נתניהו קבלן הפיצוצים: בין הישגי המערכה באיראן לסכנת אובדן השליטה

אם הייתי יהודי דתי, יכול להיות שהייתי מגיע למסקנה שימות המשיח הגיעו. מה שקורה עכשיו באיראן הוא התגשמות מופלאה, אולי אפילו מוגזמת, של החלומות הכי דמיוניים של כל מי שעסק באיום האיראני לאורך יותר מ־30 שנה. ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ראשי מוסד, ראשי אמ"ן, בכירים במערכת הביטחון. מאז המהפכה האסלאמית, כשהשאיפה של איראן למחיקת ישראל מעל המפה והשגת יכולת גרעינית הפכו לעובדה מוגמרת והחלו לצבור נפח וגובה, ישבו אצלנו כל הקברניטים על המדוכה הקיומית: איך בולמים את איראן? איך עוצרים את האייתוללות? איך מסירים את העננה הגרעינית השחורה מעל קיומנו?

זה לא היה עוד איום בסדרה, זה לא עוד ארגון טרור, זו אפילו לא מדינה ערבית שכנה ושוחרת רע. איראן זה אירוע שונה. ליגה אחרת לגמרי. ואם מישהו היה מראה לכל אלה שעסקו בכך בעבר מה קורה היום, הוא היה משוגר להסתכלות. שנים ארוכות ניסו ראשי המדינה לטכס עצה ותחבולה איך מגייסים את ארה"ב להוביל את המערכה נגד איראן. היו גם רעיונות עוועים שלפיהם אנחנו נתקוף באיראן בהפתעה, בלי תיאום או אישור אמריקאי, בתקווה שארה"ב לא תוכל לעמוד מנגד כשאיראן תגיב - ותצטרף למתקפה אחרינו. כל זה נשאר בתוך החדרים הסגורים ועל שולחנות השרטוט הכמוסים. זה לא היה הגיוני, זה לא היה רלוונטי, לא היה לזה שום סיכוי. כך הבהירו גם האמריקאים עצמם.

במשך עשורים ניטש במערכת הביטחונית שלנו ויכוח על השאלה איך צריך להתמודד עם סכנת הגרעין האיראני: האסכולה המקובלת יותר תמכה במאבק בגרעין עצמו: מדענים, צנטריפוגות, תשתיות, פעילות חשאית של המוסד, סנקציות, גיוס הקהילה הבינלאומית וכו'. האסכולה השנייה, שבה תמכו מעטים, גרסה שאי אפשר למנוע ממעצמה בסדר הגודל של איראן להגיע לגרעין. אפשר לעכב, אפשר לשבש, אי אפשר למנוע. אם הם ירצו מספיק, הם יגיעו. הפתרון, על פי הגישה הזו, היה להפיל את משטר האייתוללות. כשאיראן תחזור להיות דמוקרטיה, הבעיה תיפתר מאליה, ולצמיתות.

מה שקורה עכשיו הוא שילוב בין שתי התפיסות. איראן חוטפת מכות רצח במשך שלושה שבועות רצופים בכל החזיתות, על כל המטרות, במאמץ להשמיד פיזית את התשתית הגרעינית והבליסטית, ולהחליש כמה שיותר את המשטר בתקווה להפלתו המיידית, או העתידית. בשבועיים הראשונים מי שנתנה את הטון הייתה ישראל. אחר כך, כמו בכלים שלובים, החל מרכז הכובד לנדוד לטובת המעצמה העולמית ארה"ב. אנחנו מתפיידים בקצב איטי, בעוד המכונה האמריקאית הולכת וצוברת את העוצמה המוכרת שלה, שהכריעה כבר מלחמות עולם. המהלומות מרוכזות בגרעין, באיום הבליסטי, במטרות משטר ובכלי הדיכוי שלו. השבוע הצטרפו גם מטרות תשתית בתחום הגז (דונלד טראמפ מיהר להתנער ולהבטיח שזו התקיפה האחרונה).

