העובדה שראש ממשלת ישראל עמד מולנו ביום חמישי ודרש, בפנים אפורות וקול ניחר, לבטל את משפטו הפלילי, היא בלתי נתפסת. צפיתי במסיבת העיתונאים הזו כמה פעמים וצבטתי את עצמי. העובדה שזה עובר לנו בגרון, כאילו כלום, גם היא בלתי נתפסת. הרי האיש מצולם ומוקלט חוזר פעם אחר פעם אחר פעם, בכל מיני גרסאות, ניסוחים והזדמנויות שלא, אין מצב, "מה, מה פתאום??" שהוא יעשה משהו, טריק כלשהו, שיביא לביטול המשפט או התחמקות בדרך כלשהי מאימת הדין. להיפך!! "שמונה שנים אני ממתין להזדמנות להוכיח את חפותי", זעק כשנשאל על כך בפעם האחרונה וכשניסו לברר איתו למה עורכי דינו עושים הכול כדי לדחות עוד ועוד את עדותו.
הוא אמר את הדברים הללו באותו טון משכנע שבו אמר את הדברים ההפוכים ביום חמישי. הוא משוכנע שהציבור לא יודע שערב מלחמת "שאגת הארי" הייתה חקירתו הנגדית על סף סיום. נדרשים עוד שבועות ספורים כדי שזה יהיה מאחוריו. ומאותו רגע, הוא סיים. המשפט לא צריך להטריד אותו יותר. אבל אז פרצה המלחמה. גם אני, כמי שתומך בהכרעת איראן וחיזבאללה בכל מאודי, ודוחק בצה"ל ובארה"ב להשלים את המלאכה, לא יכול להכחיש שיש כאן ניגוד עניינים מובנה. כן, אותו ניגוד עניינים שנתניהו עצמו הטיח בראש הממשלה אולמרט, כשהחלו חקירותיו. ועדיין, רק העובדות צריכות לדבר: מרגע שהעדות תסתיים (בעוד כמה שבועות), כבר לא צריך חנינה. הרי התיק קרס. הוא לא צריך להתייצב עוד. אז למה מתעקשים? למה ממשיכים לפרק את המערכת ומגייסים למשימה את דונלד טראמפ? העובדה שלמרות כל מה שהוא הצהיר ואמר והבטיח, למרות הראיות, ההקלטות, הציטוטים והממצאים שמונחים בפנינו, כשמגיעים לרגע האמת האיש מתהפך בן רגע וממציא את עצמו מחדש, בלתי ניתנת לתיאור.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
חסידיו מכנים את נפתלי בנט "נוכל", כי הבטיח לא לשבת עם לפיד או עם מנסור עבאס (אותו נתניהו עצמו הכשיר) טרם הבחירות. זו, לתפיסתם, "נוכלות". אבל הצהרות חוזרות ונשנות לאורך שנים שלא יהיה ניסיון כלשהו לחמוק מאימת הדין או לבטל את המשפט או לבקש חנינה או להשפיע בדרך כלשהי על השופטים, שמתנפצות מול הג'יהאד המטורף שנערך עכשיו על ראשו של נשיא מדינת ישראל שלא מוכן להתיישר מיד לדרישת נתניהו, טראמפ וחסידיהם, זו אינה נוכלות. זו אינה שרלטנות. זו אינה מכירת חיסול כללית של מה שנותר מהממלכתיות והריבונות של מדינת ישראל. אז מה זה?
