נתניהו ו"חצי העבודה": הניצחון מוכרז לפני שהמשימה הושלמה

על פי הפתגם העממי "לא מראים לחמור חצי עבודה". מה שרומז, אולי, שאנחנו חמורים, כי מתברר שרוב מה שמראים לנו זה חצי עבודה, במקרה הטוב. יש לא מעט מקרים בהם מדובר ברבע עבודה, ואף למטה מזה. ואולי הבעיה ממוקדת לא בנו, הרואים, אלא באלה שמראים? כלומר באלה שמופקדים על העבודה, כלומר על המשימה, ורצים לספר לחבר'ה שהיא הושלמה, במקום לוודא שהיא אכן הושלמה?

הנמשל הוא, כמובן, בנימין נתניהו. נמשל שהוא גם מושל. האיש הזה מאוהב בחצאי עבודות, רבעי עבודות, העיקר שיהיה קיצור דרך. נתניהו כנראה בטוח שכולנו חמורים. יכול להיות שהוא צודק. הוא לא רוצה, או לא מסוגל, או לא אוהב, לשלם תשלום מלא, לעשות עבודה שלמה, לעשות משהו עד הסוף, כמו שצריך, אבל הוא כן רוצה לקבל את התשלום, את הקרדיט, את השבח וההלל, להתרברב ולהצהיר ולהאדיר, בעיקר את שמו, באותו בריטון מפורסם.

רוצים דוגמאות? יש מספיק לכולם: להכריז שהסרנו את איום חיזבאללה, מבלי שהסרנו אותו. להכריז שהשמדנו את האיום האיראני לדורות, מבלי שהשמדנו אותו. להכריז על "חוק גיוס" שהדבר היחיד שאין בו, זה גיוס. ללכת להליך פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, בלי הליך הפיטורין הנדרש על פי הוראות הממשלה עצמה. לבקש חנינה, שאין בה בקשת חנינה (אלא ביטול הליך משפטי פלילי). לחסל את חמאס, שלא יהיה יותר בעזה, בלי לייצר אלטרנטיבה שתחליף אותו. חמאס, אגב, לגמרי בעזה. הרשימה הזו רק מתחילה, תכף נמשיך, אבל יש כאן לא רק טרגדיה וסיפורים קשים, אלא גם אנקדוטה וסיפורים גרוטסקיים.

כי נתניהו לא לבד באירוע. נגררים אחריו חסידיו השוטים, שופריו הבוטים, לוחכי פנכתו הנחבטים, אך ממשיכים ללחוך. הם קהל שבוי שמתפלש בשלולית מי האפסיים שנותרים אחרי שהפסאדה נמסה. הם מושקעים בפארסה הזו עד צוואר והם אלה שמריעים בהתלהבות ובעיניים בורקות כל פעם שחצי עבודה כזו או אחרת מוצגת בפנינו. זוכרים איך הריעו אחרי ההכרזה על הניצחון המוחלט והשמדתו של חמאס כעמלק בשעתו? זה נגמר באותה גרוטסקה שהיטיב לתאר ינון מגל באותו רגע של גילוי לב (ומציאות) כשהסביר ש"יש תחושה של מבוכה" לנוכח העובדה שחמאס עדיין בעזה, "בסבבה שלו".

ואותו כנ"ל סביב חוק ההשתמטות, שמכונה בטעות על ידי אותה כת עבדים מזי כזב "חוק גיוס". איזה חוק היסטורי! איזה שינוי מציאות תנ"כי!! תקעו בשופר, אלה ימות המשיח שתיכף ומיד יזרימו לצה"ל עשרות אלפי חרדים!! אשרינו שזכינו. אז זהו, שהחוק הזה נקבר קבורת חמור השבוע, עוד לפני עלי חמינאי, בקול נפיחה חלושה, והותיר שוב את השופרות מתפלשים בעפר, שלא לומר רפש שהשאירה אותה "חצי עבודה" אחריה. פעם אחר פעם הם מושלכים לצד הדרך, כאותם משוריינים מעלי אקספרס בבאב אל ביב, במקרה הטוב, או מתחת לגלגלי האוטובוס, במקרה הפחות טוב.