מה שמדהים הוא שאת כל זה מובילה ארה"ב של אמריקה, בכל עוצמתה. אני נזכר בפעמים הרבות שבהן התחננו מנהיגים ישראלים בפני עמיתיהם האמריקאים להציג מול איראן "אופציה צבאית אמיתית" שתגרום לאיראנים לנהל מו"מ אמיתי תחת לחץ, אבל גם זה לא הסתייע. הם לא היו מוכנים אפילו להעמיד פנים שיש אפשרות כלשהי שינקטו פעולה צבאית אם וכאשר האיראנים יתקרבו לפצצה. שורה ארוכה של נשיאים דמוקרטים סירבו לעשות את זה, בעוד הנשיא הרפובליקאי הרלוונטי היחיד, ג'ורג' בוש הבן, כילה את האנרגיה בשתי מלחמות מיותרות באפגניסטן ובעיראק, במקום ללכת על הדמון האמיתי שישב בטהרן. אגב, היה אז "אזרח מודאג" בשם בנימין נתניהו שטס לקונגרס ועזר לשכנע את האמריקאים שפלישה לעיראק והפלת סדאם חוסיין, תחליש גם את איראן ותביא לנפילתה. ובכן, קרה דבר הפוך. מי שכמעט נפלה בעקבות שתי הפלישות הללו, הייתה דווקא אמריקה.

כל זה היסטוריה. הנס שמתחולל לפנינו מגמד כל מה שכבר קרה, וצריך לקוות שיאפיל גם על כל מה שעוד יקרה. איראן על הברכיים, סופגת מכות קשות סביב השעון, הפרוקסיז שלה מאבדים אף הם גובה במהירות (בעיקר חיזבאללה), טבעת האש שהוקמה סביב ישראל עולה בלהבות, ו"תוכנית ההשמדה" המפורסמת עשויה להביא להשמדתם המוחלטת של הוגיה.

ואחרי שכל זה נאמר, שלושה שבועות לתוך המלחמה, צריכים להיאמר גם דברים נוספים: אם האירוע לא יסתיים בהפלת המשטר באיראן, הסכנה לא תחלוף. לכן צריך לדאוג שגם כשהאירוע יסתיים ברמה הצבאית-קינטית, הוא יימשך בכל שאר המישורים. צריך להבטיח את העובדה שהאמריקאים יישארו כאן, במלוא עוצמתם, עם סגר ימי ואווירי מלא סביב איראן, עם הידוק מקסימלי של הסנקציות, גיוס כל הקהילייה הבינלאומית, הפעלת מבצעי השפעה פנימיים ובניית גורמים שיוכלו להפיל את המשטר מבפנים.

אם כל זה לא יקרה, בסופו של דבר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול איראן, והפעם לבד לגמרי. זו עלולה להיות איראן מסוכנת יותר: נמר פצוע, משטר שכבר לא נשלט על ידי כהן דת קשיש ולמוד סבל וניסיון, אלא בידי גנרלים שואפי נקם של משמרות המהפכה שאחריהם המבול. הסכנה הזו קיימת וצריך למנוע אותה מראש.

לצד האשראי שמגיע כאן לבנימין נתניהו על גיוסו של הנשיא טראמפ לעניין, צריך להוסיף הערת אזהרה: מלחמות קל להתחיל, קשה הרבה יותר לסיים. אהוד אולמרט התחיל את מלחמת לבנון השנייה כצ'רצ'יל וסיים אותה כצ'רלי וחצי. מנחם בגין יצא ללבנון הראשונה כיהודה המכבי וסיים אותה מסוגר בביתו במרה שחורה. אז נכון, לבגין היה מצפון, מה שאני לא בטוח שיש לנתניהו, ואולמרט היה אמיץ מלכתחילה, לא רק אחרי שקרה אסון, אבל ברור שמלחמה שלא מסתיימת בהסדר ברור ונעול, עלולה להפוך לכישלון. הרגע שבו יש לסיים מלחמה הוא הנקודה שבה התפוקה השולית של המשך המלחמה פוחתת, כשהיא הופכת מנכס לנטל, כשמגיעים לנקודת השיא שממנה אפשר רק לגלוש לשפל.

רוצים הוכחה לנכונות האמירה הנ"ל? בבקשה: תנו מבט דרומה, לעזה. לאחר הטבח והאסון, ישראל התעשתה והשקיעה בעזה שנתיים של מאמץ צבאי חסר תקדים שעלה לנו בחייהם של מאות לוחמים. גם כאן, לא הייתה תוכנית סיום, לא היה תכנון ל"יום שאחרי", אף אחד לא טרח לעשות משהו כדי שיהיה מי שיחליף את חמאס, ולכן קיבלנו בעזה את מה שקיבלנו: חמאס שולט בכל האוכלוסייה, מתעצם ועומד על רגליו, מפוצץ בכסף שזורם אליו מכיוונים שונים, ולא הולך לשום מקום.

אם היינו יוזמים את הסיום, היינו יכולים להכתיב את תנאיו. מכיוון שאילצנו את טראמפ לאלץ אותנו לסיים, אנחנו מנגנים עכשיו כינור שלישי וצופים בכיליון עיניים בבינאום הסכסוך ובצבא שמורכב מחיילי מדינות אסלאמיות שונות ודואג לביטחוננו קילומטרים ספורים משדרות ואשקלון. זוהי תמונה של כישלון מוחלט שאסור לנו לחזור עליה בחזית האיראנית והצפונית.

