לפני שבעה חודשים משה וקנין ומשפחתו שבו לביתם בקריית שמונה, אחרי קרוב לשנתיים מאז פונו מהעיר במלחמת חרבות ברזל. לווקנין עסק לפינוי פסולת בניין. הוא ראה בעיני רוחו את העיר נכנסת לתנופת שיפוצים ובנייה, השקיע כסף בשיקום ובהנעת העסק מחדש, אחרי שציוד נגנב ונבזז לו, לקח הלוואה של 200,000 שקלים והתחיל לעבוד.
אלא שהתחדשות המלחמה בגבול הצפון עצרה את העבודה. "הייתה תקווה שנתאושש אחרי הפינוי, ועכשיו עוד פעם מלחמה שמכניסה מחדש למצב של חוסר ודאות. לעסקים קטנים זה ממש וידוא הריגה", אמר וקנין. "הכול פה משותק, העיר הפכה לבסיס צבאי. כל הבית רועד מההדף. אני חי פה 48 שנים ואף פעם לא פחדתי ככה. אתה חושש לצאת לרגע מהבית, כשיש אזעקה אין לך אפילו חמש שניות למצוא מחסה. יש לי בת חיילת, בסופ"ש האחרון בבית היא אמרה שהיא מתחרטת שלא נשארה בבסיס שלה. איך עסקים יעבדו במציאות כזאת?".
כמו וקנין, בעיר עוד מאות בעלי עסקים קטנים, אחרי כמעט שנתיים שרובם המכריע נסגר ונכנס לקיפאון, הייתה תקווה שהחזרה לעיר וההבטחות לשקט לאורך הגבול יאפשרו להתאושש, לפתוח ולהפעיל את העסקים מחדש - ולהזרים דם חדש בכלכלה המקומית. בתחילת החודש שעבר ממשלת ישראל אף קיימה ישיבה מיוחדת בעיר ובין ההבטחות שיצאו בסיומה נאמר כי יינתן סיוע לעסקים מקומיים, ולתושבי העיר יועברו מענקים שניתן יהיה להשתמש בהם רק בעסקים המקומיים.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
עינת דרדרי, בעלת עסק לעיצוב מתנות לאירועים, אומרת ש"אחרי ישיבת הממשלה היו הבטחות לסיוע והייתה תקווה, אבל המלחמה הנוכחית החזירה אותנו אחורה למצב של חוסר ודאות. אנשים לקחו הלוואות, התחייבו לספקים, משלמים משכורות לעובדים. אני קניתי ציוד מספקים באלפי שקלים. כל יום עכשיו הוא הפסד של אלפי שקלים, וזה אחרי קרוב לשנתיים שהעסקים היו סגורים".
"אנשים עוד לא הצליחו להרים את הראש מעל המים וכבר עוד פעם העיר במלחמה. אני לא יודעת כמה מבעלי העסקים יצליחו לשרוד את זה. בדיעבד, מתברר שמי שלא פתח מחדש את העסק שלו, עשה בשכל", אמרה דרדרי, שכועסת על כך שהיא וחבריה, בעלי העסקים הקטנים, עומדים שוב בפני משבר וחוסר ודאות: "למה לא עשו מתווה מסודר למצב הזה? הרי מקבלי ההחלטות ידעו שתהיה עוד מלחמה. למה לא אמרתם לנו - 'חבר'ה, בואו, אתם לא יכולים לעבוד, אתם תקבלו פיצוי לפי ההכנסות שלכם'".
גם עומרי בשירי, הבעלים של "תיווך בשירי" שפועל בעיר כבר 40 שנה, מתפלא על כך ששוב תושבי העיר ושאר יישובי הגדר נקלעים למצב של חוסר ודאות. "הנה, שוב הגענו עכשיו למלחמה. מה, לא יכולתם בעירייה ובממשלה להכין תוכנית מגירה לעסקים למקרה שתהיה מלחמה עם לבנון?", תוהה בשירי. "זה נשמע לך הגיוני שאין תוכנית יזומה? לא ידעתם שתהיה מלחמה עם איראן ואז לבנון יתקפו? הרי להכין את המלחמה ידעו, יודעים לתקוף ויודעים איפה בדיוק נמצא כל ארכי-מחבל, אבל תוכנית מגירה עסקית למצב שאנחנו במלחמה, שכנראה הולכת להיערך גם אחרי פסח, את זה לא יודעים לעשות?".
"בעל עסק חייב להרגיש שהוא יודע מה הולך להיות, לראות אור בקצה המנהרה. אנשים לקחו הלוואות בשביל לפתוח את העסק בריסטארט. יש בעלי עסקים שלקחו הלוואות של חצי מיליון שקלים", הוא זועם. "אנחנו כבר 20 יום במלחמה שהייתה ידועה מראש. לא ראש העיר, לא המדינה, לא שר האוצר, לא שר הביטחון, אף אחד לא מדבר עם תושבי הגבול שחווים את המלחמה פי עשרה מכל מישהו אחר".
בשירי מסביר כי אם המדינה והעירייה יושיטו עכשיו יד ועזרה לבעלי העסקים, הדבר ישתלם בעתיד: "אני מדבר ממקום של צמיחה. אם אתה משמר את העסק הקטן עכשיו, בתקופת המלחמה, ועוזר לו לעוד חודשיים-שלושה קדימה, זה עסק שלא ייסגר והבעלים שלו, תושב המקום, לא יעזוב עם המשפחה שלו".
"העסקים האלו הם הכלכלה של העיר, הם משלמי הארנונה. בינתיים גובים מהעסקים ארנונה ואגרות שילוט, אבל אם הם ייפלו העירייה תהיה בחדלות פירעון", מוסיף בשירי. הוא עצמו ממשיך לעבוד, גם אם בהיקף קטן ממה שקיווה לו, אחרי שהתושבים חזרו אל העיר. הוא מספר על כמה עסקאות נדל"ן ועל יזמים שמאמינים בעתיד העיר והאזור: "הם באים לאנשים ומציעים להם עסקאות במחירים אטרקטיביים. הם שומרים על אופטימיות והולכים לקראת התושבים, שהעירייה והמדינה ילמדו מהם".