שאלה של אמון: זה הסימן שלפיו נוכל לדעת האם המלחמה הצליחה

מי שראה את סרטוני התעמולה האיראנים של הימים האחרונים, לא יודע אם לצחוק או לבכות: מגדלים קורסים בתל אביב, הרס בירושלים, אנשים מבוהלים ותמונה כללית של ישראל שנלקחה כאילו מסרט אסונות הוליוודי.

השורה האחרונה היא היחידה שאינה מופרכת: זה בדיוק מה שזה - אנימציית מחשב פינת בינה מלאכותית שבעזרתן נוצרו הסרטונים הכאילו-תיעודיים הללו.

אלה הם רגעים שבהם צופה ישראלי יכול לחייך לעצמו בשביעות רצון: הן מפני שמי שנזקק לסרטונים שכאלה מפסיד בשטח והן מפני שמי שמאמין להם הוא רחוק מלהיות האויב המתוחכם מפניו אנו יראים.

אבל מה עם רמת האמינות בצד שלנו? אצלנו אולי לא משדרים לאומה סרטונים שכל בר דעת יוכל להבחין מיד שהם פייק מוחלט, אבל בכל זאת: כמעט שלושה שבועות אל תוך המלחמה האזרחים הישראלים לא רק מעט מבולבלים, אלא גם תוהים אם מספרים להם את כל האמת או - אם להיות בוטים יותר: מי משקר לנו ולמה.

בפוליטיקאים חשדנו תמיד, אלה מסוגלים לומר דבר והיפוכו באותו המשפט. אל שתי מטרות הלחימה הראשונות שהציג ראש הממשלה בנאום השיגור של "שאגת הארי" - פגיעה ביכולת הגרעינית והבליסטית של האיראנים ויצירת תנאים להחלפת השלטון, נוספה לפני יומיים מטרה שלישית - לאפשר מעבר ספינות במצר הורמוז.

איך הפך מצר הורמוז לציר פילדלפי החדש? אם לתמצת למשפט אחד: טעות בהערכות הצד האמריקני-ישראלי, הן באשר ליכולת השרידות של המשטר האיראני והן בנוגע למה שהוא מתכוון לעשות (למשל לסגור את המעבר הימי).

חוסר הערכה של הצד שכנגד הוא הטעות החמורה ביותר שאפשר לעשות. די לנו אם נביט לכיוון עזה: ישראל טעתה בהערכות שלה לגבי חמאס, כוונותיו ויכולותיו, ושילמה במחיר איום ונורא של אלפיים נופלים ונרצחים.

חמאס לא העריך נכונה את עוצמת התגובה הישראלית ובעיקר את משכה. הוא לא רק המיט על עזה אסון (שגבה חיים של עשרות אלפי אזרחים, בלי להיכנס כרגע לדיון על מידת אחריותם של אלה לשגשוגו ביניהם), אלא שגם מי שטעו בהערכתם, שילמו על כך בחייהם.

אז לצמרת המדינית באשר היא, קל לא רק לטעות אלא גם לא להודות בטעות ולשקר לנו בפנים. אפשר לומר שאחרי כל כך הרבה פעמים, אנחנו כבר למודי ניסיון.

מלובשי המדים, לכל הפחות, היינו מצפים לקצת יותר אמירת אמת או לפחות שיקוף ריאלי של המציאות, נכון? אז זהו, שגם לא: אם את ההבטחות לפיהן "חמאס מורתע", למרות מחירן הנורא, אפשר לאפסן באגף ה"טעות בהערכה", הרי שאת הבטחות הכזב לתושבי הצפון, אי אפשר אלא לקטלג במחלקת השקרים הבוטים.

למה קצינים בכירים שהמוניטין שלהם היה ללא רבב בחרו לשנמך את רמת האמינות שלהם לזו של הפוליטיקאים (כלומר, של החשודים בעינינו כמי שאינם בהכרח דוברי אמת)? כאן נכנסת לתמונה התקשורת הישראלית, שלימדה אותם את השיעור שבנימין נתניהו הוא המאסטר שלו: לפעמים קל יותר להנדס תודעה מאשר לומר אמת.

אנחנו מרבים לזהות "שופרות" של נתניהו בערוצי התקשורת, מבקריו נהנים לחבוט ולעלוב בהם, אפילו רק כ"נקמה" על כך שאינם מסוגלים לגרום לרוב אזרחי ישראל לחשוב כמותם. את שופרות הגנרלים אנחנו שופטים לקולא, למרות שפגיעתם אינה חמורה פחות.

למה? כי אם גם הם משקרים לנו, אנא אנו באים? הן האזרח שמתרוצץ הלוך ושוב בין ביתו למקלט, צריך לתת אמון במשהו או במישהו - וצה"ל הוא הגורם הראשון שהיינו רוצים לחבק: לא רק ברמת החייל או החייל שהם הילדים של כולנו, אלא גם בדמות המבוגר האחראי.

למרות הרצון המובן והכן הזה, מדי פעם מתגנב החשש אל הלב: שמא מי שחוסל אינו כה בכיר כפי שמעידים עליו, שמא אין לנו די מיירטים לעוד שבועות ארוכים של מלחמת התשה - וכך הלאה.

מדי פעם מתגלים שקרים קטנים. כך למשל הסבירו לנו בתחילה לובשי המדים (לא תמיד ישירות, לרוב באמצעות הדלפות לכתבים הצבאיים) שאין סיכוי שהאיראנים מנהלים "כלכלת חימושים" (מה שמעיד על תכנון לטווח ארוך), אלא רק "יורים באקראי מתי שהם רק יכולים" - לכאורה אחרי שהשמדנו להם כשמונים אחוזים מהמשגרים...

אחר כל אמרו לנו שאין סיכוי שאיראן וחיזבאללה מתואמים בשיגורים (דבר שמעיד לכאורה על יכולת פיקוד ושליטה רב זירתית), עד שגם דברי הרהב האלה התרסקו בשטח פתוח.

אלא שלאט לאט חלחלה תרבות השקר הזאת גם אל יתר אגפי התקשורת. זה קרה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שאין לנו תמונת מצב אמיתית ועדכנית לגבי מה שקורה באיראן. כלומר - התלות בהדלפות-מטעם הפכה לגדולה הרבה יותר בהיעדר מציאות שאפשר להביט בה נכחה.

השנייה מעבירה חלק מהאשמה אלינו, הצופים: לפעמים אנחנו מעדיפים לשמוע שקרים "מרימים" מאשר להתמודד עם מציאות מורכבת. רוצים דוגמאות?

שימו לב למפגני התמיכה במשטר באיראן: הם נראים אותנטיים לא פחות מאשר הפגנות של "קפלניסטים" איראניים נגדו.

אז מה יש יותר באיראן - נשים שרוצות לקרוע מעליהן את החיג'אב או מי שרוצות לעטות גם רעלה ולהרגיש בנות של מלכים...? כלומר, אנו מאמצים בקלות רבה את הפרשנות המייחלת לשינוי של גורמי אופוזיציה איראניים, אבל לא מעלים על הדעת שמא יתכן שהמשטר האיום והנורא שלהם נתמך על ידי רוב העם.

למען הסר ספק: אני לא טעון לרגע שאכן כך הוא, להפך: אני מודה שאיני יודע, ושלצערי כל מי שמספק לי מידע או פרשנות הוא בעל אינטרס.

זאת ועוד: מדהים בעיני שהאנשים שמספרים לנו עד כמה האיראנים צמאים לחירות ונרמסים באכזריות על ידי כוחות שיטור חמושים (ושוב: הגיוני מאוד שכך הוא), הם אותם אנשים שהחילו על כל תושבי עזה - אישה, קשיש וילד, אחריות קולקטיבית לשלטונו המתמשך של חמאס.

תושבי עזה כולם מחבלים ותושבי טהרן כולם לוחמי חופש? אולי, אבל תודו שיש פה לכל הפחות נקודה למחשבה.

גם ברמת הדיווח היומי מתגלה חוסר אמינות משווע. ניקח לדוגמה את אחת החדשות הבולטות של היממה האחרונה: תקיפה ישראלית של מתקני נפט באיראן. האם היא הייתה מתואמת עם האמריקנים או לא?

הדעת נותנת שכן, כבר למדנו שלא רק שנתניהו וטראמפ מתואמים ביניהם הרבה מעבר למה שמקובל להניח, אלא גם שלפעמים, כמדיניות מתואמת, פועלת ישראל "על דעת עצמה", כדי לאפשר לאמריקנים מרחב הכחשה.

אז ישראל תקפה "בתיאום עם האמריקנים" כפי שגרסו הכותרות ואז יצא טראמפ לתקשורת ואמר שלא היה לו מושג... מה זה אומר? לא רק שמישהו מהצדדים בהכרח משקר ומטעה, אלא גם שנוצרו כותרות כאלה שבתמונות, שאומרות דבר אחד בכותרת הראשית ודבר אחר בשורות המבזקים שבתחתית התמונה.

"ההתקפה על מתקן הגז הגדול באיראן" זעקה הכותרת בתכנית הבוקר של קשת 12 (באולפן: אלמוג בוקר בשיחת וידיאו עם האלוף במיל' ישראל זיו) ומתחתיה נכתב: "התקיפה תואמה עם האמריקנים..." - כלומר, מן הסתם הגיעה ממקור ישראלי מדיני או צבאי.

מתחת, באותו מסך, מרצדת השורה: "טראמפ: ' לא ידעתי שישראל תתקוף את שדה הגז באיראן'"...

מי מבין שתי הכותרות צודק? ישפוט הצופה הנבון.

בהמשך אף הרחיקו לכת בחדשות 12 וכותרת המשנה ייחסה לא רק תיאום עם האמריקנים, אלא פעילות בשליחותם ממש: "המסר לאיראנים: לטראמפ נגמרה הסבלנות בעניין מיצרי הורמוז". בוקר טוב ישראל, כבר הכרתם את מפקד חיל האוויר החדש של ישראל, דונלד ג'יי טראמפ?

אותו ציטוט מטראמפ שמכחיש כל קשר או ידיעה לגבי הפעולה (הציטוט המקורי היה חריף הרבה יותר, כמעט גינוי לישראל על התקיפה) המשיך "לרוץ" בתחתית המסך. יפה נכון?

אז לקראת עוד סוף שבוע שבו יתנהל עם ישראל בין נקיונות למטחים ובין קידוש למקלטים, לא רק שנדמה שלישראלים אין דעה מוצקה בנוגע לשאלה איך ומתי תסתיים המלחמה - אין להם אפילו את היכולת לרכז מידע שיאפשר להם הערכה שכזאת, שלא לומר דעה על המלחמה.

התקשורת, פעם כלב השמירה של הדמוקרטיה, הפכה לכלבי המקלטים החמודים האלה, שעוברים משכן לשכן לקבל ליטוף, נזהרים שלא לעצבן אף אחד.

אז הנה בכל זאת אינדיקציה אחת ברורה: בעוד פחות מחמישה שבועות, 21 באפריל, יחול הרגע שאין ישראלי ממנו: תוגת יום הזיכרון תתחלף באווירת החג של יום העצמאות.

במקור נועד היום הזה השתא, להיות יריית הפתיחה לקמפיין הבחירות של בנימין נתניהו. טראמפ היה אמור לקפוץ מתוך העוגה כדי לקבל את פרס ישראל ואתמול אפילו התבשרנו על חבר כנסת אלמוני שמציע ששרה נתניהו תשיא משואה...

כלומר, בהנחה שביקור שכזה צריך לתאם מראש, כולל יצירת מרחב בטוח לטיסה אל ישראל ושהייה בתחומה, הכל מוכרח להסתיים, ככל שסוף מעשה במחשבה תחילה מקורו (כלומר, פרי תכנון מוקדם), הרי שהירייה האחרונה תשמע באזור לכל המאוחר בתוך שלושה שבועות.

אם לא כך יהיה, יוכלו אזרחי ישראל להסיק שמשהו בתכנון המוקדם או בביצוע, השתבש קשות, אפילו אם התקשורת הישראלית תאמר לנו את ההפך.