אין ספק שכרגע אנחנו בשיא. כל יום נוסף של תקיפות עוצמתיות באיראן מחליש עוד יותר את המשטר ואת יכולותיו. השאלה היא מה הלאה. מי שבנה על התקוממות של גורמים חיצוניים כמו הכורדים, הימר על הסוס הלא נכון. מתישהו האירוע עלול להתהפך עלינו. העובדה שממאמץ להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית ולפגוע בתוכנית הבליסטית זה הופך למלחמה על נתיבי הסחר העולמיים, על מחירי האנרגיה ועל מצר הורמוז, היא סוג של אובדן שליטה. כרגע, הוא עובד לטובתנו. ומה יקרה בעוד רגע?

הכוכבית שצריכה להידלק כאן נעוצה בעובדה שמי שאמור לזהות את הנקודה שבה המלחמה הופכת מנכס לנטל, בנימין נתניהו, נגוע בניגוד עניינים מובנה מהרגע הראשון. זה לא סוד שהתמשכות המלחמה בכל החזיתות שירתה את נתניהו פוליטית. הוא הצליח להרחיק את הבחירות מ־7 באוקטובר, הצליח למנוע הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, הצליח לקנות זמן, ועוד זמן, כשהוא דוחה את הבחירות ואת משפטו במקביל ומקווה להשכיח מהציבור את האסונות שאליהם הוביל את המדינה.

האירועים התנ"כיים שחווינו בשנתיים וחצי האחרונות הפכו את נתניהו לקבלן הפיצוצים של האזור, אולי של העולם. האיש שהתרחק מכל צל של עימות, מכל רמז של מלחמה, ש"הכיל" את כל האיומים והסכנות והניח לכל אויבי ישראל להתעצם על הגדרות, מי שהאידיאולוגיה היחידה שהוביל הייתה הנצחת הסטטוס קוו, קידוש השקט והתנזרות מהרפתקאות ומלחמות - התהפך בבת אחת לנגטיב המוחלט של כל זה.

אני מתקשה לסמוך עליו, כמי שאמור לזהות את הנקודה הארכימדית שבה צריך למצות את המאמץ הצבאי ולהמשיך אותו בדרכים אחרות. אני חושש שזה לא יקרה, אלא רק אחרי שהקערה תתהפך ואנחנו ניאלץ לעשות מאוחר, מה שאפשר היה ליזום מוקדם. אם וכאשר הדבר יקרה, זה עלול להמיט עלינו נזקים כבדים בחזית הבינלאומית, ובעיקר בחזית האמריקאית. כבר עכשיו מתחילים בקיעים וסדקים באמריקה, שלפיהם ישראל גררה את טראמפ למלחמה הזו בשערותיו. כל עוד המלחמה נחשבת להצלחה, זה לא נורא. אם היא תהפוך לכישלון, זה יהיה איום ונורא וינעץ את המסמר האחרון בתמיכה הדו-מפלגתית המסורתית בישראל, שנחלשת מאוד באחרונה.

מישהו צריך להרגיע את בנימין נתניהו ולהזכיר לו שהוא לא קבלן פיצוצים. הוא מנהיג שאמור להיות גם אדריכל שבונה, לא רק הורס. שחרור השד האיראני מהבקבוק והמרדף האמריקאי-ישראלי אחריו מסייע לנו להוכיח לכל השכנות באזור בכלל ובמפרץ בפרט מהו פרצופה האמיתי של איראן. המלחמה הזו חייבת להסתיים בהקמתה של ברית נאט"ו מזרח-תיכונית בהנהגת ארה"ב והובלת ישראל (בהתעלם מהעובדה שנאט"ו המקורית גוססת באירופה). היא חייבת להסתיים עם הסדר כלשהו שיושג עם ממשלת לבנון ויקפל את חיזבאללה עוד יותר לתוך מאורותיו.

