כשיהודים פנו החוצה - זה נגמר תמיד באסון

הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל (משלי ז, כ"ב)

יש אגדות שלא נועדו לילדים, הן נכתבו כדי להזהיר עמים. כך סיפורו של החלילן מהמלין - אדם שהוביל אחריו עיר שלמה בצלילים ערבים, עד שהוליך את ילדיה אל הנהר. לא בכוח, לא באלימות, אלא בניגון מפתה ובהבטחה לפתרון קל. כך בדיוק מתחילות טעויות היסטוריות גם אצלנו. והעצומה שמקדם ידידי, רעי ושותפי לדרך, פרופ' משה כהן-אליה, בפנייתו אל נשיא ארצות הברית ("כורש המודרני"), היא טעות אדירת ממדים שסופה מי ישורנו.

אני כותב את הדברים בכאב, לא בכעס. אני מעריך ומכבד את פרופ' כהן-אליה - שחקן חיזוק שהצטרף לאחרונה למחנה השמרני לאחר שנים רבות שבהן היה בצד השני של המתרס - וכעת מתבשם (ובצדק רב) מאהבת ההמון ההולך שבי אחר דבריו החריפים והמדויקים נגד הדיפ-סטייט ("הם מבינים רק כוח וצריך לרסק אותם" ו"רק נבוט על הראש יכול להביא לפה יציבות חוקתית").

בעיקר אני מכבד ומבין היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של אחיי ואחיותיי, עשרות אלפי החותמים על העצומה. רבים מהם חשים - ובמידה לא מבוטלת של צדק - כי מערכת המשפט נוהגת כלפיהם בבריונות ובאלימות משולחת רסן, חצתה קווים אדומים, הרחיבה את סמכויותיה מעבר לפרשנות שיפוטית רגילה, והפכה לשחקן פוליטי.

חלקים נרחבים מהציבור מצביעים בקלפי עבור נציגים המבקשים לקדם מדיניות של שמרנות ומסורתיות, ובפועל מתקבלת מדיניות הפוכה לחלוטין, הנקבעת על ידי מי שמעולם לא נבחרו: כבוד השופט יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה. זו תחושה קשה, אמיתית וראויה לדיון.

אין להתעלם מן המציאות. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות קשות: הרחבת סמכויות, התערבות גוברת ולעיתים תחושה עמוקה כי חלקים גדולים ממערכת אכיפת החוק פועלים באופן שאינו ניטרלי. אלו טענות חמורות שאסור לבטלן כלאחר יד. אך דווקא משום חומרתן, אסור להגיב עליהן בצעד שיחמיר את הבעיה. אל לנו לטעות, וחובה עלינו לשנן את מילות הפיוט של רבי שלמה הלוי אלקבץ, הנאמר בבתי הכנסת היהודיים מכל העדות כבר קרוב ל-500 שנה: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

הפעולה הספציפית הזו נעדרת, למרבה הצער, ולו אבק של מחשבה תחילה. העצומה הקוראת לטראמפ להטיל סנקציות על גורמים ישראליים היא טעות קשה - לא רק פוליטית, אלא גם טעות יהודית.

עם ישראל למד על בשרו, פעם אחר פעם, כי אין פונים אל הפריץ וכי כל פנייה לאומות העולם כדי לפתור מחלוקות פנימיות מסתיימת באסון. הנביא ישעיהו כבר הזהיר: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה… וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנו", והנביא ירמיהו זעק: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם". זה איננו רק עניין של אמונה - זהו לקח היסטורי.

כשיהודים פנו החוצה, זה נגמר תמיד באסון - וההיסטוריה הארוכה שלנו מלאה בדוגמאות כואבות. ישמעאל בן נתניה ביקש שליטה ופנה למלך עמון כדי לחסל את גדליה בן אחיקם. המעשה הזה לא היה רק רצח פוליטי; הוא הביא לחיסול שארית הפליטה היהודית לאחר חורבן הבית הראשון.

האחים החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, פנו לרומא כדי שתכריע ביניהם. רומא אכן הכריעה - ואז נשארה. כך החלה השליטה הרומית שהובילה, בסופו של דבר, לחורבן הבית השני.