נחזור לרשימה, כי היא ארוכה ויובאו כאן רק מקטעים חלקיים מאוד מתוכה. זוכרים את "צוק איתן"? את ההצהרות הבומבסטיות שאחרי המבצע הזו, בו "החזרנו את חמאס שנים לאחור"? את מבצע המטרו בעזה, שם קוד "מכת ברק", שהוכן בקפידה לאורך שנים של עבודת מודיעין ומבצעים יסודית ומדוקדקת כדי להכין לחמאס מלכודת מוות ברגע האמת ביום פקודה? אז אותו ראש ממשלה שהכריז על ניצחונות הרואיים אחרי כל סבב של התקפלות רופסת, בזבז את מהלך המטרו ב"שומר החומות" רק כדי לייצר לעצמו תמונת ניצחון כוזבת ולהתפרק מנשק אסטרטגי שהרמטכ"ל גדי איזנקוט הכין לחמאס. לדיראון עולם. המבצע הזה לא היה חצי עבודה, הוא היה מאית עבודה. וגם זה בקושי.

ואם זה מזכיר לכם את הביפרים, המבצע שאמור היה להכיל שתי מכות עוקבות, פיצוץ הביפרים ומיד אחריו פיצוץ 15 אלף מכשירי קשר המותקנים באפוד הקרבי של מחבלי חיזבאללה (רובם כוח רדואן) ולהכריע את חיזבאללה (על באמת), אז אתם לא טועים. כי גם במקרה הביפרים, זה היה חצי עבודה במקרה הטוב, מכיוון שהחלק העיקרי של ההישג, במכשירי הקשר, כמעט לא בוצע. אם וכאשר תוקם כאן ועדת חקירה והפרוטוקולים ייפתחו, ההשתלשלות שתתברר שם על אותם ימים תבהיר פעם נוספת: אין קיצורי דרך, אין ארוחות חינם, מי שמסתפק בחצי עבודה ורץ לספר לחבר'ה, יצטרך לחזור ולנסות להשלים את העבודה בפעם אחרת, ישלם מחיר כפול - ולא תמיד יצליח.

אבל לא תמיד זה חצי עבודה. לפעמים, תלוי בנסיבות ובתנאים, נתניהו עושה דווקא עבודה מלאה, מדוקדקת, מתוכננת, עד הפרט האחרון. זה לא קורה כשמדובר בצורך להשמיד את אויבינו, אלא דווקא להיפך, בצורך לחזק אותם. כך מול חמאס, כשנתניהו הקדיש 15 שנים תמימות להפיכת חמאס מארגון טרור קיקיוני למחצה למפלצת טרור מצוידת בכוח קומנדו מאומן, זרועות אוויר וים, מערך רקטי עצום, רשת מנהרות אינסופית, אין סוף טילים ואמצעי לחימה, יכולת פיקוד, שליטה ותמרון ומודיעין לא רע. במשימה הזו, עמד נתניהו במאה אחוז.

אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע, בנושא חיזבאללה. גם כאן, אין צורך להכביר מילים. הכברתי במשרד. אבל אתמול הזדמן לי, לצורך זה, פרזנטור מילולי משובח ובכיר במיוחד: שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הנ"ל ידוע בלשונו הרהוטה (באמת) והמתגלגלת במהירויות על-קוליות. הבעיה עם סמוטריץ', שהמהירות הזו גורמת ללשונו לפעמים להיתקע בעין, או פשוט לפלוט דברי אמת.

הוא העלה אתמול ציוץ ובו 10 נקודות הקשורות למלחמה בחיזבאללה. אני מצטט כאן, מילה במילה, את הנקודה מספר 2: "חיזבאללה ספג מכה קשה בחיצי הצפון אבל לא הוכרע. יכולות הירי והנזק שלו היום הן פחותות משמעותית ממצבו ערב המלחמה ולמעשה החזרנו אותו 20 שנה לאחור, מצבא טרור לארגון גרילה".