אני מקווה שיש תוכנית לכל זה, כי כל מה שאנחנו רואים עכשיו קרה במקרה. אלמלא מוחמד דף ויחיא סנוואר החליטו להתנפל עלינו ולהפעיל את "מבול אל-אקצא" ב־7 באוקטובר, היינו ממשיכים עם ביבי המקורי. לא קבלן שיפוצים, אלא פחדן אילוצים. היינו ממשיכים להתנהל בשלווה על סיפן של שתי חביות השריפה המפלצתיות שהנחנו לחיזבאללה וחמאס להציב כאן, ולהמתין להגעתה של איראן לפצצה. כפי שהנשיא טראמפ עצמו אמר, איראן הייתה קרובה מאוד לפצצה וישראל ניצלה אך בקושי מהשמדה. מותר לנו לחגוג את זה, אבל כדאי שנזהה את הנקודה שבה צריך לחדול ולתרגם את ההצלחות הצבאיות והמודיעיניות הבלתי נתפסות, לעתיד טוב יותר לכולנו.

למרות המלחמה, למרות המאמץ הלאומי הכבד, למרות הטילים והאזעקות והלחצים והקשיים והמכות שנוחתות עלינו כבר שנתיים וחצי, התקווה שמשהו בהתנהגות המופרעת של הקואליציה ישתנה או יירגע, נכזבת כל יום מחדש. כשהמנהיג נושא נאום נדיר לאומה הוא מדבר על "לצופף שורות" ועל "רק יחד ננצח", אבל בידו השנייה הוא ממשיך לשסות את חבר תומכיו, שופרותיו וסוגדיו בכל מה שלא בא להם טוב בעיניים. וזה כולל הכל: חידושה המואץ של ההפיכה המשטרית, הסתערות בולמוסית אינסופית על תקציב המדינה, המשך חלוקת שלל וג'ובים מכל הבא ליד, וכמובן טיפול בכל מי שעלול לסכן את המשך מלכות בית נתניהו על נתיניו.

תשומת לב מיוחדת צריך להקדיש לנושא ועדת הבחירות המרכזית. מי שחשב שהעובדה שמי שעומד בראשה הוא השופט המזוהה יותר מכל עם מחנה הימין השמרני בישראל, כבוד המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, תשנה משהו למכונת הרעל, טעה. נתניהו יודע שסולברג הוא איש ימין, אידיאולוגי, מתנחל ושמרן, אבל הוא גם יודע שסולברג הוא שופט מקצועי, ממלכתי והגון. אלה תכונות לא טובות, כי על פי תורת הכאוס צריך לערער ולמוטט את אמון הציבור בכל המוסדות שאינם הליכוד או ערוץ 14, וזה כולל את ועדת הבחירות המרכזית.

הסיבה: אם הסקרים יתורגמו למנדטים ונתניהו לא יוכל להקים את הממשלה הבאה, צריך פשוט להפקיע את האמון בוועדת הבחירות ולפרק את מעמדה, בדיוק כפי שנעשה בזמנו למשטרה, ואחר כך לפרקליטות, וליועמ"ש, ולנשיא העליון, ולבית המשפט העליון, ואפילו לטייסים ולאנשי המודיעין ולהייטקיסטים ול"קפלניסטים" ולכל מי שלא מאמין בכל ליבו, נפשו ומאודו ששרה נתניהו אכן צריכה להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב.

כבר יצא לי לשמוע מינון מגל באחד הבקרים שהעובדה שאני מעריך את מקצועיותו ויושרו של השופט סולברג (מאז פסק הדין שלו כשופט מחוזי בפרשת סרן ר') היא מספיקה כדי להרוס באופן סופי את אמינותו. אני לא מכיר את סולברג ומעולם לא נתקלתי בו או שוחחתי איתו. אני מאמין שהוא יודע בדיוק מה צפוי לו. אני מקווה ומתפלל שיש בו העוצמה הפנימית הנדרשת כדי להתמודד עם מה שצפוי לו. רבים וטובים התפוררו מול כמויות ההסתה, השנאה והטינוף שמכונת הרעל מסוגלת לייצר סביב השעון.

זה החל בהקטנת תקציבה של ועדת הבחירות המרכזית, בשנת בחירות, שהוביל יו"ר ועדת הכספים ח"כ חנוך מילביצקי. זה נמשך בבחישות רבות נוספות של הליכוד ושלוחותיו בתוך הנעשה בוועדה. רק חלק מזה פורסם. זה הגיע השבוע לשיא כשנתניהו שיגר את אחד מכלבי התקיפה המשפטיים הירודים יותר שלו כדי למנוע את מינויה של היועצת המשפטית החדשה של הוועדה, אשת מקצוע מוערכת ממעמקי הציונות הדתית. סולברג, אם כי באיחור, הבין מה קורה כאן ושיגר את כלב התקיפה בחזרה למלונתו. הבעיה היא שזה רק הפרומו.

מי שהפך בשבועות האחרונים לאחת המטרות האיכותיות יותר של מכונת הרעל הוא הרמטכ"ל לשעבר וראש מפלגת ישר!, גדי איזנקוט. למה הם נטפלים לאיזנקוט, אתם שואלים? כי הוא מתרומם בסקרים והופך לאיום אלקטורלי.