מסיבת העיתונאים של יום חמישי היא מסמך אנושי, פסיכולוגי מכמיר לב, שראוי להסתכלות מקצועית. כולל הסחרור אליו נקלע נתניהו כשהחל לתאר את "ציד האדם" שהתנהל נגדו. בליל מטורלל של טיעונים מבולבלים, מיוזעים ("פשפשים!!"), שאפילו החבר הזוטר ביותר במשפחת פשע בפריפריה לא היה מעלה על דעתו להטיח. וכמובן, הטענה המנצחת לפיה כל האישומים קרסו, כל התיקים התפורים נפרמו, כל הראיות הוזמו. אז אם זה נכון, לשם מה הוא זקוק לביטול המשפט? ולמה הוא לא יכול פשוט להסתפק בחנינה? למען הסר ספק: אני בעד חנינה. יודה באשמה, ירכין ראש ויתפטר, יילך לעשות לביתו ויניח לנו. אבל הוא לא רוצה חנינה. הוא לא מוכן לשלם את מחירה. הוא אף פעם לא משלם מחירים. הוא תמיד ישית אותם על אחרים.
הוא רוצה שמערכת המשפט תתפרק מרצון ותודה ביוזמתה שניסתה לתפור לו תיק. מערכת שאת כל ראשיה הוא מינה. שכולם היו בניו, שותפיו לאידיאולוגיה ולשלטון. מאביחי מנדלבליט ועד רוני אלשיך. ופרט קטן נוסף שאסור לשכוח: עכשיו, במלחמה, אין משפט. הוא לא נאלץ להגיע לבית המשפט כדי להעיד. מי שטוען את זה, משקר. כל עוד המלחמה ניטשת, הוא פטור. מה שמזכיר לנו מה הוא עצמו אמר לאולמרט בנסיבות דומות: ראש ממשלה ששקוע בחקירות עד צוואר, לא יכול לקבל החלטות גורליות. יש כאן ניגוד עניינים.
הסיבה שהוא נלחם למען ביטול המשפט, זהה לחלוטין לסיבה שבגללה הוא ממשיך לחסום את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון 7 באוקטובר. הוא יודע שגם הרכב השופטים וגם ההרכב המקצועי של ועדת החקירה יצללו לעומק החומרים, יעברו על האירועים והממצאים ויגיעו למסקנות שלא ייטיבו עימו. הוא יודע שאת העובדות הוא לא יוכל לשנות. הוא יודע שהאמת בסוף מתייצבת מולו, ממצמצת בעיניה, מתעלמת ממכונת הרעל ומנצחת. הוא גם יודע את מצבו במשפט, את כל מה שהשופטים שמעו לאורך חקירתו הנגדית. אז מה עושים? מבטלים. את המשפט ואת ועדת החקירה.
וכל זה עובר לנו בגרון, כאילו כלום. כל זה מתקבל ומתעכל בקיבה הציבורית כאילו מדובר בדייסה מתקתקה. האיש אומר וחוזר ומצהיר ומבהיר שהמשפט יתנהל כסדרו ויגיע להכרעה, שלא תהיה התערבות במשפט, שלא תהיה התחמקות ושלא יהיו שטיקים וטריקים ואז מבצע את המעשה המתועב ביותר האפשרי, ומשסה נשיא של מדינה זרה במערכת הישראלית ואף משגר את חסידיו לדרוש הטלת סנקציות על הנשיא הרצוג והיועמ"שית, וכל זה עובר לנו בשקט בגרון כאילו מדובר במי ורדים.
התבשלנו. המים רותחים ומבעבעים והצפרדע מיטלטלת בתוכם, אפטית וחסרת שליטה. ממשלת טבח 7 באוקטובר תמלא את ימיה. חבריה מולחמים לעטיני השלטון, גם מפציץ בי-2 לא יקעקע את החיבור ההרמטי הזה. הם ממשיכים לבזוז את הקופה, ממשיכים כאילו כלום בחקיקת ההפיכה ("אנחנו במלחמה!", זעקו כשהיועמ"שית העבירה את חוות דעתה לבג"ץ בעניין בן גביר), ממשיכים לסבוא, לשתות ולרקוד על סיפון הטיטאניק, ולדרוש מאיתנו "לצופף שורות" כי עכשיו מלחמה. את החשבון הזה צריך לפרוע רק במקום אחד: בקלפי.