מדויק, בצלאל. ברשותך, אוסיף כמה מילים: אם החזרתם אותו 20 שנה לאחור, חיזבאללה חזר בעצם לשנת 2006. מה קרה ב-2006? אהוד אולמרט, באקט שחיסל לו את הקריירה, יצא נגדו למלחמת חורמה לאחר פגיעה קשה בריבונותנו. שנתיים וחצי אחר כך אולמרט כבר לא ראש הממשלה. ומי כאן? ביבי שלנו. ב־20 השנים אליהן מכוון סמוטריץ', בהן הפך חיזבאללה מארגון גרילה לצבא טרור, רוב הזמן היה כאן ראש ממשלה אחד בשם בנימין נתניהו. חיזבאללה הפך למפלצת במשמרת שלו. תחת עינו הפקוחה של "שומר ביטחון ישראל". האיש ש"הכיל" כל גחמה של נסראללה, שאפשר לארגון טרור לייצר מאזן הרתעה מעצמתי מול ישראל, שלא הגיב על פרובוקציות, ש"בלע" אוהלים מלאי מחבלים בצד שלנו, שהורה לצה"ל לא להשיב אש ואם כן, אז לירות למחבלים שמסתערים על מוצב גלדיולה "ליד הרגליים".

אין ספק, גם כאן, נתניהו שבר את הפרדיגמה ועשה עבודה מצוינת. עבודה מלאה. הוא חתום על התעצמות חיזבאללה מלא-מלא, כמו שהוא חתום על הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית. על פי עדותו של הנשיא דונלד טראמפ, ערב המלחמה איראן הייתה "על סף השמדתה של ישראל". לא צריך את טראמפ כדי לדעת שבידי האיראנים היה כבר קרוב לחצי טון של אורניום מועשר לרמה כמעט צבאית, טווח נגיעונת מפצצה. כל זה קרה אצל נתניהו, שקיבל את איראן רחוקה 4 עד 5 שנים מגרעין. תחשבו מה היה קורה אלמלא מוחמד דף ויחיא סינוואר היו מתנפלים עלינו ב-7 באוקטובר. איפה איראן הייתה עכשיו, ואיפה אנחנו.

האם כל האמור לעיל גורע מהקרדיט שמגיע לנתניהו ולממשלתו על ההישגים המופלאים של המלחמה, בחזיתות השונות, ועל מה שקורה כאן בשבועיים האחרונים? לא. מי שמטיל על נתניהו אחריות על ה-7 באוקטובר, צריך לדעת לתת לו את הקרדיט על כל שאר התאריכים. הבעיה היא, כפי שנכתב כאן גם בשבוע שעבר, נתניהו עצמו. את התור לקרדיט הוא תמיד יעקוף, יזגזג, ימרפק את עצמו למקום הראשון ולא ישאיר שום דבר לבאים אחריו. בתור לאחריות, הוא כלל לא יתייצב.

כך אפשר היה לשמוע ביום רביעי את "סביבתו" מטילה את האחריות לזה שפספסנו את המהירות בה שיקם חיזבאללה חלק מיכולותיו, על צה"ל, על המוסד, על אמ"ן ועל המן. זה כל כך מדכא, כל כך שקוף, כל כך עלוב, שאי אפשר לא להתפעם. 12 ימים של שכרון חושים בהם וינסטון ביבי שלנו גורף לעצמו את כל מה שהקפלניסטים, האנרכיסטים וכל אלה שהוא מנסה לגרש מכאן בכוח עושים באיראן ובלבנון, וברגע שמשתבש השיבוש הקטן ביותר, הוא מתהפך כהרף עין.

זה מוביל אותי לשורה תחתונה בוהקת, מסנוורת, שמתנוססת על הקיר שלנו כבר שנים: כשאתה יוצא למלחמה קיומית עם ראש ממשלה שמסובך במשפט פלילי, נוצר מצב בלתי אפשרי. ראש הממשלה, שהתמשכות המלחמה משפרת את סיכוייו במישור הפוליטי ואת אפשרויותיו לחמוק מהמישור הפלילי, נמצא בניגוד עניינים מהותי. כל פעולה שלו מוטלת בספק. אי אפשר להאמין לכלום. ולא אני קובע את זה. נתניהו, הוא זה שקבע את זה, כשרק החלו החקירות נגד אהוד אולמרט.