עד עכשיו זכה נפתלי בנט למרבית האש הביביסטית. במקרה שלו, אין צורך להסביר. בנט היה זה שהעז להרכיב ממשלה במקום נתניהו, ועוד עם מנסור עבאס. העובדה שנתניהו ניסה להרכיב ממשלה עם אותו עבאס רבע שעה קודם, לא משנה לביביסטים שום דבר. אבל עכשיו השם החם הוא איזנקוט.

בשבוע שעבר פצחו כמה כלבי תקיפה בהסתערות משולבת על איזנקוט, בגין מאמר שכתב לפני שנים. ינון מגל, שהוביל כהרגלו את המתקפה, טען שאיזנקוט כתב אז שישראל צריכה להשלים עם הגרעין האיראני. וכך, בנביחה אחת, אפשר להפוך אדם שנלחם 41 שנה על ביטחון המדינה, לסוכן איראני.

הבעיה היא שהמאמר ההוא מונח לפנינו. כל מה שצריך זה לקרוא אותו. הוא נכתב ב־,2018 כשאיזנקוט היה רמטכ"ל וכתב מאמר שכותרתו הייתה אופן ההיערכות הנכון של ישראל לקראת שנתה המאה, שתצוין בשנת 2048. ומה נכתב שם? שנכון יהיה להיערך לכל אפשרות, כולל האפשרות שמדינה מוסלמית כלשהי תגיע לנשק גרעיני, בהיבטים ההגנתיים וההתקפיים שישראל צריכה לנקוט מול הסכנה הזו.

לקחו את זה, והפכו את זה לשיתוף פעולה עם תוכנית הגרעין האיראנית. אגב, נתניהו עצמו כתב בשנת 1993 מאמר ובו ניבא בפסקנות שעד שנת 1999 איראן תהיה גרעינית. אותה פסקנות שבה הסביר לקונגרס האמריקאי ש"אם תפלשו לעיראק ותפילו את סדאם חוסיין, בעקבותיו ייפול גם שלטון האייתוללות באיראן".

השבוע, כשאיזנקוט עלה בעוד מנדט, עלתה מכונת הרעל עוד מדרגה. הסוכן הקטארי יונתן אוריך נתן את האות כששבר את שיא המבחילות של עצמו כשצייץ בטוויטר "תעדכנו אותנו מתי אפשר לזהות את גדי איזנקוט ברחוב ולא להתבלבל בינו לבין הקובה של ניסים סיסקה".

קשה להבין מה עובר במוחו החולני של אדם שקיבל מאות אלפי שקלים מקטאר, מממנת החמאס, בעודו יושב בתוך קודש הקודשים של מדינת ישראל, כשהוא מנסח מסר מהסוג הזה. מה גם שאוריך מזכיר יותר הכלאה בין יעקב ברדוגו לרובינזון קרוזו. בראד פיט הוא לא. אבל כאמור, זו הייתה רק יריקת הפתיחה.

למחרת הופיע אותו ינון מגל, ראש הקנוניה, ובתוכניתו "הפטריוטים" החלה קקופוניית צעקות קלאסית שהפכה את איזנקוט למי שבזכותו ניצל חסן נסראללה מחיסול במלחמת לבנון השנייה. הקטין לעשות אחד הפאנליסטים, איתמר פליישמן, שרקק לחלל האולפן את המשפט "האיש שפעל עבור נסראללה ושמר על נסראללה מתוך לשכת הרמטכ"ל". עוד קודם, הוצג בתוכנית סרטון ערוך ומבושל שממנו אפשר היה להבין שבמקום לחסל את נסראללה, איזנקוט הורה להודיע לדיירי הבניינים שבהם שהה להתפנות מראש לפני ההפצצה, וכך סייע לו להינצל.

כן, זה מופרע. אבל אנחנו חיים בעידן מופרע. מיותר לציין שאין אפילו בדל או קורטוב של אמת בכל האמור לעיל. ראשית, איזנקוט בכלל לא היה הרמטכ"ל. הוא היה ראש אמ"ץ ועל שמו קרויה עד היום "דוקטרינת הדאחיה". הוא היה זה שחשב שצריך למוטט את כל המגדלים של הדאחיה על הראש של חיזבאללה כדי לייצר הרתעה. ואכן, זה קרה וההרתעה שהושגה אחרי לבנון השנייה הייתה הארוכה ביותר בתולדותינו (חבל שנתניהו החליף מתישהו את אולמרט ומסמס אותה).

