מלחמה, לא חשוב על מה? הכירו את הנשק שישראל עוד לא ניסתה

אם יש משהו שהישראלים צריכים לסבול, מלבד חיים בין התראה לאזעקה, הרי שאלה השקרים של ממשלתם בנוגע למטרות המלחמה.

זה לא אומר שהמלחמה שמתנהלת עתה היא בלתי צודקת, זה גם לא אומר שעם ישראל, בהכללה, לא מוכן לספוג ולסבול עד להשגת ניצחון, רק שאת המטבע היקר הזה - יכולת ההתגייסות והמוכנות להקרבה של הישראלים בחזית ובעורף, פורטת ההנהגה לכסף קטן, מבזבזת אותו כאילו לא הופקד בידיה למען מטרה נעלה.

שימו לב לריטואל הישראלי הקבוע, שאותו ניתן לשחזר עד לימי המבצעים העונתיים בעזה: חמאס היה בוחן מעת לעת, בירי או בפיגוע, את סבלנותה של ישראל, צה"ל היה מפציץ דיונות - מה שהגביר את הפיתוי לצד השני להעלות את הרף. או אז הוא היה עובר את הגבול (לפעמים תרתי משמע) וישראל הייתה יוצאת למבצע (עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות - רשימה חלקית מאוד).

תושבי הדרום (בעיקר) היו עוברים משגרת "טפטופים" לחיים שלמים בממ"דים, אבל כשהיו שואלים אותם תמיד עלתה התשובה: נגור בממ"ד כמה זמן שיידרש ובלבד שיוסר האיום.

מה עשו צה"ל והממשלה? בזבזו את האשראי הזה ב"חצי מלחמה", לקחו את "תמונת התיקו" (במשוואה שנוצרה אף הותר לחמאס לירות תמיד את הפגז האחרון), האירו אותה באור מחמיא ונופפו בה לעיני אזרחי ישראל כתמונת ניצחון.

מה היה הגמול לתושבי העוטף על נכונותם לסבול ולתת להנהגה המדינית ולצה"ל להסיר את האיום? בספרה אחת ובמילה אחת: 7 באוקטובר.

החליפו את המילים "דרום" ו"חמאס" ב"צפון" ו"חיזבאללה" - והנה לכם שעתוק של אותו מודל. מקריית שמונה ועד חיפה ישבו במקלטים (כלומר, למי שיש כאלה). גם כאן הפגינו האזרחים אומץ לב והקרבה שמזכירים את אלה של תושבי לונדון בימי הבליץ הגרמני.

רק שלנו, בניגוד לבריטים, לא היה צ'רצ'יל משלנו, כי גם הסבבים מול לבנון הסתיימו במעין תיקו שכולו הפסד.

מיותר לציין שרק במזל, מזל גדול - בין אם הוא תולדה של הגורל או של השגחה עליונה (ייבחר כל אחד על פי מידת אמונתו), נמנע מתושבי הצפון טבח כזה שהתבצע ביישובי העוטף שבדרום.

הטראומה של 7 באוקטובר, גרמה לרבים מאתנו לחשוב שתמו ימי ההכלה - ולפרקים זה אכן נראה כך. עזה נכתשה מן האוויר, הים והקרקע, לבנון הותקפה בתורה - והבטחות ל"ניצחון מוחלט" נשמעו ברמה.

רק שאז התברר שלא צה"ל ולא הממשלה מסוגלים לספק את הסחורה, למרות גבורתם של החיילים בחזית ושל האזרחים בעורף.

ההסכם עם חמאס עודנו חסוי ברובו, אבל רק אתמול התבשרנו (על רקע תמונות של מחבלים חמושים בטנדרים לבנים) שישראל מודרת מהמשא המתן הישיר שמתנהל בין ארה"ב לחמאס על התנאים שבהם ייאות הארגון, לכאורה, להתפרק מנשקו.

ספוילר: חמאס לא יתפרק מנשקו, שכן בשכונה שלו (הזירה הפנים-פלסטינית) ויתור על הנשק משול למוות.

מה כן יהיה? הוא ישנה את שמו, ימתן את אמירותיו ויזכה להישאר בשלטון תחת מסווה - יקראו לו ""כוח שמירת השלום", יעטפו אותו בכוח שיטור רב לאומי (שהניסיון עם יוניפי"ל בצפון יכול ללמד אותנו עד כמה הוא יעיל) ויגידו שניצחנו. אז יגידו.