בנושא המלחמה עצמה, אני לא מאלה שמחמירים עם צה"ל, וגם לא עם הדרג המדיני. נכון, הציפיות היו בשמיים וההצהרות הנבובות אף למעלה מזה, אבל גם אם המשטר באיראן לא ייפול בעקבות המלחמה, אין סיבה להתאבל. משטר האייתוללות הוכה מכה קשה מאוד, הוחלש משמעותית, התנאים להפלתו בידי העם האיראני מעולם לא היו טובים יותר. גם חיזבאללה נחלש מאוד בלבנון, מבצעית ומדינית. נכון, ההכרזות על "הסרת האיום" שהובילו נתניהו ושותפיו בסיבובים הקודמים (זה שמול חיזבאללה וזה שמול איראן ביוני האחרון) היו נבובות, אבל זה לא חדש. בואו נתמקד במעשים, לא בדיבורים. והמעשים, בשבועיים האחרונים, לא פחות ממזהירים.

אם אני לא טועה, בצה"ל, כולל חיל האוויר, לא נסחפו באופוריה הכללית ולא הכריזו על "הפלת המשטר" כמטרה ברורה. מדברים על "יצירת תנאים להפלת המשטר". אז מה ההבדל בין "עם כלביא" מיוני 2025 ל"שאגת הארי" של מרץ 2026? אפשר להשתמש בדימוי רופא השיניים. ביוני, החלו כאבי שיניים טורדניים. הלכנו למוקד חירום, עשו לנו סתימת חירום זמנית. ועכשיו? עכשיו זה הטיפול שורש. השאלה היא האם טיפול השורש הזה יחזיק מעמד ואם כן, לכמה זמן. על השאלה הזו, קשה לענות. לא לכל שאלה יש תשובה נחרצת.

בינתיים, חיל האוויר השיג עליונות אווירית חד-משמעית מעל שמי איראן ומקדיש חלק ניכר מתקיפותיו לניסיון להדביר את השיגורים לכיווננו. ההצלחה משמעותית, אבל לא מוחלטת. אמ"ן, בעבודה מזהירה, הצליח לבנות באיראן "בנק מטרות" איכותי עצום. טרם המלחמה חולק הבנק הזה לשלוש קבוצות: המטרות ההכרחיות, שאסור לסיים את המלחמה בלי השמדתן, המטרות החיוניות, והמטרות החשובות.

אם אני מבין נכון, רוב המטרות ההכרחיות כבר הותקפו. בשתי הקבוצות האחרות נותרו עוד מטרות. התעשייה הצבאית האיראנית היא אירוע עצום, בממדים מעבר לכל דמיון. לוקח זמן לפגוע בכל זה, אבל הקצב מהיר מאוד והתוצאות טובות.

מבחינת הפעילות שלנו, בתוך מה שמוגדר כ"ימים", אפשר להגיע למיצוי רוב המטרות. מתי נחצה את קו פרשת המים שלא יאפשר התאוששות מהירה? זה תלוי גם באמריקאים, במה שהם יעשו בינתיים, ועד מתי. אם לצה"ל וחיל האוויר יש גם את אפשרויות המוטוריקה העדינה בפעולה באיראן, הרי שהאמריקאים הם האגרוף. ישראל דוקרת, אמריקה רומסת. למרות הצהרותיו התכופות והמתחלפות של הנשיא טראמפ, המכונה הצבאית האמריקאית, מרובעת וממושמעת, ממשיכה להתגלגל. נושאת מטוסים שלישית בדרך, מפציצים נוספים מגיעים, הקצב של האמריקאים עולה כל הזמן. שלנו, יכול להתחיל לרדת. כלים שלובים, מתואמים וקטלניים.

