בין מלחמה לבחירות: החזית של טראמפ והקרבות של נתניהו ובנט

תודעה מפותחת במיוחד יש לדונלד טראמפ לעניין הכלכלי. לא משנה כמה זמן יהיה בתפקיד, תמיד יחזור הנשיא האמריקאי לבית גידולו המקורי. מתקפה צבאית אמריקאית, שמעוררת חששות בשווקים, תמיד תתוזמן לזמנים בהם הבורסה בוול סטריט סגורה. כך היה במתקפה האמריקאית על איראן בעם כלביא. כך היה בוונצואלה. וכך במלחמה הנוכחית.

כשיש ירידה, טראמפ דואג שתעלה מחדש. כשמחיר הנפט מזנק, טראמפ מקדיש שעות לנושא עד שירד מחדש. בכל רגע נתון עוסקים אנשי הבית הלבן בשיקולי עלות־תועלת. כמה תעלה המלחמה וכמה כסף ייכנס לארנק מזכירות האוצר בוושינגטון אחריה.

בימים האחרונים פיזר טראמפ אמירות מהן ניתן היה להבין שהוא כבר מחפש את דרך המילוט. לחתוך רווחים כמה שיותר מהר, להכריז על ניצחון, ולהשיב את כל המערכת לשגרה. פרשנים רבים עטו על אמירות אלה כהוכחה למה שטענו כבר מזמן: טראמפ לא מתכוון ללכת עד הסוף, וישראל תיוותר לבד במערכה. המסר המתבקש ברור: גם המלחמה הזאת, כמו זו בעזה, וכמו זאת בלבנון, תסתיים בפלופ. לא ניצחון ולא מוחלט. המשטר בסופו של דבר יישאר יציב וייתכן שאפילו תוכנית הגרעין לא תמוגר לחלוטין.

אלא שבמקרה או לא, אלה אותם פרשנים ממש שטענו אחרי היום הראשון של המתקפה הישראלית־אמריקאית שטראמפ הניע את המטוסים שעל גבי נושאות המטוסים במפרץ רק כדי לצאת לידי חובה. לישראל. למפגינים האיראנים להם הבטיח שהעזרה בדרך. ללוחשים על אוזנו בתוך הכוורת הקרובה שלו, בראשם מזכיר המדינה ושר המלחמה. אבל בזה זה ייגמר. אגב, לפני פרוץ המלחמה הסבירו אותם פרשנים בדיוק שטראמפ בכלל לא מתכוון להילחם וכל תכלית קידום הכוחות במפרץ ובים התיכון נועדה לצרכי מו"מ שניהל באותם ימים מול איראן.

הם טעו. הימים שעברו מעידים על כך שטראמפ מחויב למלחמה לא פחות ממה שישראל מחויבת לה. שהשכנוע הפנימי שלו שהיא מחויבת המציאות בסיסי ועמוק. שאלת המחיר הכלכלי בדרך נידונה במלחמות ישראל בשולי השוליים. עיקר העיסוק הוא בהתקדמות המלחמות, מטרתן, הצדקתן, מחיר הדמים, וכמובן מצב העורף ויכולת הספיגה שלו.

אלא שבארה"ב, שם רוב ככל המלחמות מתנהלות מעבר לים, הנושא הכלכלי קריטי. כשטראמפ אמר השבוע שהמלחמה קרובה להשגת יעדיה בתוך ימים, הבורסה האמריקאית קפצה. כשהוא הכריז שחיל הים האיראני, לרבות מטמיני מוקשים במיצרי הורמוז, הושמדו - מחירי הנפט צנחו.

אז האם טראמפ אומר דברים, לעיתים סותרים, כדי לבלבל את האויב ולדאוג במקביל לכלכלה? ייתכן מאוד שכן. ועוד הרבה יותר מזה: שאלת הצדקת המלחמה מרחפת בווליום גבוה מאוד בתקשורת ובפוליטיקה האמריקאית. כל הנבחרים הדמוקרטים, בסנאט ובקונגרס, מתנגדים למלחמה - בעיקר כי הם מתנגדים לטראמפ. וכך גם רוב רובה של התקשורת. גם היא מתנגדת לטראמפ. בינתיים הצליח הנשיא האמריקאי להעלות את התמיכה בקרב כלל הציבור מ־25% ביומיים הראשונים, ל־45% השבוע בסקרי דעת הקהל. בקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית עלתה התמיכה לכ־80%.