עכשיו שימו לב מה קרה לנו בלי שנרגיש (כלומר, אזרחי ישראל): המודל הנפסד הזה של סבב שנגמר בכאילו-ניצחון ומוביל לסבב הבא, הגרוע יותר מבחינתנו, הועתק אלפי קילומטרים מגבול ישראל. עכשיו מנרמלים פה טפטופים מאיראן: הקסאמים היו לטילים בליסטיים וראשון לציון הייתה לשדרות.

אם את הדגלים הירוקים של חמאס או הצהובים של חיזבאללה אפשר היה לראות מהצד הישראלי של הגבול בעין בלתי מזוינת, הרי שכדי להוריד את אלה של משמרות המהפכה, צריך לטוס מכאן במשך כמה שעות.

מה באמת קורה באיראן? האם מידת האיום של האיראנים על ישראל אכן השתנתה עד כדי כך בחודש יוני - ואז, אחרי שמיגרנו אותו "לשנים", צמחה שוב ביום האחרון של חודש פברואר?

התשובה היא שלא אני ולא אתם יודעים זאת. אין לנו אלא להאמין (או לא) למה שמספרים לנו גורמים ישראלים רשמיים במדים או בחליפות.

זה אולי לא יפה לקרוא למישהו "שקרן", אבל גם אם רוצים לעדן מאוד את המילים, הרי שלכל הפחות ניתן לומר שעל פי ניסיון העבר, אפשר שלא תמיד אומרים לנו את האמת.

"חמאס מורתע" - ששמעו ביישובי העוטף יותר מדי פעמים, הן מגורמים צבאיים והן מגורמים מדיניים, התחלף ב"הסגנו את חיזבאללה עשרות שנים לאחור" (אמירה שקל לייחס רק לראש הממשלה, אבל חובה לזכור שבניואנסים כאלה ואחרים, היא נשמעה גם מפי קצינים בכירים) - וקיבל טוויסט איראני בקיץ, עם סיפורי ניסים ונפלאות על מה שעשינו לתכנית הגרעין שלהם.

זה לא שלא היו תוצאות למערכה שזכתה לשם "עם כלביא". היא הוכיחה לאיראנים שלא חייבים לרוץ לפצצה גרעינית, אפשר לשתק את ישראל גם עם טילים בליסטיים "רגילים". כלומר - במו ידינו העצמנו את האיום על ישראל.

למה דווקא ב-28 בפברואר ולא למשל ב-16 בינואר או ב-21 למרץ הגיעו שוב מים עד נפש? לא ברור. כל מה שידוע הוא שהאנשים ששיקרו לנו שוב ושוב, מבקשים מאתנו להאמין להם הפעם - ולנו אין ברירה אלא לעשות כן, כי עצם התהייה האם אנו יושבים במקלטים לחינם, עלולה לחרפן כל ישראלי שפוי.

אז הנה נבחן את מה שנאמר לנו הפעם: דיברו על יצירת תנאים להחלפת המשטר. בהתחלה ניתן יותר דגש לצמד המילים "החלפת המשטר" ורק כשהסתבר שזה כנראה לא יקרה, הודגש צמד המילים: "יצירת התנאים" (גרסה מרוככת של "אמרנו, אבל החזקנו אצבעות מאחורי הגב").

אפילו ראש הממשלה שפעם דיבר על מניעת גרעין מאיראן, עבר ל"לואו-טק": במו אוזנינו שמענו איך הוא מנמק את היציאה למלחמה בכך שהאיראנים טמנו את הטילים שלהם בעומק האדמה. ממלחמה מתוחכמת בצנטריפוגות עברנו למלחמה בדחפורים... מהיי-טק לעבודות עפר.

דיברו על הדברת היכולות הבליסטיות של איראן. זו אכן מטרה חשובה, כי פוטנציאל הנזק שלהם גדול - כפי שלימדנו אותם בעצמנו ב"עם כלביא"... אבל מה מאז? צרצרים. כלומר - עברו לדבר איתנו באחוזים - "השמדנו חמישים-שישים-שבעים אחוזים".

