בעוד מערכת החינוך מנסה לשמר שגרה בתוך מציאות חירום בנוסח הלמידה מרחוק, מאחורי המסכים השחורים, התמונה מורכבת הרבה יותר. שירן פרץ, אשת יחסי ציבור ומורה למגמת תקשורת בחטיבת ביניים בבית ספר דמוקרטי ביבנה, מתארת מציאות שבה המורה כמעט לבדו מול מסך כבוי.
"זה מאוד קשוח. הילדים לא מרוכזים. אולי שניים מדליקים מצלמה. וגם מי שלא מדליק מצלמה, לא עונה, לא מגיב, אין מענה מהצד השני". לדבריה, הפער בין כיתות היסודי לבין חטיבת הביניים בולט במיוחד. "ביסודי הילדים עוד משתפים פעולה, מצלמות פתוחות, יש אינטראקציה. אבל בחטיבה ובתיכונים זה עולם אחר. זה גיל מורכב, הם עם הטלפונים, עם חברים, במסכים אחרים. הרבה פעמים אני מרגישה שאני פשוט מדברת עם עצמי".
הקושי אינו רק פדגוגי, אלא גם בסיסי יותר: חוסר שליטה מוחלט על הסיטואציה. "אני לא יודעת מי צופה בי ומה הוא עושה, אני לא יודעת מי מקשיב", היא מודה. "אין לי שום מושג מה קורה מאחורי המצלמה. לשבת ולכתוב איתם משהו, זה לא צולח. בכיתה משימה מתבצעת. בזום כמעט ולא". גם כאשר היא מנסה להניע את התלמידים לפעולה, המציאות טופחת על פניה. "נתתי להם ליצור כתבה, משהו אקטואלי. זו פעם ראשונה שזה פשוט לא קרה. הם לא זזים. קשה מאוד להניע. אני מבינה מה הם עוברים. זה שהם בכלל נכנסים לזום - מבחינתי זה המון", היא מסבירה.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
לדבריה, עצם ביטול החשש מפגיעה בציונים רק מחזק את המגמה. "ברגע שאין מחויבות ואין השלכות, ברור שזה משפיע. מצד שני, אני לא מאמינה בענישה. אני מאמינה בזה שהם נכנסים, גם אם לא פותחים מצלמה, גם אם רק מקשיבים. זו תקופה שצריך להבין אותם", אומרת פרץ. "רבע שעה ראשונה מהשיעור מתנהלת רק על לבדוק מה שלומם אחרי הלילות הקשים, קצת מדברים על אקטואליה ובעשר הדקות האחרונות? כבר כמעט אין עם מי לדבר. חלקם גם מתנתקים באמצע. כשאני מדברת לכולם - אף אחד לא עונה. רק כשאני קוראת בשם פרטי, הם מגיבים. אף אחד לא מתייחס להכנה לשיעור, לעבודה שאנחנו משקיעים".
שחר קס, מורה לתנ"ך ומחנך בעירוני ה', מתאר מציאות מורכבת ומאתגרת במיוחד של הוראה מרחוק בזמן חירום, מציאות שלדבריו רחוקה מאוד ממה שנדמה למקבלי ההחלטות. "קשה מאוד ללמד בזום חומר חדש, זה כמעט לא אפשרי. כדי שזה יעבוד צריך מורה מאוד מאוד חזק, כזה שמצליח לנצח את כל האינטראקציות האחרות שיש לתלמידים בבית כמו הטלוויזיה, המחשב, הטלפון והמשחקים", הסביר.
"גם אם אני יודע להחזיק שיחה ולהפעיל תלמידים, עדיין צריך מורה סופר אטרקטיבי כדי להתחרות בכל הגירויים, בכיתה זה אחרת לגמרי", טוען קס. "מדינת ישראל כבר שנים במצבי חירום. הגיע הזמן לחשוב על פתרון יותר טוב מזום. לא הכינו לזה את המורים וגם לא את התלמידים".
"להיכנס פעם בשנה לזום כהכנה, זה לא נקרא הכנה, זה פלסטר. עשיתי סבב טלפונים ל-38 תלמידים, אבל זה לא זמן שמוקצה במערכת. אומרים לנו לעשות את זה בזמן החופשי, וזה לא עובד ככה", אומר קס ומצביע על בעיה מערכתית עמוקה יותר. "אני חושב שלא רואים את רווחת התלמידים או המורים, אני רואה מערכת שמפחדת מההורים ומתנהלת מולם. רווחת התלמיד הייתה צריכה להיות מסגרת אמיתית, יציבה, עם מענה ברור. צריך כבר עכשיו, בזמן הזה, לשאול איך מערכת החינוך תיראה בפעם הבאה - כי ברור שיהיה עוד מצב חירום. יש הרבה רעיונות מהשטח, צריך להקשיב להם".