וזה לא רק זה. חלק מהמסרים של טראמפ מכוונים ישירות לראשי המשטר באיראן במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית המלווה את המתקפה הצבאית, וחלק בכלל מכוונים לעם האיראני שאמור ליטול את המושכות ביום שאחרי נחיתת המטוסים בשלום בבסיסם.

אבל רוב הפרשנים באולפנים בישראל מעדיפים לקחת הכל רק לכיוון אחד. טראמפ נוטש. נתניהו מפסיד. זהו.

כשהודיעו השבוע ראש הממשלה ושר האוצר שחוק הגיוס לא יקודם, לא נשם נתניהו לרווחה. אבן לא נגולה מעל ליבו, ולא מדובר במוקש אותו שמח לסלק מעל פניו. הוא באמת רצה את חוק הגיוס. רבים מאנשיו אמרו לו שמדובר בלא פחות מפיגוע פוליטי. שהליכוד יאבד תמיכה אם יעביר את החוק, אבל ראש הממשלה התעקש.

את הבחירה שלו אם לתמוך בחוק או לא כבר עשה. היה זה כאשר התייצב, כבר בכמה נאומים בכנסת, והודיע שמדובר בחוק היסטורי שישנה את המציאות. בין אם התכוון לכך ובין אם לא - התמיכה בחוק כבר יצאה מפיו. ואת הנעשה, הוא יודע, אין להשיב, גם אם החוק לא יעבור.

היריבים הפוליטיים, במקום להאשים אותו בבחירות שהעביר את החוק, יאשימו אותו שהוא מתכוון להעביר אותו בקדנציה הבאה אם ינצח. זה לא מסר פחות חריף ואולי אפילו מזיק בהרבה. נתניהו לא יוכל עוד להתנער מהחוק ולטעון שלא העביר אותו כי לא נכנע לחרדים. הוא והחוק חד־הם.

מכאן ההערכה שבמידה שהכנסת תחזור לכנס קיץ, אחרי חופשת פסח והימים הלאומיים, בסבירות גבוהה יחזור גם החוק. לחרדים אומנם אין שוט מול נתניהו, כי מרגע שהתקציב יעבור בשבועות הקרובים, והוא כנראה יעבור, האדם היחיד שיוכל לקבוע את מועד הבחירות הוא ראש הממשלה, אבל הם כנראה לא יצטרכו שוט כזה, או איום מסוג כלשהו.

לחציו של נתניהו ואנשיו על הסיעות החרדיות לרדת לפי שעה מחוק הגיוס החלו ימים בודדים בתוך המערכה שנפתחה בשבת לפני שבועיים. בש"ס ובדגל התורה ביקשו זמן לחשוב. אם המלחמה תימשך כמה ימים, או 12 יום כמו הקודמת, אפשר יהיה לחזור לחקיקה עוד במושב הזה. אלא שהימים העוקבים הבהירו את התמונה גם להם. הראשונים להפנים היו ש"ס. כבר בשבוע שעבר הבינו שחוק הגיוס, לפחות במושב הזה, כבר לא יהיה. אין לו היתכנות במצב הנוכחי. דגל התורה עוד ניסו להתעקש, אולם התעקשותם נמשכה כמה ימים עד שגוועה גם היא.

הדבר הגרוע ביותר לציבור החרדי הוא להגיע לקלפי כשהציבור משוסע, והמעצרים נגד בחורי הישיבה ממשיכים, ועמם העימותים מול השוטרים וקרבות בין הרבנים. נתניהו תלוי בחרדים. והוא מבין שהאקלים שם ישפיע גם על סיכוייו שלו.

