שבוע לאחר ה-7 באוקטובר אושרו תקנות שהרחיבו באופן משמעותי את הזכאות לנשיאת נשק פרטי בישראל. בתוך חודשים ספורים, מספר נושאי הנשק קפץ בכ-40%. הרצון של אזרחים רבים להיות מסוגלים להגן על עצמם בעצמם לאחר טראומה לאומית שכזו מובן לגמרי, אבל בתוך הדיון הביטחוני הזה לא נלקח בחשבון עניין אחד קריטי: מה קורה בתא המשפחתי כאשר הנשק הזה נכנס אל תוך הבית?
נזכיר כי בישראל, בניגוד לארה"ב, אין זכות להחזיק נשק - החזקת נשק היא פריבילגיה שהמדינה מעניקה לאחר בדיקות שאמורות להיות מקיפות. ולכן השאלה שלעיל מתחדדת ביתר שאת עת אנחנו מתבשרים בימים האחרונים על פעולות המשרד לביטחון לאומי להרחבת חלוקת הנשק בערים שונות בארץ, ועל כוונה להאריך אוטומטית תוקפם של רישיונות קיימים.
מחקרים בינלאומיים מראים כי נוכחות של נשק בבית מגדילה את הסיכון לרצח נשים פי 3 עד 5. מחקר מקומי מצא עלייה משמעותית באלימות לסוגיה בתאים משפחתיים בהם אחד מבני הזוג שירת במילואים. זאת על רקע הנתון הכללי הידוע, לפיו טראומה, מצוקה כלכלית, פינוי מבית - כל אלו הם גורמי סיכון מוכחים להחרפת אלימות במשפחה. עכשיו תוסיפו לזה את ההקלה ברישוי נשק ותבינו כיצד השילוב בינה לבין מצב החירום המתמשך בו כולנו נתונים יוצר שילוב מאוד מסוכן.
זאת לא תיאוריה בלבד, והמספרים לא משקרים: בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר הנשים שנרצחו על רקע מגדרי או על רקע של אלימות במשפחה. ובמקביל להקלות ברישוי נשק, ישנה עלייה ברצח נשים בנשק חם (ב-2025 נרצחו 46 נשים, כמעט מחציתן בנשק חם). אמנם חלק ניכר מהנשק הקטלני נמצא בידיים בלתי חוקיות, ועדיין: ההצפה של המרחב הציבורי בנשק ברישיון נעשית תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות שמתן הנשק הזה מייצר בבית; עצם נוכחות נשק בבית מהווה חלק ממשטר של אלימות, כלי להפחדה ולהשלטת טרור, גם אם לא נעשה בו שימוש לרצח.
כיום, כאשר אדם מגיש בקשה לרישיון נשק, מתבצעת בדיקת רקע מול המשטרה ומול משרד הבריאות. משרד הרווחה, הגוף האמון על טיפול בנושא אלימות במשפחה, אינו מהווה חלק מהליך הרישוי, זאת למרות שהוא אוחז בידיו מידע רב שאינו מצוי בהכרח בידי רשויות אחרות; רק כשליש מהנשים נפגעות אלימות במשפחה מדווחות לרשויות על הפגיעה, ורבות מהן נמנעות מפניה למשטרה ופונות רק לרווחה. כך נוצר מצב אבסורדי: אדם יכול להיות מוכר למערכת הרווחה כמי שמפעיל אלימות בבית ועדיין לקבל נשק כחוק.
תפקידו הנוכחי של משרד הרווחה מתמצה בחובת דיווח בעת זיהוי מסוכנות מצד אדם המחזיק, או מבקש להחזיק נשק. המנגנון הזה מסורבל, ומשאיר את האחריות על כתפי העובדים הסוציאליים שנדרשים לזהות "מסוכנות" ברף גבוה מאוד, וזאת במקום לשלב את משרד הרווחה באופן אינהרנטי כגורם ממליץ בתהליך, בדומה למשטרה ולמשרד הבריאות.
דוחות קודמים - של מבקר המדינה מ-2014 ודוח ועדת רונן מ-2019 - כבר המליצו לערב את משרד הרווחה בתהליך. ההמלצות לא יושמו. יתרה מכך, משרד הרווחה עצמו הציע לפני שמונה חודשים מתווה להעברת מידע שוטפת למשרד לביטחון לאומי לגבי מבקשי רישיון נשק שיש חשש כי הם מסוכנים.
המתווה מתייחס לארבע קבוצות מובהקות של סיכון: מטופלים במרכזים לאלימות במשפחה, גברים שבנות זוגם שוהות במקלט לנשים מוכות, אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית ואנשים המטופלים במוסדות גמילה מהתמכרויות. המתווה, אשר לפי משרד הרווחה אמור להכניס למעגל המסוכנות כ-24,000(!) גברים, גובש והונח, אך בפועל דבר לא השתנה - ומידע שכבר קיים במערכת הציבורית, אינו מגיע לידי מי שמקבל את ההחלטה על מתן הרישיון.
וזה הרגע שבו קשה להתעלם מהפער. כי כאשר רוצים להרחיב את חלוקת הנשק הקריטריונים משתנים כמעט בן לילה. אבל כאשר מדובר ביישום של מנגנון בסיסי, שכבר גובש ונועד למנוע נשק מאנשים מסוכנים - הכול נתקע.
ובסוף הסיפור הזה פשוט מאוד: המדינה מחלקת יותר נשק, אבל לא משתמשת בכל המידע שיש לה כדי למנוע אותו ממי שהוא פצצה מתקתקת בבית. במציאות של נסיקה בהיקפי האלימות במשפחה, המחיר של העיוורון הזה יהיה, שוב, חיים של נשים.
הכותבת היא מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן