הצעירים היורדים בנונשלנטיות במדרגות חניון הבימה עם חיוך על הפנים וכוס קפה ביד הפכו לאחד הסמלים של המלחמה. ואכן, מותר לשמוח בחוסן של העורף במלחמת שאגת הארי. אבל כדאי גם לזכור שזו תמונה חלקית, ואף מטעה, ועלינו לשאול עד כמה חסינים אלו שחוו חוסר ודאות מעיק ושבריריות מתמשכת עוד בטרם האזעקה הראשונה נשמעה?
המלחמה אינה יוצרת את השבריריות יש מאין, אך היא בהחלט מאיצה ומחמירה אותה. מה שלפני המלחמה היה מאזן עדין שאיפשר חיים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים, עלול להתערער. כך האם היחידנית שמגדלת בקושי רב שלושה ילדים והכנסתה נפגעת בגלל השבתת המשק, הקשיש שהצליח לשרוד לבד בדירתו אך כעת אינו יכול להגיע למרחב מוגן ושוקע בבדידות ובדיכאון, המשפחה שמתקשה לשרוד את השהות הכפויה והממושכת במרחב המוגן בצל אלימות בתוך הבית, ועוד. אלו אינם "מקרים קיצוניים", בהם הרשויות דווקא למדו לטפל. אלו ישראלים רבים מאוד, הם ויקיריהם, שאחרי הקורונה, וביתר שאת בגין המצב בעורף מאז ה-7 באוקטובר, חווים טראומה ומצבי משבר ומצוקה מתמשכים ומחריפים. השבריריות שלהם שקופה במידה רבה. היא מתפתחת בשקט, לרוב מאחורי דלתות סגורות. אך ללא תמיכה ומשענת, הם עלולים לקרוס. המחיר האישי והמשפחתי כבד, והוא אינו נעלם כשפיקוד העורף מכריז שהאירוע הסתיים.
בזירה הזו נותרים העובדות והעובדים הסוציאליים כמעט לבדם. ייחודם כפול: הם מאמצים גישה מערכתית כוללת והם מלווים את הזקוקים להם לאורך זמן. הם אינם רואים רק את "המטופל" שמולם, אלא גם הסביבה שבה הוא חי, המשפחה והקהילה שלו, הקשרים החברתיים והכלכליים, והמדיניות החברתית המשפיעה על רווחתו. העובדות והעובדים הסוציאליים יודעים להעניק עזרה רגשית ולסייע בהתמודדות עם טראומה וחרדה. הם אמונים על חיזוק הכוחות במשפחה ועל גיוס המשאבים של הקהילה. הם פועלים לסייע במיצוי הזכויות מול הרשויות השונות ולוודא שכל הגופים פועלים בצורה מתואמת. ובעיקר, הם מלווים את הזקוקים לעזרתם גם אחר שוך הקרבות. הנוכחות המתמשכת הזו, היא שעושה את ההבדל בין שיקום לקריסה. ולראיה, יותר ויותר גופים מגייסים היום עובדות ועובדים סוציאליים כדי לסייע למי שחוו משברים וטראומה.
האם העובדות והעובדים הסוציאליים יכולים להמשיך ולמלא את תפקידם כאשר החרום הופך לשגרה, מעגל הנזקקים מתרחב, אך המשאבים וכוח האדם נותרים חסרים ומוגבלים? פועלם בשנים האחרונות אמנם זוכה לשבחים ולהוקרה, אך בשבוע בו חל יום העובד הסוציאלי הבינלאומי, ראוי שגם נכיר בתרומתם הייחודית לחוסן הלאומי. עלינו לזכור ולהזכיר שחוסן לאומי אינו נמדד רק במיגון ובעוצמה צבאית. הוא נמדד גם ביכולתה של החברה הישראלית לתמוך בחלשים ובנחלשים בקרבה, וגם בעובדות ובעובדים שתמיכה זו היא מלאכתם וייעודם. הכרה בעבודה הסוציאלית כשירות חירום לאומי ותקצובו בהתאם היא צעד הכרחי בימים אלו. הוא ייתן ביטוי למחויבות ארוכת הטווח של המדינה למי שנפגע במלחמה המתמשכת ויתרום מאוד לחוסנה של החברה הישראלית.
ינון אהרוני הוא מנכ"ל משרד הרווחה והביטחון החברתי; פרופ' יקותיאל צבע, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, הוא יו"ר מועצת העבודה הסוציאלית.