השאלה היחידה שנותרה לו היא לקבוע את המועד. 1 בספטמבר, או 27 באוקטובר. סביב השאלה הזאת גם לשכתו, שלא לומר בקרב בכירי מפלגתו, מפולגים. נכון לעכשיו נראה שנתניהו מעדיף, גם היום, בחירות במועדן, כלומר ב־27 באוקטובר. השיקולים בעד: בשבעה החודשים שנותרו ניתן יהיה להכריע את המלחמה באיראן, ואולי אף לחתום על הסכם שלום עם הנהגתה החדשה. להשתלט מחדש על עזה ולהציג תמונה ברורה של שינוי פני המזרח התיכון.

בנוסף לכל אלו ירוויח נתניהו כנס נוסף של הכנסת, כנס קיץ, בו יוכל להעביר כמה דברים קריטיים עבורו ובראשם חוק ועדת חקירה לאומית. כמו גם שני חוקים בתחום המשפטי שנמצאים חזק בצנרת החקיקה: חוק פיצול היועמ"ש וחוק מח"ש. הישגים אלה קריטיים להמשך קמפיין הליכוד שצפוי להיות אנטי מערכת המשפט.

שחקני חיזוק משמעותיים לקמפיין זה יהיו היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ. בשבוע הבא יגיש נתניהו את עמדתו בנוגע לסוגיית פיטורי איתמר בן גביר. התגובה תהיה חריפה. המסרים שיעברו מסביבת ראש הממשלה לבג"ץ הם כי מדובר בעניין שראש הממשלה יהיה מוכן ללכת עליו למשבר חוקתי. כלומר לא לציית להחלטה.

לא מן הנמנע שכתוצאה מכך יתפתח משחק צ'יקן בין הצדדים. נתניהו ינסה להלך אימים על בית המשפט, ואילו השופט יצחק עמית וחבריו יקיימו דיון רציני בסוגיה כדי להמחיש שלמרות האיומים האופציה בהחלט קיימת. נתניהו יודע שציות לבג"ץ במקרה הזה יהיה לא פחות מהתאבדות פוליטית. לכן הסיכוי שיפטר את בן גביר כמעט שלא קיים. נתניהו יכול לנסות ללכת בין לבין - כלומר לא לציית לבג"ץ, אבל להודיע על הקדמת הבחירות במקביל. במקרה כזה, הוא יודע, מי שיגרוף את הקופה הוא בן גביר עצמו. האירוע הזה, יחד עם קמפיין מדויק מצידו של השר לביטחון לאומי, יכול להזניק אותו הרבה מעבר למספר המנדטים שחוזים לו הסקרים. השאלה היא אם נתניהו יהיה מוכן לכך. מצד אחד אלה מנדטים שנשארים בתוך הבית, במחנה שתומך בו לראשות הממשלה. מצד שני, כמעט כל מנדט שבן גביר מרוויח, מגיע על חשבון הליכוד.

ההתנהלות של גלי בהרב מיארה היא ציר מרכזי הכרחי לניצחון הימין. לא רק בעניין בן גביר, אלא גם בפרשת הפצ"רית. למרות שהפרשה כולה חטפה מכה אנושה עם החלטתה של יועמ"שית משרד המשפטים יעל קוטיק להעביר את התיק חזרה לפרקליט המדינה, מה שיבטיח שהפרשה תיקבר סופית, בימין ינסו להפוך את הסיפור על ראשה של היועמ"שית.

באותה חוות דעת של קוטיק נאמר כי בהרב מיארה עצמה עדיין בניגוד עניינים בפרשה. אלא שלמרות זאת, עסקה היועמ"שית בתיק, כולל פגישות ושיחות עם הנוגעים בדבר. בימים הקרובים תוגש עתירה לבג"ץ בעניין, וכן תלונה למשטרה, בדרישה לחקור אותה בעבירות מרמה והפרת אמונים.

הכדור, אם כן, יחזור לידיו של המפכ"ל, שכבר הראה בעבר שממש לא בא לו, בלשון המעטה, לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. יחד עם זאת, במידה שיחליט הפעם לא לגלגל אותו שוב, אלא להעביר את הבדיקה באותה תלונה לגורם חקירתי שאינו ראש אח"מ בועז בלט, עשוי התיק להיפתח מחדש. זה סיכוי נמוך אבל במידה מסוימת קיים.