סופרים לנו משגרים מושמדים, מדברים על מלאי חימושים שאוזל (בהתחלה בכלל הכחישו פה שהאיראנים יורים במסורה בגלל ניהול המלחמה לטווח ארוך. זוכרים?). במקביל דוחים פה על הסף כל טענה שאולי דווקא אנחנו אלה שאוזלים להם המיירטים (הלוואי שהמכחישים צודקים)...

השנקל שלנו: אם צה"ל ומי ששלח אותו לטוס בשמי איראן סבורים שניתן למחוק כליל את היכולות הבליסטיות של האיראנים מבלי להחליף שם את השלטון - יש להם מאתנו, אזרחי ישראל, קרדיט מלא להמשיך. אנחנו כבר נסתדר עם הריצה למקלטים, עם הפסדים כבדים לעסקים ועם גני ילדים ובתי ספר סגורים.

אם לא, שיפסיקו לספר לנו על "בנק מטרות" (כבר שבענו מהגרסה העזתית והלבנונית של האגדה היפה הזאת) ולמכור לנו שברי אחוזים.

למה? כי בדיוק כמו שהיה עם חמאס וכמו שקורה עתה עם חיזבאללה, אותנו לא מעניין אחוז המשגרים והטילים שהושמדו, אלא זה של מה שנשאר.

גם לחיזבאללה השמדנו 80% מהמשגרים (כך דווח בגאווה לציבור רק לפני פחות משנה) - והנה, עם ה-20% שנותרו הם משתקים את הצפון, מקריית שמונה ועד לנהריה.

הן רק לפני שבועיים וחצי הייתה מטרה ברורה למלחמה, אבל זו השתנתה תוך כדי תנועה - וכשמישהו מעמת את הדוברים עם העובדות ותוהה נוכח אובדן הקשר עם המטרה, קמה עליו מכונת הרעל ומאשימה אותו שהוא תבוסתן עד כדי כך, שהוא מחפש "אסטרטגיית יציאה" (איך הפכה המילה "אסטרטגיה" לקללה?!) עוד לפני שגמר לירות מחסנית ראשונה.

מטהרן לביירות: אתמול, כך נמסר לנו מהתקשורת המגויסת, יצא צה"ל לפעילות קרקעית בלבנון. בצה"ל הגדירו את הפעילות "ממוקדת", אבל שר הביטחון כבר דיבר על המחירים הגדולים שייגבו מחיזבאללה... על כך נאמר כמו לוסי אהריש: אינשאללה, אבל נוסיף בעברית גם "אשרי המאמין".

כי בינינו, מה שקרה אתמול בלבנון הוא שצה"ל חשף שהוא פועל נקודתית מעבר לגבול כבר כמה ימים, שר הביטחון קישט את זה בכל מני דגלים יומרניים - וצה"ל מיהר ליישר קו ולבשר לאומה שהרמטכ"ל אישר תכנית פעולה בצפון שנועדה להרחיק את האיום מתושביו.

טיפ קטן לתושבי הצפון: שוב עובדים עליכם בעיניים. כי גם אם כל מילה היא אמת, המשמעות היחידה לדברי מי שמדבר על "הרחקת האיום" היא רק שהוא לא מתכוון, לא רוצה או פשוט לא מסוגל לחסל אותו.

חשוב להדגיש שאין פה כוונה לזלזל באיום האיראני, בסכנה הגרעינית, באיום הבליסטי, בזדון הלב של אויבינו, בכורח לצמצם את האיום מצד איראן, חמאס או חיזבאללה.

רק שמאחר שבניגוד לפרסומים קודמים, שלושת האחרונים לא מתכוונים ללכת לשום מקום (וככל הנראה אין לנו את היכולת לעקור אותם מן השורש), הגיע זמן לנסות נשק מתוחכם וחדיש, נשק שאולי לא יועיל מאוד למלחמה מול אויבינו, אבל יעשה פלאים למה שקורה בתוכנו - ואולי אפילו ישיב את אמוננו במערכות שמנהלות את חיינו.

הנשק הזה נקרא "אמת" - ומומלץ לכולם, מהרמטכ"ל ועד לראש הממשלה לנסות אותו פעם: להפסיק לספר לנו סיפורי גבורה ולומר לנו באמת מהן מטרות המלחמה, כולל יעדים ריאליים לסיומה.