ראש הממשלה באמצעות עו"ד אילן בומבך לעצור מיד את המכרז. אחרי שמונתה, החל להילחם על פסילתה. לא שהוא מכיר אותה, אבל לפעמים נתניהו מעדיף את המוכר והרע מאשר את הלא מוכר.

כשהוא מהלך על אדמה לא חרושה, מיד מתעוררים אצלו האינסטינקטים הפרנואידיים שמלווים אותו מהרגע שנכנס לפוליטיקה ועד היום. במשך השנים היו לא מעט שלעגו לנתניהו על תחושת הנרדפות הבלתי נשלטת שלו. עם השנים, רבים הבינו שאולי זה אחד מסודות שרידותו. הלועגים הלכו, ומקום קבורתם הפוליטי לא ידוע. אבל נתניהו תמיד נשאר.

ראש הממשלה מאמין באמת ובתמים שינסו לגנוב לו את הבחירות. שאלה המבקשים להפילו בכל דרך אפשרית, מפוליטית ועד פלילית, לא יחמיצו את ההזדמנות להביא להחלפתו בבחירות הקרובות בכל מחיר. ולכן כל פונקציה בוועדת הבחירות היא קריטית. בבחירות הקודמות התעקש על מצלמות בקלפיות. רק אחרי שהליכוד קנה מצלמות בעצמו וחילק למשקיפים מטעמו באתרי ההצבעה, נכנעה ועדת הבחירות והודיעה שתצייד את אנשי הקלפי במצלמות בעצמה.

מי שדוחה שוב ושוב את בקשותיו הוא המשנה לנשיא העליון נעם סולברג. גם עליו נתניהו לא סומך. כבר זמן מה, ובפרט בימים האחרונים, סולברג הפך למטרה מכל הכיוונים. בימין על כך שהוא ממהר ליישר קו עם נשיא העליון יצחק עמית, עם היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ועם שופטת העליון דפנה ברק-ארז, שהופכים את הרשות השופטת לבורדל פוליטי. וגם משמאל - שם לא סומכים עליו כי הוא לא משלהם. דתי מדי. גר בהתנחלות. לא ממש הטייפ-קאסט של נשיא העליון הבא המיועד.

סולברג גר באלון שבות שבגוש עציון. אומנם התנחלות, אבל מהסוג הליברלי ביותר. היישוב קם מסביב לישיבה שראשיה חתרו למרכז הפוליטי והתנגדו לקו הימני מדי של מפלגות הציונות הדתית. ראש הישיבה ומייסדה, הרב יהודה עמיטל, הקים את תנועת מימד, שחתרה לשיתוף פעולה דווקא עם מפלגת העבודה ולא עם הליכוד, כפי ששאפו במפד"ל ובמפלגות דתיות לאומיות שהיו אף יותר ימניות ממנה. סולברג נמנה עם תלמידיו של הרב עמיטל ובוגר ישיבת הגוש בעצמו.

כיום ממשיך סולברג לגור עם משפחתו ביישוב, והוריו הגיעו אף הם לשם בעקבותיו. הוא גר בשכונה החדשה, בעוד הם בשכונה הוותיקה. כמעט מדי שבת נפגש סולברג עם הוריו, ולעיתים מתפלל בבית הכנסת של אביו הרחוק משכונתו. ביישוב מספרים שלמרות תפקידו הרם, סולברג מאופיין באורח חיים צנוע, נגיש, מאיר פנים.

הוא מהתושבים היותר תורניים ביישוב. משתתף דרך קבע בפעילויות הקהילתיות, מתפלל בקביעות במניין שחרית בשש בבוקר, שאליו הוא מגיע לרוב בחולצה לבנה, מה שמעיד על כך שמשם נוסע ישירות להיכל המשפט בירושלים, מקום עבודתו. לא פעם הוא יוצא לטייל עם בנותיו הנשואות או עם הילדים הקטנים בגן השעשועים.

כשהוא נשאל על עניינים משפטיים או פוליטיים, דבר שלא קורה הרבה, לרוב הוא מחייך ושותק. ביישוב מכבדים את פרטיותו ואת מעמדו, כמי שלא יכול להתבטא חופשי בכל דבר שעל סדר היום. כאחרוני המתפללים.

באלון שבות רואים בפסיקותיו שינוי גדול מהקו הכללי המאפיין כיום את בית המשפט. ברוב הפעמים שבהן הוא יושב בהרכב, לא מסתיר סולברג את דעותיו ולא פעם מתח ביקורת בדבריו וכתביו גם על בית המשפט עצמו בהובלתו של יצחק עמית. במיוחד הם מציינים את המהלך, הפיכת שולחן ממש, שכלל הדלפה לתקשורת וכנראה מהלכים קיצוניים אחרים, כשממש אילץ את עמית לבטל לחלוטין את הרכב הסניוריטי שהעניק רוב אוטומטי לעמית יחד עם ברק-ארז.

אז האם מחכים באלון שבות שיתמנה לנשיא העליון כפי שצפוי ב־20 באוקטובר 2028? לא בטוח. מצד אחד הם בטוחים שבית המשפט לא ייראה כמו היום, אולם מנגד הם לא בטוחים ממש שסולברג הוא האיש שאפשר לסמוך עליו.

רגע המבחן שבו אכזב רבים וטובים מחבריו היה כשהחליט שלא להצטרף לצעדי המחאה של השופט דאז יוסף אלרון שהציב את מועמדותו, בניגוד לכלל הסניוריטי, כמועמד נוסף ליצחק עמית ערב מינויו. סולברג סירב לתמוך באלרון וגם דחה את בקשתו להציב את מועמדותו שלו כדי לחסום את עמית.

זו הייתה פגיעה קשה שהאפילה על כל פסיקותיו השמרניות והעמידה בצל כבד את יכולתו לצאת באמת נגד המערכת שאליה הוא משתייך, למרות כל דברי הביקורת שהטיח בה בשפתו המעודנת אך החדה. סולברג הוכיח באותה הזדמנות שאף שהוא לא רואה עין בעין את הגישה השיפוטית הרווחת בקרב חבריו השופטים, הוא עדיין מקבל את המסגרת, ובמידת מה נותר בשר מבשרה.

ביישוב לא משוכנעים שעובדה זו תסייע לו בבואו להתמנות על פי שיטת הסניוריטי כבא בתור אחרי עמית. ברגע האמת, הם אומרים, הם יבעטו בו. יעדיפו מישהו שימשיך את הקו העוין לממשלת הימין, ובפלפולים ומילים נמלצות ימצאו את הדרך לחדול מהמנהג רב-השנים ולמנות אחר תחתיו.

לדבריהם, גם אם זה יקרה, ימשיך נעם סולברג להיות נאמן למערכת ולא ינהג בקיצוניות כלפיה כמו אלרון. יוריד את ראשו וימשיך הלאה. זה הטיפוס לטוב ולמוטב, הם מציינים. לזכותו ייאמר, הם מוסיפים, שסולברג - גם אם ימונה לנשיא העליון, לא יהפוך את עורו כמו אליקים רובינשטיין לפניו. הוא בבסיסו איש ימין וכזה גם יישאר. אבל אחרי הכל, גם ואולי בעיקר - שופט.