ויש לנתניהו גם שיקולים נגד קיום הבחירות במועדן: מריחת זמן שעשויה להתגלות כמיותרת והרסנית, והסמיכות לאירועי יום הזיכרון של 7 באוקטובר. נכון לעכשיו הם שיקולים שראש הממשלה יבחר לבלוע. היתרונות גוברים על החסרונות.

בתווך נמצא חוק הגיוס. הלחץ על נתניהו בתוך מפלגתו לוותר לגמרי על החוק, הוא עצום. ראש הממשלה עוד לא שם. אבל עשוי להסיק כמוהם בהמשך. ויתור על החוק יגרור ויתור על כנס הקיץ והקדמת הבחירות לתחילת ספטמבר. סביר להניח שראש הממשלה לא יבקש להחזיק את החבל בשתי קצותיו. גם להשאיר את הכנסת פעילה, וגם להוריד את חוק הגיוס מסדר היום. או ששניהם כן, או ששניהם לא.

ויש יתרון נוסף מבחינת נתניהו לדחיית מועד הבחירות עד כמה שניתן. הגוש שלו, גוש הימין־חרדים לא מאורגן לבחירות. חשש כבד שהציונות הדתית לא תוכל לעבור בכוחות עצמה את אחוז החסימה, וכל מאמציו להכניס לשם את עופר וינטר או להביא לאיחוד בינה לבין מפלגתו של בן גביר, עלו בינתיים בתוהו. אם ירוויח זמן, אולי יצליח לצוץ איזה פתרון שיביא את הגוש שלו מוכן יותר ליום הבוחר.

גם התמורות בגוש השני מעודדות את נתניהו לדחות את הבחירות. במיוחד ירידתו המשמעותית של נפתלי בנט בסקרים. בנט עצמו כבר מכיר בכך ושכר השבוע את שירותיו של ליאור חורב. חורב הוא קפלניסט על מלא ומהמעבר אליו משתמע כי בנט נואש מהניסיון להביא קולות מהימין ומעתה מאגר המצביעים אליו הוא פונה הוא מאגר המוחזק כעת בעיקר בידיו של יאיר גולן. בשבועות הקרובים ישיל מעליו בנט כל סממן בו התגאה בעבר כמו מנכ"ל מועצת יש"ע או ראש מפלגת ימינה, ויחתור כל כולו לעבר השמאל העמוק ומתנגדי נתניהו. לא בטוח שיצליח.

כמה גורמים בסביבתו של ראש הממשלה לשעבר כבר מתחילים לדבר בשיחות סגורות על כך שכלל לא בטוח שבנט יגיע לקו הגמר. מי שהתחיל את המרוץ עם 31 מנדטים בחלק מהסקרים, הגיע ל־17 בסקרים הכי מיטיבים, ואפילו 11 באחרים. אבל הצרה האמיתית היא לא רק הירידה של בנט 2026, אלא העלייה, הכמעט מטאורית, של גדי איזנקוט. אם תימשך המגמה, בקרוב יעלה איזנקוט על בנט. איחוד בין השניים כשבנט בראש יירד לחלוטין מהפרק, ומפה עד הקריסה - עד לרמת אחוז החסימה, זה רק עניין של זמן.

מי שאמור להציל את המצב העגום הוא כאמור ליאור חורב. בנט הבין שלא יוכל להמשיך ליהנות מכל העולמות. לאחוז בארבעה מנדטים של הימין, אבל להיות במקביל מנהיג השמאל. אבל הקו של חורב ברור. חד־כיווני, חד וחותך. על חורב יהיה להמציא את בנט מחדש כאיש שמאל על מלא. הכישלון לא ודאי, אבל הוא קרוב ומוחשי. הזירה מלאה באנשי שמאל אותנטיים ממנו. שורשיים ממנו. שיוכלו לקנות בקלות רבה יותר את אמון הקהל הפוטנציאלי. בנט, שנלחם רק לפני כמה חודשים על ההובלה, מוצא את עצמו נאבק על שארית נקודות.