אחרי שבוע וחצי שבהם התארחה בדירות של חברות והיתה בבית מלון, שבה אתמול נועה אדרי לקריית שמונה. "אם היתה לי אפשרות כספית, לא הייתי חוזרת", אמרה. כבר שבועיים שקריית שמונה וישובי הסביבה שבו לעמוד בחזית של מערכה חדשה ועבור אדרי זאת מציאות שקשה לה לחזור אליה. "אני עכשיו בקרית שמונה מחוסר ברירה, הייתי שמחה לא להיות יותר בעוטף לבנון. נולדתי פה, גדלתי פה ושירתי פה בצבא, אבל לצערי הגעתי למסקנה שאין פה ביטחון אמיתי ואני רוצה לגור במקום רגוע יותר", אמרה.
אדרי היא לא היחידה. כמוה, יש עוד תושבים שמאז שהחלה החזית הצפונית במלחמת שאגת הארי, הם יצאו מבתיהם בניסיון למצוא מקומות בטוחים יותר. מדובר שוב במלחמה שבה כמעט כל המדינה מטווחת בטילים מלבנון או מאיראן, אבל לאורך גבול הצפון המצב בעייתי יותר. "בקריית שמונה אתה כמו לוחם. מסביב יש סוללות תותחים ובשמיים מסוקי קרב שכל הזמן יורים. זה רעש נוראי שמקפיץ אותך, אתה שומע כל הזמן יריות, בומים, אזעקות. אין לך שנייה אחת של שקט. וכשיש אזעקה אין זמן למצוא מחסה. אני מפחדת לצאת מהבית לזרוק את הזבל, אני חושבת עשר פעמים לפני שאני יוצאת מהבית", סיפרה עינת דרדרי על המציאות החדשה-ישנה בקריית שמונה.
דרדרי, בנה ובתה, תאומים בני 8, נדדו לפני שבוע מעט דרומה וכעת הם שוכרים דירה בטבריה. בעלה ממשיך לעבוד ונשאר בקריית שמונה. רק לפני חצי שנה שבו הביתה אחרי כשנה וחצי שבה היו מפונים. עינת, בעלת עסק לעיצוב מתנות לאירועים, היתה בין התושבים שנלחמו כדי להשיב את העיר לחיים נורמליים ולצמיחה. הם ניסחו מסמך שמציב את הצרכים לשיקום העיר ופנתה לנבחרי ציבור רבים. "חשבתי שחזרנו ונחזור לחיים נורמליים. זה הזוי כל מה שקורה לנו עכשיו. אנחנו בשידור חוזר, לא ציפינו לדבר כזה", אמרה.
דרדרי מגדירה את המצב כ"חלום בלהות. קשה לי לעכל ששוב אנחנו נודדים עם המזוודות, אבל הילדים לא יכולים להמשיך לחיות במציאות כזאת". היא מסבירה את ההבדל בין שתי הערים שהמרחק ביניהן הוא רק 50 דקות נסיעה. "נכון, גם בטבריה יש מדי פעם אזעקות, אבל לא כל כך הרבה כמו בקריית שמונה ופה גם יש מספיק זמן למצוא מרחב מוגן. אין פה את כל הרעש של ההפגזות מסביב, אפשר לצאת קצת, לנשום אוויר. לילדים קשה מחוץ לבית, אבל בקריית שמונה יותר קשה". לפינוי הנוכחי יש גם מחיר כלכלי - מצד אחד מקור פרנסתה כרגע מושבת ומצד שני, יש הוצאות עבור הדיור הזמני מחוץ לבית.
גם דורית נחמיה ובתה פיור מבקשות לעצמן הפוגה והיום הן מדרימות למצפה רמון. לפני מספר שנים הן הגיעו למושב כפר יובל והתאהבו במקום, אבל מלחמת חרבות ברזל טרפה את הקלפים. המושב הפך לקו החזית, ספג פגיעות ואבידות בנפש. אחרי תקופה של שנה וחצי מחוץ לבית החליט דורית לעבור לחצור הגלילית. "לבת שלי יש חרדות והיא לא הסכימה לגור שם יותר. מאד אהבתי את החיים בכפר יובל, את הנחל ואת השקט והכל, אבל לא יכולנו לחזור לשם". בחצור הגלילית זמן ההתרעה הוא חצי דקה ובדירה החדשה שלהן גם יש ממ"ד, אלא ששתי רקטות שנפלו בשכונה שלהן ואזעקות רבות שנשמעות כל העת, הביאו את דורית ובתה לרצות לצאת מעט למקום שקט יותר. "שבוע הבת שלי לא יצאה מהדירה", אמרה.
לדבריה, התרחשויות יום רביעי האחרון הן שהחלישו אותה וגרמו לה לתחושת חוסר אמון בממסד. הכוונה לערב שבו הצבא הצהיר בפני תושבי הצפון שאין שינוי בהנחיות, למרות גל שמועות על צפי לירי חריג של חיזבאללה. מטח כזה אכן הגיע ונמשך כשלוש שעות ברצף. "אני מרגישה, כמו עוד הרבה אנשים אחרים, שיש לנו שני אויבים. חיזבאללה הוא אויב, הוא עושה את התפקיד שלו, הוא יורה, אבל מי שאמור להגן עליי ולשמור לי על החיים, לא עשה את זה. אי אפשר לדעת כבר למי להאמין".
היא מגדירה את מה שקורה בימים אלו בצפון כ"פינוי סמוי, לא רשמי ולא ממומן". לדבריה "התחושה היא שהמלחמה מתנהלת פה, לא בשטח האויב. הסיטואציה היא עכשיו שאנשים מחפשים מקומות לצאת קצת להתאווררות, להפוגה".