כל הזמן הזה, צריך להמשיך לתחזק את העליונות האווירית מעל איראן. היא לא מובנת מאליה. האיראנים לא מרימים ידיים. הם נלחמים, מפיקים לקחים, מנסים לשגר טילי קרקע אוויר לעבר מטוסינו, מנסים לשבש, מנסים להמשיך לשגר טילים לכל עבר, ומדי פעם מצליחים. המשימה סיזיפית אבל בניגוד לסיזיפוס, לנו יש סיכוי לעמוד מתישהו על ראש הגבעה ולהירגע. בינתיים, אפשר להתגאות במה שהושג עד כה.

ואם נחזור לשאלה איך זה ייגמר, התשובה בלתי נמנעת: מי שיחרוץ את דינה של השאלה הזו, הם האמריקאים. אם ארה"ב לא תמשוך את ידיה מהאזור לאחר שהמלחמה תסתיים, אם חלקים מהארמדה יישארו כאן, אם על איראן יוטל מצור ימי ואווירי כולל, אם הסנקציות יהודקו עוד יותר וכל החורים ייסתמו, יש בהחלט מצב שיהיה לאייתוללות קשה להתאושש ואפילו לשרוד לאורך זמן בשלטון.

ואם לא? אז לא יהיה כאן טוב. כי בשורה התחתונה נגלה שהחלפנו אייתוללה קשיש וחולה בן 86, שדי מאס במלחמות ובהרפתקאות, באייתוללה בן 56 צעיר, בריא (לכאורה) ושואף נקם, שזה עתה הרגנו את אביו, אמו, אשתו ומשפחתו. אבל אסור להתבלבל: הריגתו של עלי חמינאי היא מעשה מבורך. העולם טוב בהרבה מאז לכתו. מה שלא רצוי, זה להסיק מסקנות נרחבות מדי מהליכתו. תזכורת: הם כולם הולכים, כלומר משוגרים לעולם שכולו רע: חמינאי ונסראללה וסנוואר ודף ועיסא ואברהים עקיל וקאסם סולימאני ועימאד מורניה ואחמד יאסין והניה ורנטיסי. הרשימה הזו אינסופית, אבל המלחמה נמשכת. השאיפה של לא מעט משכנינו להרוג אותנו לא משתנה, והדרך היחידה לחתור לריבועו של מעגל הקסמים היא לנסות, מפעם לפעם, לסיים את מעגל הדמים בהסכם.

יש עכשיו אופנה, בעיקר בקרב שופרות נתניהו, להגחיך את המחשבה על "היום שאחרי", או על מטרות אסטרטגיות למלחמה, או על הצורך בהסדרים מדיניים. זה ישתנה רק בתנאי אחד: שאת ההסדר יביא נתניהו. אבל אם ננסה להיות אובייקטיביים, מעגלים מהסוג הזה נסגרו רק בהסכם: השלום עם מצרים, ששורד תהפוכות ומשברים כבר קרוב ל-50 שנה הוא רק דוגמה. יש שלום עם ירדן, יש את הסכמי אברהם, עם סוריה היו הסדרים שונים שהחזיקו גבול שקט עשרות שנים, וכן הלאה. אז לא, אני לא חושב שאפשר להגיע כרגע להסכם עם איראן (אלא אם כן המשטר ייפול), אבל אני כן חושב שאפשר לנסות לחתור להסכם היסטורי עם לבנון. מדי פעם לחרוג ממנהגנו ולחשוב מה כן, ולא רק מה לא.

ולמרות שאנחנו במלחמה היסטורית כבר כמעט שבועיים, הממשלה הזו ממשיכה בשלה. בשבוע שעבר, כשהיועצת המשפטית לממשלה העזה למסור לבג"ץ את חוות דעתה בעניין כהונת איתמר בן גביר במשרד לביטחון לאומי, השופרות פצחו בצווחות שבר והוצא מכרז רשמי על ראשה, כולל העלאת רעיונות לשגר לכיוונה מפציצי בי-2 אמריקאים (זה נאמר באמת). אבל כשהקמפיין המטורלל לביטול משפט נתניהו נמשך, כולל הפצצות שטיח נרחבות על הנשיא הרצוג, אין בעיה. וכשהכנסת מחדשת את דיוניה כדי להמשיך להסתער על מה שנותר ממערכת המשפט ומהתקשורת, תוך כדי אותה "מלחמה היסטורית", זה לגמרי מותר.