אבל זה לא הפאנץ'. התקיפה על הבניינים שבגינם ניתנה התרעה מראש לדיירים, התמקדה בבניין מגוריו של נסראללה ובבניין המשרדים שלו. באותו זמן, נסראללה היה כבר עמוק בבונקר. המטרה הייתה להשמיד את נכסי העל-קרקע שלו, כדי לאלץ אותו להישאר בבונקר ולחסל אותו שם. ואכן, לאחר הפלת שני הבניינים הללו, שבהם ידענו שנסראללה לא שוהה, הנחית חיל האוויר מתקפה ממוקדת ומרוכזת על נסראללה עצמו באותו בונקר. מטוסי קרב של חיל האוויר הפילו על הבונקר 23 פצצות חודרות בונקרים, סה"כ 23 טונות של פצצות במטרה לפצח את הביצורים ולהרוג את נסראללה. לרוע המזל, זה לא צלח.

חלפו 20 שנה, וחסידיו של מי שבא אחרי אולמרט והניח לחיזבאללה להתעצם לממדי מפלצת ולבנות בצד שלנו שלושה אוהלים ללא תגובה, מעלילים על גדי איזנקוט שסייע לנסראללה "מתוך לשכת הרמטכ"ל". העובדה שישראלים "רגילים" לכאורה מסוגלים להוציא משפט כזה מפיהם בלי להתבלבל, להסמיק או להיחנק, היא המורשת האמיתית של נתניהו. אגב, לשם המידע, בתקופתו של איזנקוט הונחה התשתית המבצעית והמודיעינית לכל מה שראינו במלחמה הזו, כולל מבצע הביפרים ומבצעים נוספים, כולל מבצע ה"מטרו" שנתניהו עצמו בזבז כדי לייצר תמונת ניצחון פיקטיבית בסיומו של מבצע שומר החומות, שבעקבותיו הגיע סינוואר למסקנה שבשלה השעה להתנפל על ישראל.

איזנקוט לא לבד. אפילו תא"ל (במיל') מייק הרצוג, שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, חווה את מכונת הרעל על גבו כמה ימים קודם לכן. הרצוג האח הוא לא פוליטיקאי. מעולם לא היה. הוא קצין מודיעין ששירת תחת ראשי ממשלות רבים וליווה כמעט את כל המו"מים שניהלה ישראל עם שכנותיה ואויביה במהלך השנים. אבל הוא העז למתוח ביקורת (מדודה ו"הרצוגית" בעליל) על המתקפה המטורללת שהנחית הנשיא טראמפ על אחיו. אז צריך להקדיש גם לו קצת כוח אש.

למשימה נבחר מי שאין שום משימה שקטנה למידותיו, יעקב ברדוגו. באחד משידורי ערוץ הטינוף (14), הוא כחכח בגרונו ואמר על מייק הרצוג את הדברים הבאים: הרצוג מונה לשגריר על ידי בנט. אחרי שביבי נבחר, "האמריקאים של ג'ו ביידן ואנתוני בלינקן" התחננו שיישאר, הם התחננו גם בפני נתניהו, וגם אחרי שטראמפ נבחר, ממשל ביידן ביקש להשאיר את מייק בתפקידו, למקרה שקמלה האריס תיבחר... ברדוגו קינח באמירה שמייק הרצוג הוא בכלל נציג המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, הוא לא מקובל על הרפובליקנים, וכו' וכו'.

עד כאן לרלורי ברדוגו. מכאן העובדות: ראשית, סתירה לוגית. ממשל ביידן לא יכול לבקש שהרצוג יישאר אחרי שטראמפ ניצח, "למקרה שקמלה האריס תנצח". זה מה שברדוגו אמר. כנראה הוא לא מצליח לעקוב אפילו אחרי עצמו. שנית, אחרי שמייק הרצוג מונה לשגריר בימי ממשלת בנט, נתניהו עצמו צילם ופרסם סרטון שבו הוא תומך במינוי תמיכה נלהבת. הסיבה: נתניהו מכיר ומוקיר את הרצוג האח, שעבד בצמוד אליו ובאינטימיות רבה במו"מ שנתניהו ניהל עם אסד הבן להסכם שלום מול סוריה, וגם במו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם שליחו של אבו מאזן ב"מסלול לונדון", באמצעות יצחק מלכו ומייק הרצוג, כשדניס רוס מפקח מהצד האמריקאי. נתניהו מכיר מצוין את כישוריו של הרצוג, ולכן בירך על המינוי.