ובימי הבית הראשון, כאשר ממלכת יהודה נקרעה מבפנים, פנו מלכים פעם למצרים ופעם לאשור כדי להכריע סכסוכים פנימיים. כל פנייה כזו קנתה שקט רגעי, אך הובילה לשעבוד העם היהודי לטווח ארוך. כפי שמתאר זאת ספר מלכים, שוב ושוב: ברית עם מעצמה זרה הסתיימה בתלות, ותלות הסתיימה באובדן ריבונות. זה הדפוס - פנייה החוצה כדי לנצח ויכוח פנימי מסתיימת באובדן שליטה. ונדמה, לדאבון הלב, שהלקח הזה לא הופנם.

יש שיאמרו: מה הבעיה? הנשיא טראמפ ידידותי ואוהב ישראל. ואכן, נכון הדבר. אלא שמדיניות אינה נבנית על פי זהות הנשיא הנוכחי, אלא על פי התקדים שאתה יוצר. אם היום מבקשים מנשיא אמריקני להטיל סנקציות על גורמים מצד אחד, מחר יבוא נשיא אחר, פחות ידידותי, וישתמש בדיוק באותו כלי - נגד ראש ממשלה, שרים, מדיניות ביהודה ושומרון ונגד כל החלטה שלא תמצא חן בעיניו. ומי יוכל אז להתלונן?

יש הטוענים: "גם הצד השני פנה לג'ו ביידן". גם זה נכון. ברם, ממתי היהדות נמדדת בסטנדרט של יריביה? דוד המלך לא אמר: אם אחרים טעו - טעה גם אתה. להפך, דרישתו מהעם היהודי גבוהה הרבה יותר: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ". טעות אינה הופכת לנכונה משום שהיא סימטרית.

וכמה מילים אישיות. על פניו, הח"מ אמור להיות חלוץ לפני המחנה במאבק בדיפ-סטייט ולהצטרף לעצומה. מזה כעשור אני נאבק בהם, כותב, מתראיין ומשלם מחירים. נפתחו נגדי, באותו שבוע - באופן "אקראי" כמובן - חקירות במס הכנסה ובמע"מ. הוועדה לבחירת שופטים קבעה שאינני מתאים לכהן ולו כשופט שלום, הואיל ולדידם אני נעדר אמביציה.

וחמור מכל אלו, מבצע החיסול והסיכול הממוקד שבוצע בי אך לאחרונה על ידי כבוד השופט נעם סולברג, באמצעות הגברת אורלי עדס, כאשר נקבע כי אינני עומד בתנאי הסף למכרז היועץ המשפטי לוועדת הבחירות המרכזית - הואיל ואין לי ניסיון בדיני בחירות; זאת, אף שידוע לו ולכולי עלמא שזהו משלח ידי העיקרי זה למעלה מחצי יובל שנים (ונזכיר כי מי שנבחר בסופו של דבר למכרז נעדר כל קשר לדיני בחירות).

אלא שכאן עוצרים. עניינים אישיים נדחים מפני עתידו של עם ישראל. האחריות היא שלנו ועלינו. הפתרון למחלוקת פנימית איננו ייבוא של כוח חיצוני, הפתרון הוא פנימי: חקיקה, דיון ציבורי, מאבק דמוקרטי ובחירות. כך פועל עם חופשי בארצו - לא באמצעות פנייה למעצמה זרה שתכריע עבורו מי יישאר ומי ילך.

אכן, העצומה מציעה פתרון קל, מפתה, מנגינה נעימה המבטיחה קיצור דרך. אך ההיסטוריה הארוכה שלנו מלמדת: קיצורי דרך כאלה נגמרים תמיד במקום רע מאוד. לכן, דווקא מתוך הערכה למי שמוביל את המהלך, ומתוך אהבה עמוקה לאלה שחתמו על העצומה, אני אומר: אל תלכו אחרי החליל.

בתהילים נאמר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". שומר ישראל איננו נשיא זר או ממשל מעבר לים, ולא יד חיצונית שתכריע עבורנו מי צודק. שומר ישראל הוא עם ישראל. והלקח ההיסטורי חד וברור: ברגע שבו עם ישראל מוסר את גורלו להכרעת אחרים, הוא חדל להיות ריבון לגורלו.

ניתן לחלוק, חובה להיאבק, ואפשר לצעוק עד השמיים - אך יש קו אחד שאסור לחצות: לא פונים לפריץ, לא מוסרים מחלוקת פנימית להכרעת זרים, ולבטח לא מזמינים יד חיצונית שתכריע מי ינהיג כאן את המדינה. כי ביום שבו נתרגל לכך, לא רק המחלוקת תוכרע מבחוץ, גם העתיד. עם שאינו פותר את בעיותיו בעצמו - אחרים יפתרו אותן במקומו.

הכותב הוא פרשן משפטי