ועוד לא דיברנו על התועבה הגדולה מכל, השרץ שאין שום דרך להכשירו, הלא הם המיליארדים הקואליציוניים שהועברו באישון לילה מקופת המדינה, כלומר הכיס שלנו, לקופת האינטרסנטים, הבוזזים, המגזרים השונים שרובם לא יצרניים, המשתמטים, החרדים, החרד"לים ושאר קהלים שלא רואים שום דבר בעיניים, חוץ מעטיני שפע. "קרן העושר" שאמורה לחלק את כספי הגז ולהקדיש אותם לעתיד ילדינו, מולאמת מול עינינו לטובתם.

לא מדובר בכניעה הרגילה של הקואליציה לחרדים, גחמותיהם וגמ"חיהם. זה מעבר לזה. המלחמה הזו, וקודמותיה, הוכיחה לנו מעל כל צל של ספק שהדבר שמחזיק אותנו כאן מעל כולם זו הטכנולוגיה. המודיעין, הסייבר, האקזיט של WIZ וכו'. והממשלה? היא עושה הפוך. במקום לתקצב את כיסי המצוינות האלה, במקום לתגבר את המגדלור, שסופג אש מכל כיוון, במקום להכריז על השקעה עצומה בטכנולוגיה, בסייבר, בבינה מלאכותית ובהייטק, במקום להקדיש כספים להחזרת מוחות גולים ארצה והקמת מרכזי מצוינות חדשים, הם מזרימים את המיליארדים שאסף רפפורט וחבריו מכניסים לקופה, היישר לכיסי החרדים ושאר הבטלנים.

צריך להדגיש כאן שלמרות לא מעט נבואות זעם, ההייטק הישראלי לא עצר בשנים האחרונות. להיפך. מספר האקזיטים המריא, הכסף זורם לכאן בכמויות, כולם מחפשים את המוח הישראלי, את היצירתיות, את הכישרונות. אבל כדי שזה גם יישאר כאן, צריך להשקיע. בעיקר בחינוך. צריך שיהיו כאן מספיק תלמידים שמסוגלים להבין בינה מלאכותית וכימיה ופיזיקה ומתמטיקה. צריך להרחיב את המעגל ולהחדיר את כל זה גם לפריפריה, ולא רק למרובע שבין שרונה לרעננה. כן, גם לחרדים. זה מצריך גם חוק גיוס אמיתי וחלוקת משאבים נכונה. ומה עושה הקואליציה? מעבירה את הכסף למקומות ההפוכים. לאלה שמתרחקים מכל זה, משקצים את זה, בזים לזה.

המדינה השבוע השקיעה מיליארדים בבתי ספר חרדים שעושים הכל כדי שהתלמידים לא ילמדו מתמטיקה, אנגלית ופיזיקה (וכן צריך ללמוד תורה וגמרא, אבל אי אפשר להיות מעצמה טכנולוגית בלי שכולם ילמדו מתמטיקה ואנגלית, זה מאוד פשוט). והשקיעה מאות מיליונים בישיבות, במקום בגיוס 1,000 מורים למדעים ו־1,000 מורים לאנגלית שחסרים בדחיפות למערכת. והשקיעה עשרות מיליונים בעידוד חרדים לא להתגייס ("מניעת נשירה מישיבות"), במקום להשקיע בחינוך בפריפריה (הסיכוי של תלמידה בקרית שמונה או בירוחם להשיג בגרות במדעי המחשב נמוך פי 10 מתלמיד במרכז). זו קואליציה פושעת. לא פחות.

ביום רביעי, בעקבות חשיפה של ח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד) מוועדת הכספים, גיליתי שאפשר לנשום לרווחה: תקן חדש צץ לו במשרד ל"שירותי דת": אגף הילולות. כן כן, זו אינה הלצה או הילולה, זה אמיתי. בראש האגף יעמוד פקיד ממונה, על חשבוננו. אני מניח שהוא יהיה עוד מקורב של אריה דרעי. אבל לא אלמן ישראל: בטח בתקציב הבא יהיו שם כבר 5 תקנים, ואחר כך לשכה. מתישהו בקואליציה הבאה יהיה כבר סמנכ"ל הילולות ובעזרת השם מתישהו נוכל לברך על הקמתו של משרד ההילולות, לתפארת מדינת ישראל. תזכרו את האנקדוטה הזו, היא תתחבר לפאנץ' בסיום.