ומה קרה אחרי שנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה? רון דרמר הרים טלפון לוושינגטון וביקש מהרצוג להישאר בתפקיד, בשם נתניהו. אחריו התקשר נתניהו עצמו וחזר על הבקשה. הרצוג נעתר.

לגבי הרצוג שהוא "נציג המפלגה הדמוקרטית". העובדות הפוכות. עם סיום תפקידו העביר הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהם החלטה בסנאט, שבה תמכו כל הסנאטורים (100!!!), שמברכת את השגריר הרצוג על כהונה מוצלחת ועל תרומה ליחסי ישראל-ארה"ב ועל התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. גרהם הוסיף גם הודעת ברכה פומבית אישית מצידו. כשמנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר קרא בנאום להדחת נתניהו, צייץ הרצוג נגדו ציוץ שזכה ל־1.7 מיליון צפיות.

בתוכנית אחרת בערוץ 14 שאלה מראיינת אחרת את הרצוג מדוע הוא מתנגד להתערבות של טראמפ בענייני ישראל (החנינה) ולא התנגד כשממשל ביידן הטיל סנקציות נגד מתנחלים מאיו"ש. ובכן, גם כאן אין לערוץ 14 קשר עקיף כלשהו עם העובדות. הרצוג נלחם נגד הסנקציות שהטיל ממשל ביידן, הקים קבוצת עבודה של משפטנים מממשלות ישראל וארה"ב על מנת למצוא פתרונות מחיה כלכליים למשפחות מושתי הסנקציות, ומנע בעבודה מאחורי הקלעים הטלת סנקציות תוך כדי מלחמה על שלוש יחידות צבאיות ישראליות: נצח יהודה, כוח 100 ו־504. כל זה ידוע ומוכר, ופורסם בכלי התקשורת. כל מה שכלבי התקיפה הברדוגואים צריכים לעשות, זה חיפוש קצר בגוגל (אני לא מייחס להם יכולת להשתמש בבינה מלאכותית). אבל אין בזה צורך. הם קיבלו משימת תקיפה וביצעו אותה.

עושה רושם שכמעט אין יום שבו ההתדרדרות של המשטרה מארגון ממלכתי מסודר ונטול פניות למיליציה פרטית בשירות איתמר בן גביר, לא נמשכת לנגד עינינו. הפרסום האחרון (רועי ינובסקי בכאן) מדבר על "מדור הסתות" שהוקם על ידי השר איתמר בן גביר, שגם הציב בראשו קצין בשם סנ"צ אודי רונן, שיוכל לנטר "יעדים משטרתיים" הכוללים גם מפגינים, מובילי מחאה ופעילים פוליטיים, בשנת בחירות. הודעת וואטסאפ שסנ"צ רונן הנ"ל שלח לקציני משטרה, שבה הוא מבקש להעביר אליו "שמות שמטרידים אתכם" כדי שיוכל לנטר אותם, עוררה סערה, ובצדק.

כל האירוע הזה עקום. השר לא יכול להקים "מדור הסתות". הוא לא יכול להעמיד בראשו קצין. כל זה צריך להתבצע על ידי ראש אגף החקירות, ולא השר. כדי לחקור עבירות הסתה צריך אישור פרקליטות. אבל כל המבנה הזה, כל ההיררכיה הזו, לא מעניינת את השר, שפשוט לש ומעצב הכל על פי רצונו. את השר אנחנו כבר מכירים. זה מה שיש. מי שמינה אותו והצהיר ש"הוא לא יכהן כשר בממשלתי", ידע בדיוק את מי הוא ממנה.

הבעיה היא המפכ"ל. רב ניצב דני לוי. יממה או שתיים קודם לכן הוא העניק גיבוי ל"שוטר" מנשה מנצור, שהצליח להוכיח מעל כל ספק שמשטרת ישראל איבדה את זה. התנהלותו המביכה, שלא לומר מטומטמת להחריד של אותו מנצור, שצולמה כולה, כולל התיאום המוקדם והתיאום המאוחר, חשפה את ערוותה של המשטרה לעיני כל.
אלא שהשר בן גביר מיהר, כמובן, לשבח את מנצור, שבמקום לעצור את מי שנטפל למפגינה מבוגרת, עצר את מי שניסה לגונן עליה (עם ידיים בכיסים) ואף תיאם עם הבריון ש"יבוא להגיש תלונה". מיד לאחר הגיבוי שנתן השר לאותו שוטר, הגיע גם הגיבוי מהמפכ"ל.

הכי קל להגיד שרנ"צ דני לוי הוא סמרטוט של השר, זנבו הרופס והמכשכש של בן גביר, שבמקום להעמיד אותו על מקומו ולהגן על המשטרה על פי חוק, מניח לשר להפוך את המשטרה למיליציה פרטית בשירותו.