שרון קייזר-הלר, פסיכולוגית חינוכית מומחית וראש תחום מוגנות חינוכית בקריה האקדמית אונו, מספרת כי "אחת המורכבויות שפחות מדברים עליהן בתוך הלחץ שבו כולם נמצאים היא מציאות חייהם של הצוותים החינוכיים". "לצד תחושת הדחק המתמשכת מהמלחמה והדאגה לילדיהם שלהם, מצופה מהם בין אזעקות לדאוג לנוכחות, לייצר למידה מעניינת וגם להתעקש על מצלמות פתוחות. לא פעם זו משימה כמעט בלתי אפשרית, שמעמיסה ופוגעת בפועל בתחושת החוסן והרווחה הנפשית של המורים", המשיכה.
"בסופו של יום, מעטים חושבים על המורה שיושב שעות מול עשרות ריבועים שחורים בזום, יודע שלעיתים הוא מדבר לעצמו ובכל זאת ממשיך לנסות לנהל שיעור שייטיב עם כולם", היא מסבירה. "בתוך כל זה, דווקא ההתמדה, היצירתיות והמסירות שלהם הן שמחזיקות את תחושת השגרה והתקווה עבור התלמידים".
עם ילדים בבית ובעל במילואים: "מצפים שנהיה סופר-וומן"
אהובה ונה, מורה בבית ספר יסודי, מתארת מציאות כמעט בלתי אפשרית של הוראה מרחוק בזמן מלחמה. לדבריה, המורים נדרשים להחזיק את המערכת כולה תחת עומס רגשי, טכני ומשפחתי, בזמן שגם הם עצמם מתמודדים עם חרדה, ילדים בבית ולעיתים גם בני זוג במילואים.
"הציפייה היא שנהיה סופר-וומן. לא חושבים עלינו, רק מצפים מאיתנו", כועסת ונה. "בשעה 9:00 אני כבר צריכה להיות עם הילדים בזום. הילדים מתקשים לקום, מתים מעייפות. אתה צריך להתחנן להורים - 'תעירו את הילדים, אני מחכה פה בזום''. עד שאישרתי את כולם, צריכים להפסיק וללכת שוב לממ"ד".
ונה מספרת כי מעבר להוראה עצמה, המורים נאלצים להתמודד עם כאוס טכני מתמשך. "אני כל היום עם קישורים להורים, עם קישור לזום לכל מורה. יש מורים שאין להם קישור קבוע, קודם צריך לשלוח להם את הקישור, ההורים כועסים, מתעצבנים, לפעמים אין מספיק מחשבים בבית, יש כמה ילדים שצריכים להיכנס לזום, ויש מריבות", היא מתארת. "גם אנחנו המורים, יש לנו ילדים קטנים בבית. הילדים הקטנים בוכים, אתה צריך להתייחס לילדים שלך. הרבה מהמורים גם יש להם בני זוג במילואים. אנחנו בעצמנו גם במצוקה".
אחד הקשיים המרכזיים, לדבריה, הוא התחושה שהמורה מלמד לא רק את תלמידיו, אלא גם תחת עיניהם הבוחנות של ההורים: "אנחנו מלמדות כשההורים נמצאים שם, שומעים אותך, מקשיבים לך, מבקרים אותך. אתה לא מול 30 ילדים בכיתה, יש לך 80 אנשים שמקשיבים לך, ובודקים אותך, ומבקרים אותך".
היא מספרת כי עיקר המפגש כיום אינו דווקא לימודי, אלא רגשי. "מתחילים עם שיח רגשי, עם המון הקשבה. נותנים להם הרבה לשתף, הרבה לספר". לדבריה, השאיפה היא לשמור על רצף ושגרה, גם אם חלקיים בלבד: "אני מאוד משתדלת גם כל יום ללמד קצת, לתת משהו שישאיר אותם בלמידה. אני לא מכבידה עליהם, אבל כן נותנת שישמרו קצת על שגרה, על סדר מסוים".
"אנחנו גם בני אדם", היא מסכמת. "המורים מאוד משתדלים, מאוד רוצים, ועושים את מיטב יכולתנו. לא תמיד זה מצליח. יש ימים שזה הולך טוב, יש ימים שזה הולך פחות, אבל כולם צריכים להכיל יותר וגם להיות עם סבלנות".