אם קמתם בבוקר יום רביעי בתחושה שהיו בלילה יותר אזעקות מהרגיל, אתם צודקים פעמיים. ראשית, כי באמת היו. שנית, כי לא מדובר רק באזעקות על טילים מאיראן, אלא גם באזעקות על ליסטים בירושלים. הלילה שבין שלישי לרביעי, בין ה־10 ל־11 במרץ 2026, הוא הלילה שבו נחצו כל הקווים האדומים, הלילה בו הבושה התאבדה מהמקפצה ממנה נוהגת הממשלה הזו להטיל עלינו את מימיה. ביזה? גם המילה הזו קטנה בכמה מספרים על מה שהכנופייה הזו מעוללת למדינת ישראל.

ישראל בתוך מלחמה שנמשכת כבר שנתיים וחצי. אין חזית בה לא נלחמנו. אין טראומה שלא עברנו. אלפי נרצחים והרוגים, עשרות אלפי פצועים, חבלי ארץ מפונים, יישובים נטושים, עשרות, אם לא מאות אלפים בפוסט טראומה נפשית. הממשלה מכריזה על קיצוץ רוחבי של 3% בתקציב, כדי לממן את המלחמה.

על פניו, הגיוני. אלא שבאותה נשימה באושה ממש, היא מעבירה באותו הלילה 6 מיליארד שקל למטרות פוליטיות. קוראים לזה "כספים קואליציוניים". קחו נשימה עמוקה ותנו לזה לחלחל: הם מקצצים את תקציב המדינה, את החינוך, את הרווחה, את הבריאות, את הכל, אבל לא נוגעים בכספים הקואליציוניים, בקופה הפרטית של עצמם, בגיזת הזהב הפוליטית המצחינה שמגיעה לגבהים שלא נראו כאן אי פעם.

מאות מיליונים למטרות כמו "טהרת המשפחה" או "מבני דת" או "מניעת נשירה מישיבות" (שמקדשות את ההשתמטות) ועוד עשרות סעיפים מהסוג הזה, שכל אחד ואחד מהם בפני עצמו מהווה יריקה בפרצופו של ציבור ישראלי שסופג אש כבר שנתיים וחצי, מחזיק מעמד בקושי, תלוי על בלימה, בין אזעקה לאזעקה. ועוד לא דיברנו על המילואימניקים ועל הסדירניקים ועל בעלי העסקים. ועל תושבי עוטף עזה וגבול הצפון.

במהלך הלילה ההוא, בעודה בוזזת את קופת המדינה, את הכסף שמכניסה לכאן זיעת אפינו, את המיליארדים של ההייטק, הטכנולוגיה והתעשיה הישראליים, הודיעה הקואליציה לראשי הרשויות בגבול הצפון שהקיצוץ של 3% בתקציב חל גם עליהם, וגם על תקציב שיקום הצפון ("תנופה לצפון"). אני מניח שאת ההודעה הזו קיבלו תושבי הצפון בעודם ממשיכים לרוץ בין הממ"דים למקלטים. אין להם שם, בצפון, את זמן ההתרעה שיש במרכז. אין להם הודעה מקדימה. עכשיו יש להם גם טילי קורנט בכינון ישיר.

תחשבו רגע על השמות המפוארים והבומבסטיים שהממשלה הזו ממציאה למחדליה. "מלחמת התקומה", למשל. "תנופה לצפון". ובמבחן המציאות? התנופה יכולה לחכות. בעודם רצים מממ"ד לממ"ד, בין אזעקה לאזעקה, נאלצו ראשי הרשויות בצפון להבין, פעם נוספת, שהם בסוף התור. קודמים להם קבוצות האינטרסים, המגזרים הלא ציוניים ושאר טפילי הקואליציה. דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, הגדיר את זה פשוט: "עצוב. אנחנו כנראה אזרחים סוג ב'".