אבל המציאות מורכבת יותר. בתוך המפכ"ל מתחולל מאבק פנימי עז בין "השוטר הטוב" ל"שוטר הרע". דני לוי יודע את האמת ומבין את המצב. לא, הוא לא נהנה מהפיכתו לסמרטוט בן גביריסטי. הוא די סובל. יש בו התקוממות פנימית, יש בו מרידות מקומיות, אבל בכל פעם שהשר מביט לכיוונו או מפליט משהו למיקרופון או למצלמה כלשהי בעניינו, הוא ממהר להתקפל ולהצטנף בבהלה בפינתו.

אחת הבעיות היא שלוי הגיע לתפקיד המפכ"ל כשהוא אינו בשל. חסרות לו מיומנויות בסיסיות. זה נכון גם לגבי ראש המוסד הבא וראש השב"כ הבא ושלל משרות מפתח ממלכתיות שאינן מאוישות במקרה הרע, או מאוישות באנשים לא מתאימים ולא מנוסים במקרה הרע יותר. במקרה של מפכ"ל, זה רע לתפארת. לדני לוי אין ניסיון בהתנהלות מול פוליטיקאים, מול שרים, מול בריון כבן גביר. הוא לא ידע מה זה ישיבות ממשלה, מה זה תקציב וקבינט ויועמ"ש וועדות בכנסת וכן הלאה. הוא אפילו לא ידע מהן בדיוק סמכויותיו של המפכ"ל.

יממה או שתיים לאחר האירוע עם השוטר מנצור, נשמע המפכ"ל בשיחות סגורות אחרת לגמרי. השוטר, כך אמר למי שאמר, לא פעל נכון. זה היה מקרה רע. זה לא היה נכון. אז למה הוא נתן לו גיבוי? הוא נתן לו גיבוי רק בגלל השיימינג שעבר, ולא בגלל איך שפעל.

הגרסה הזו, בואו נגיד את זה בעדינות, לא מחזיקה מים. אלא שבאותו יום, בישיבת סגל הפיקוד של המשטרה, נשמע לוי זועם והדגיש בפני מפקדי המחוזות והקצינים הבכירים שאסור להכניס פוליטיקה למשטרה, שאסור לצרף עיתונאים למעצר, שאסור לצרף את השר למעצר, שמי שיעבור על הכללים האלה "יהיה לו עסק איתי" וכו' וכו'.

לוי התייחס למעצר המתוקשר בלוד של חשוד בריסוס גרפיטי על בית העירייה, מעצר שאליו התלווה השר בן גביר כדי לייצר לעצמו סרטון ולייקים. המעצר נגמר, אגב, ביבבה. החשוד שוחרר כעבור 24 שעות.

המאבק הפנימי בתוך נפשו של המפכ"ל אמיתי. בדרך כלל, ידו של בן גביר גוברת. השוטר הרע מנצח את השוטר הטוב. לוי שומר על קשר עם מפכ"לי וניצבי עבר. הוא יודע מצוין מה הדבר הנכון שצריך לעשות. מדי פעם הוא גם אומר או עושה אותו, אבל אז נבהל וחוזר בו. כך, למשל, המפכ"ל גיבה את השוטר מנצור, אבל לא הגיב ולא גיבה את הקצינה רינת סבן, אחרי שהשר כינה אותה "עבריינית". איך זה ייגמר? אין לדעת. אם הייתי מקורב של רנ"צ לוי, הייתי מסביר לו שאין לו מה לפחד מאיתמר בן גביר. הנ"ל יודע לעשות בעיקר רעש. הוא לא יהיה השר לביטחון לאומי עוד זמן רב.

אחרי שכל המהומה הנוכחית תתפזר, אחרי שהשנים האיומות שעוברות עלינו יהפכו לחצאי עמודים בוויקיפדיה, יישאר דני לוי עם המורשת שלו. כמעט ואין מפכ"ל משטרה שלא נכנס לעימות עם השר שלו. אף אחד לא התכופף ונתן לשר להשתלט על המשטרה מבחוץ ולהפוך אותה למיליציה. קובי שבתאי, שהאמין שיוכל להיחלץ יבש מהמבול הזה, קלט את השגיאה באמצע הקדנציה והתעשת. עמוד השדרה הערכי, המצפון, היושר, הממלכתיות, כל אלה צריכים להטות את הכף בתוכו של דני לוי, לכיוון הנכון. ויש רק אחד כזה. הוא יודע בדיוק איזה.