אפשר להתפוצץ, ואם אתם גרים בצפון, אז אפשר להתפוצץ פעמיים כי הם באמת מופצצים באינטנסיביות מאז חזר חיזבאללה מהמתים ונכנס למלחמה. ח"כ נעמה לזימי השוותה קצת סכומים, כדי שתקבלו פרופורציות: בחינוך הילדים שלנו (ממלכתי וממלכתי-דתי) יש קיצוץ של 187 מיליון שקל, מול תוספת קואליציונית של 55 מיליון שקל ל"מוסדות תורניים בחו"ל", ותוספת של 50 מיליון ל"הגדלת סבסוד צהרונים ברשתות החרדיות", ותוספת של 56 מיליון ל"חיזוק הזהות היהודית במשרד ההתיישבות".

הלאה: בבריאות שלנו מקצצים 100 מיליון שקל, מול תוספת קואליציונית של אותו סכום בדיוק, 100 מיליון, לחטיבה להתיישבות. ברווחה מקצצים 92 מיליון שקל, מול תוספת של 50 מיליון למרכיבי ביטחון בהתיישבות הצעירה ו־34 מיליון לתרבות יהודית ברשויות המקומיות במשרד ההתיישבות. בתעסוקה: קיצוץ של 44 מיליון שקל, מול תוספת של 45 מיליון ב"סיוע לרשויות מקומיות בשמירה על שטחי C במשרד להתיישבות". במדע ובתרבות קיצוץ של 60 מיליון, מול תוספת קואליציונית של 77 מיליון לתמיכה בתרבות יהודית חרדית במשרד החינוך. שימו לב לזה: קיצוץ בהשכלה הגבוהה של 50 מיליון שקל, מול תוספת של 49 מיליון ל"מניעת נשירה מישיבות".

וזה לא נגמר כאן. זה לא נגמר בכלל. כי עוד התברר אתמול שהם בוזזים לא רק את אוצר המדינה ואת משלם המיסים, אלא גם את "קרן העושר", בה אמורים להתרכז רווחי הגז, וכספיה אמורים להיות מושקעים בשקיפות לטובת עתיד אזרחי המדינה. נתונים שנחשפו מראים שמיליוני שקלים מקרן העושר הועברו לעמותות שעיסוקן הכללי הוא הפצת תורה. היועמ"שית של הכנסת, שגית אפיק, קבעה שמדובר בהפרה של החוק. אבל את מי מעניין החוק? בטח לא את הקואליציה הזו. היא בוזזת כל מה שנקרה בדרכה.

קצרה היריעה לתאר מה שמתחולל כאן. אין דין, אין דיין, אין איזונים או בלמים כלשהם. אכול, שתו ובזוז כי מחר בחירות. הקואליציה הזו איבדה את שאריות הלגיטימציה שלה ב־8 באוקטובר 2023, אבל במקום לפטר את עצמה ולהיעלם, החברים צופפו שורות ודבקו זה בזה עד הרגע האחרון. זה לא מפתיע. בצלאל סמוטריץ' יכול להיות שר אוצר פעם נוספת אולי בגלגול הבא. צריך לקוות שגם בן גביר בסיטואציה דומה. והחרדים, אלה מבינים את מצבם אבל לא מסוגלים לוותר על "קרן העושר" הפרטית שלהם, שזה אנחנו. עד השנייה האחרונה, עד השקל האחרון, עד טיפת הזיעה האחרונה שלנו. שלא לדבר על הדם.

כי מה שקורה כאן מאז 7 באוקטובר די פשוט: יש ציבור שנושא בנטל, שמשלם מחיר, שמלקק את פצעיו, שעובד, שמשרת, שמתגייס, שנהרג ונפצע ומכניס לקופת המדינה כמה כסף שהוא יכול ונלחם בציפורניים להישאר בחיים, להישאר אופטימי ולהישאר עם הראש מעל המים. ויש קואליציה שמבחינתה אנחנו בכלל בהילולה. ולראיה, יש כבר אגף הילולות.